בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם

עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ

כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. (בראשית ג, יט)

'בזעת אפיך' – קללה או ברכה?

ובמדרש (בראשית רבה פ"כ) עוד 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' אילו

זכית, היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם, עכשיו 'ואכלת

את עשב השדה' – על דורות הללו הוא אומר: שהאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב,

כיון ששמע אדם הראשון כך הזיעו פניו, אמר: מה אני נקשר לאבוס כבהמה? אמר ליה:

הואיל והזיעו פניך, תאכל לחם כו' נוח לו לאדם אילו עמד

בקללתו ראשונה.

גם זה המדרש מבאר לך כי האדם שהוא

בעל שכל יותר מכל הנבראים התחתונים, כאשר ה' יתברך נתן לו ולשאר בעלי חיים כל עשב

השדה זלגו עיניו דמעות, מפני כי אין ראוי שיהיה לאדם שתוף אל שאר בעלי חיים בדבר

שהוא חיותו, עד שאמר הקב"ה אליו 'בזעת אפיך תאכל

לחם', כי בזעת אפיך, דהיינו שיהיה צריך

אל האדם שכל על פעל זה וכל פעול השכלי הוא על ידי טורח ועמל כי לא נעשה

מעצמו כמו דבר שהוא בטבע שהוא נעשה מעצמו, וצריך טורח בחכמה על זה. וכל זה לייחד

האדם במה שהוא שכלי שיהיה מזונות שלו על ידי פועל אנושי שהוא שכלי, וזה

ראוי לו. ומה שאמר כי 'נח היה לאדם שהיה עומד בקללתו הראשונה', אין הפירוש כי יותר

טוב היה לו עשב השדה, שדבר זה בודאי אינו, כי דבר זה נתן לו מעלתו שהוא אדם שכלי

וכפי ערך זה ראוי שיהיה מזונותיו גם כן. אבל מה שאמר כי טוב היה לו שהיה

עומד בקללתו הראשונה, היינו שאם היו מזונות של אדם קלים עליו לא היה בא לידי כמה

חטאים, שמפני שאין האדם מוצא מזונות הוא גוזל וגונב וכמה חטאים הוא עושה, ועל זה

אמר כי טוב לו שהיה עומד מקללתו הראשונה. אבל בודאי לפי מעלתו שהוא אדם שכלי היה

ראוי שיהיו מזונות שלו יוצאים אל הפועל ע"י האדם שהוא שכלי גם כן, ולכך אין

לך לשאול מפני מה אין מזונות של אדם טבעיים. מכל מקום הברכה הראויה הוא 'המוציא

לחם מן הארץ' כמו שאמרנו, כי הש"י נתן כח עד שהוא סועד הלב אף כי תיקונו הוא על ידי האדם.

(נתיבות עולם למהר"ל מפראג,

נתיבות העבודה פרק יז)

החטא הטהור של עץ הדעת

משה מאיר

ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר:

מכל עץ

הגן אכול תאכל, ומ

עץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו – מות תמות… והנחש

היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה'

אלוהים, ויאמר אל האישה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן? ותאמר האישה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי ה עץ

אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון.

ויאמר הנחש אל האישה: לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי

ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם

והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים,

ונחמד העץ

להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותתן גם

לאישה עימה ויאכל. ותפקחנה עיני

שניהם, וידעו

כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות.

התורה כדרכה – בניגוד לספרויות אחרות – מתארת תיאור חסר,

המותיר מרחב פרשני לקורא. איזה סוג של עץ היה עץ הדעת? מאחר והתורה לא מתארת, ניתנה

רשות לדרשן לדרוש:

מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחווה? רבי מאיר

אומר: חיטים היה. כשאין לבן אדם דעה,

אומרים [פתגם עממי]: לא אכל אותו אדם פת חיטים מימיו. רבי שמואל בר יצחק:

הקשה לפני רבי זעירא: אמר לו: אפשר חיטים היה?

אמר לו: כן. אמר לו: והרי כתוב עץ?! אמר לו: מתמרות היו כארזי הלבנון.

רבי יהודה בר אלעאי אמר: ענבים

היה, שנאמר 'ענבימו ענבי ראש, אשכולות מרורות למו'. אותן האשכולות הביאו מרורות

לעולם. רבי אבא מעכו אמר: אתרוג היה.

זה שאמר הכתוב: 'ותרא האישה כי טוב ה עץ…' אמרת:

צא וראה: איזה אילן שעצו נאכל כפריו? ואין אתה מוצא אלא אתרוג. רבי יוסי אמר: תאנים היה. דבר הלמד מעניינו. משל לבן

מלכים שקלקל עם אחת מן השפחות. כיוון ששמע המלך, טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה

מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו. אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן,

טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות לא היו מקבלין אותו. ומה היו אומרין לו?

הרי גנב, שגנב דעתו של בוראו. אבל תאנה שאכל מפרותיה, פתחה דלתיה וקבלתו. זהו שכתוב: 'ויתפרו עלה תאנה'. (בראשית רבה, פרשה ט"ו)

כל זיהוי נאחז ברמז, זה בשפת הפתגם העממי וזה בשפת

המקורות. הזיהוי האחרון רואה בהתכסות המבוישת בעלה ה תאנה, רמז לכך שעץ החטא היה גם הוא עץ תאנים.

השאלה המעניינת היא: מדוע האכילה מעץ הדעת מהווה חטא? אפשר

לומר כי הסיבה לכך היא ציוויו של אלוהים שלא לאכול מהעץ, אך קישורו של העץ אל הדעת

אינו מאפשר להסתפק בתשובה זו. מדוע אלוהים רואה בפניה אל הדעת חטא, ומעניש עליה

בגרוש מגן עדן? הרמב"ם ניסח את השאלה בחריפות:

מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה

שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו. (מורה

נבוכים חלק א' פרק ב')

הרמב"ם פירש כי ההבחנה שלא היתה

לו היא התבונה המוסרית, עץ הדעת טוב ורע. התבונה המבחינה בין אמת ובין שקר

מצויה היתה באדם מלכתחילה, ואילולא חטא היתה היא נותרת תבונתו היחידה והטהורה. אך מפשוטו של מקרא

נראה כי ללא החטא לא היתה לאדם תבונה כלל.

יש בתבונה ובדעת במהותן פריצת גדרות ועבירה על הכללים.

התבונה היא אֵם חוש הביקורת והספקנות, מושאן כולל הכל

וגם את דברי הסמכות העליונה. אי אפשר להפעיל את התבונה מבלי לחטוא, מבלי לשבר את

כללי המשחק ולערער מוסכמות. בריאת האדם בתבונה משמעה יצירת יצור שבהכרח יחטא, אחרת

– לא יממש את מהותו.

גירוש האדם מגן עדן הוא תולדה של היותו יצור תבוני. יצור

תבוני איננו יכול להישאר בגן העדן של התמימות. שימת הסיפור בפתיחת התורה מורה, כי

אלוהים חפץ ביצור שייבדל מהחיות בכך שיערער יטיל ספק וימרוד. וכהתדמות לאל – כך גם

האדם. הורה ומורה שאהבת בנו ותלמידו בליבו, ישאף כי הלה יהיה לחושב עצמאי. בראותו

כי הלה חולק עליו – ישמח ויגל לבבו.

ברצונו

נתנה להם…לה' הארץ ומלואה

בראשית – אמר רבי יצחק:

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה

שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת

להם נחלת גוים' – שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם,

שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה

היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

(רש"י בראשית

א, א)

וידוע הוא

שרש"י אינו עונה על השאלה הזאת תשובה רעיונית אלא דווקא תשובה מדרשית, ניתן

לומר – כמעט פולקלוריסטית, אשר גם אותה הוא דולה מן המדרש: לא ניתנה פרשת בראשית

בכדי למסור לנו מידע על העולם ומלואו אלא היא מכוונת כלפי העתיד ההיסטורי, לביסוס

זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל לעומת טענותיהן של אומות-העולם: "לסטים אתם

(אומה של בוזזים אתם), שגזלתם ארץ ז' עממים". והתשובה היא: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – אין אחת מהקבוצות האנושיות

בעלי הארץ, "כי לה' הארץ ומלואה", והוא עושה בה כבשלו; ברצונו נתנה

תחילה לכנענים, וברצונו נתנה מן הכנענים ונתנה לישראל. ואנו יודעים שמעין מדרש זה

נשמע היום מפיהם של יהודים מאמינים כביסוס לעמדתם לגבי בעיות אקטואליות חמורות,

בוויכוחים בין ישראל ואומות-העולם. אולם יש להזהר מאד

מן השימוש בקטגוריות של פרשנות מדרשית של המקרא לביסוס עמדות המשקפות צרכים

ואינטרסים פוליטיים. השימוש הזה עלול להיות חרב פיפיות בידי בעליו. אם נמשיך בהלך

המחשבה שרש"י דולה אותו מן המדרש נצטרך לומר: אכן לה' הארץ ומלואה – ולכן

ברצונו נטלה מן הכנענים ונתנה לישראל, וברצונו נטלה מישראל ונתנה לרומאים, וברצונו

נטלה מן הרומאים ונתנה לערבים, וברצונו נתנה מן הערבים ונתנה לצלבנים, וברצונו

נטלה מן הצלבנים ונתנה לממלוכים, וברצונו נטלה מן הממלוכים ונתנה לתורכים, וברצונו

נטלה מן התורכים ונתנה לבריטים – ושוב אנחנו מופיעים כבעלי דין. המשמעות העמוקה

של אותו מדרש הוא שאין לשום אומה זכות על שום ארץ, שהרי בעליה של כל ארץ הוא ה'.

(י. ליבוביץ:

הערות לפרשת השבוע עמ' 12)

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל

וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

(בראשית ג, י"ד)

לכאורה הפסוקית "על גחונך תלך

ועפר תאכל כל ימי חייך" יכולה להתפרש כברכה; הרי משמעות הדבר היא שאין צורך

לטרוח, שהאוכל זמין בכל עת, שלא צריך לחפש, ואף לא להרים את הראש כדי לספק את

הצרכים הבסיסיים?!

דע עקא:

כאשר אין צורך לחפש, להתאמץ ולא מרימים את הראש, נשארים צמודים לאדמה ולא מתעלים

ממנה. יש כאן וויתור על הייעוד האנושי ועל החיפוש, הנחוץ לכל התפתחות.

 (ע"פ ר' מנחם מנדל מקוצק)

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר

'זה ספר תולדות אדם' ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים

והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה,

אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה

ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה. (ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד; ספרא)

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את

אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספרה' וכלול ב" תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים…

ובכן, כל בני האדם קרויים אדם , לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים

עד תום, – זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

(הרש"ר הירש בראשית ה, א)

כל

באי עולם נבראו בצלם

'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה… שנאמר:

'בצלם אלהים עשה את האדם.' (אבות ג, יד)… ובכל

אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח, לא

לבני ישראל לבדם ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר

הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים (הלכה י') , וזו לשונו: 'ציווה

משה רבנו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל

מי שלא יקבל ייהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו'

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק

לעולם הבא'… ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש

דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם

ז"ל 'אתם קרויים אדם'… והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפירוש הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך

סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר לכל באי עולם

כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה, כדברי הרמב"ם.

ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטווינו, כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ

צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת

האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא ציווה

כדברי הרמב"ם, דהואיל שחיבבו לבראו

בצלמו.

(תוספות יום טוב

על אבות ג, יד)

קוראים מגיבים

תגובה לדבי וייסמן (גיליון נצבים-וילך)

אכן הייתה שנה קשה במיוחד לעם היהודי בעולם…

רשימת האירועים הקשים של סיכום המאמר כוללת "עופרת יצוקה והשלכותיה". אנו

מופתעים מהניסוח החד צדדי (והרי דבי אינה מזכירה את העם

היהודי החי בשדרות ובעוטף עזה שחטף במשך 4 שנים אחרי ההתנתקות קאסמים,

פצמרים וגראדים המכוונים

מלכתחילה כלפי אוכלוסייה אזרחית). הייתכן שכל כך מהר שוכחים?

סילבי וגבי

וייל, כפר מימון

פנחס לייזר, ערוך "שבת שלום" מעיר:

מכיוון

שהתקבלו עוד תגובות שהתייחסו לנקודה זו, נראה לי נכון להגיב כעורך על תגובות אלו

ברמה העקרונית.

חלילה לנו

לחשוב שדר' דבי וייסמן או מישהו מאיתנו, שכח, מזלזל או

אינו חש הזדהות עם תושבי הדרום שסבלו רבות מהפצצות של קסאמים שהיו מכוונים

לאוכלוסיה אזרחית. לאור התגובות, נראה לי שלעתים יש צורך לציין ולהזכיר גם את

המובן מאליו ותמהני אם יש מי שמסוגל לשכוח את הדבר. יחד עם זאת, דומני שהדבר אינו

פוטר אותנו מלהתייחס גם אל מה שקרה מעבר לגבול. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הוקמה

וועדת חקירה ממלכתית בעקבות אֵרועי סברה ושתילה. האם לא

היה עדיף שאותה רגישות מוסרית תביא אותנו לחקור בעצמנו, ללא משוא פנים, את אירועי

המלחמה הזאת, לא בגלל דעת קהל בין לאומית, אלא מתוך דאגה כנה לתדמיתנו המוסרית

בעיני עצמנו? אפילו אם המסקנה תהיה שהדרך היחידה והיעילה להגיב להפצצות, היתה להפציץ את עזה, ואפילו אם המסקנה תהיה, שצה"ל נקט

בזהירות מרבית, ושכל מה שנעשה היה הכרחי, מוצדק ויעיל, האם זה פוטר אותנו מלהביע

צער על פגיעה קשה באוכלוסיה אזרחית? האם שכחנו את רגישותו של יעקב אבינו שלפני

פגישתו עם עשו אחיו, חש צער על האפשרות שיצטרך להרוג את אחיו, גם אם הדבר ייעשה

מתוך הגנה עצמית? 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' – ורש"י בעקבות

חז"ל מפרש: 'ויירא – ויצר' – ויירא – שמא יֵהָרֵג,

ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים.