כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ

וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

 לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב

לָךְ עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לָךְ. (דברים

ה, טז)

למען

יאריכון ימיך – ולהלן בשלוח הקן אמר 'והארכת ימים' – לומר לך אם תקיים מצות

כבוד אב ואם הם יתפללו עליך שיאריכון ימיך, כי יאריכון ימיך בא מבנין הפעיל היוצא

באחרים.

 (הריב"א

– רבי יצחק ב"ר אשר הלוי משפיירא היה ראש לבעלי התוספות באשכנז על דברים ה,

טז)

כבד את אביך

כו' כאשר צוך ד' כו' – הרצון, כי אמרו בירושלמי (קדושין א-ז

כ:) דכבוד אב הוי מצוה קלה, דהיא כפריעת חוב עבור טרחתם ומזונם, ולכן אמר אף

באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גדלוך גם כן תכבדם 'כאשר צוך ה' אלהיך' במדבר, ששם לא

היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם, כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר

משליו, והענן היה מגהיץ מלבושיהם, ובכ"ז צוך ה' לכבד אביך ואמך, כן תעשה לדור

אחרון, וכן בשבת, מפני שאמרו (ס"פ טו) לא נתנו שבתות אלא

לעסוק בהן בדברי תורה, שלא יתגשמו בששת ימי המעשה, אם כן האיש העוסק במושכלות

ודבוק ליוצרו תמיד, אצלו אין זה המכוון, לכן אמר 'כאשר צוך וכו" גם בשבת,

דאף שדור המדבר היו עוסקים בתורה תמיד, וכמו שאמרו (טו-ד) לא נתנה

תורה אלא לאוכלי מן, ובכ"ז הוזהרו על השבת, ולכך לא נאמר זה בדברות הראשונות.

 עוד יש לפרש הפסוק כאשר צוך ה" הנאמר במצות

כבוד אב, דבישראל נוסף על כבוד האבות, שהם מוליכים בניהם לההצלחה האמיתית והם

מוסרים המצות השמעיות והקבלה מדור לדור, לכן בבית שני כאשר צץ הזדון והצדוקים החלו

להכחיש מסורת אבות, אבד ישפה מבנימין (ירושלמי פאה ריש פ"ק), דבנימין

היה מכבד אביו יותר מכל השבטים,, ולזה אמר שאף אם אין האב מוריש לו הדיעות

הצודקות, גם כן תכבדנו כאשר צוך ה' אלהיך, שאתה בדור שהבנים ג"כ שמעו מפי

הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פירושי התורה שבע"פ שמעו מפי משה,

ואעפ"כ צוך ה' אלהיך לכבד אביך ואמך.

(משך חכמה

שם, שם)

למענכם ה' לא שמע אלי

יוסי מורגנשטרן

פרשתנו מתחילה בתפילת משה

רבנו אל הקב"ה, בה הוא מתחנן שיתאפשר לו להיכנס לארץ ישראל יחד עם בני ישראל,

וכך לשון הכתוב:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא

לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת

יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ

וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר

הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. (דברים ג: כג-כה).

לפני כניסתם של בני ישראל לארץ

ישראל, משה מספר מה היה בינו ובין הקב"ה "בעת ההיא" – במדבר.

וזוהי שיאה של סקירה היסטורית שמשה נותן לעם ישראל מהתחילת ספר דברים עד סוף פרק

ג. כשאנחנו משווים סקירה זו לסיפור המעשה בפרשת חוקת, אנו מגלים שיש שוני בין

הסיפורים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן:

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה

מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. (במדבר כ: יב-יג)

אמירה זו של הקב"ה נשארת ללא

כל תגובה ממשה; אין תפילה ואין תחינה – והכתוב ממשיך: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה

מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם…" משה נאמן לתפקידו כמנהיג ומלך.

לכאורה, הוא מקבל את גזר דינו של

הקב"ה בלי לערער עליו והוא ממשיך למלא את תפקידו כפי שהיה לפני הסיפור של

"מי מריבה".

בספר במדבר התורה מספרת לנו על תכונת

"איש האלוקים" – אמונה שלמה בצדקת ה' בכל מעשיו. גזירותיו צריכות להתקבל

ללא ערעור.

כשאנו מגיעים לפרשת 'ואתחנן',

התורה מציגה לנו משה רבנו אחר: הוא חי עם הגזירה כבר דור שלם. הוא מגלה לעם

איך הוא ניסה בכל כוחו לשנות את רוע הגזירה, דבר שלא קראנו בתורה עד כה. ואז משה מגלה

לעם משהו המוזכר בפסוק אחד, שהוא אולי המפתח להבנת הפרשה כולה:

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם

וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד

בַּדָּבָר הַזֶּה. (דברים ג:כו).

הקב"ה

אומר למשה להפסיק להתפלל בנושא הזה – לא ניתן לשנות את גזר הדין.

אבל במעמד הזה בערבות מואב – אחרי ארבעים שנה – משה מוסיף מילה

חשובה מאד – "למענכם". לכאורה, ניתן להבין מילה זו במובן של 'בגללכם'

או אפילו 'באשמתכם', אך ניתן גם למצוא בה משמעות אחרת.

הקב"ה

סירב לקבל את התפילה של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל לטובת העם כולו. ולא רק

לטובת העם אלא גם לטובתו של משה – הרי הוא אומר לו "רב לך!" זה

גם טוב לך!¹ ונשמע שמשה מבין ומשלים עם תשובת הקב"ה. והפרק

מסתיים:

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ

יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת

הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר

לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. וַנֵּשֶׁב

בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר. (דברים ג:כז-כט)

משה רואה את הארץ, ממנֶה מנהיג שימלא

את מקומו ומתכונן לסיים את חייו כמו שכתוב:

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ

מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה

(דברים לד,

ו).

משה מבין שהוא חייב להיפרד מהעם ואינו יכול להיכנס איתו

לארץ ישראל. ומיד אנו שומעים ממשה רבנו:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים

וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ

וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. (דברים ד,א)

משה מתפקד כהורה שמבין שצריך להיפרד מבנו ולתת לו

לבנות את עולמו ולמצוא דרכו לעבוד את ה'. אבל האב אינו שולח את בנו בידיים ריקות.

הוא דואג למלא את "ארגז הכלים" שלו בכלים שיעזרו לו בדרך שיצטרך ללכת בה

לבד. זה הסוד של ספר דברים בכלל ושל פרשת ואתחנן בפרט.

ומה ב"ארגז כלים" שמשה מוסר לעם? פרשת

ואתחנן שהיא מלאה כרימון. יש בה עשרת הדברות וקריאת שמע. עשרת הדברות שהעם שמע בהר

סיני הוא נותן להם כ"מצוה מבוארת" כדי לחזק אותם בכניסתם לארץ ישראל. ומצות

קריאת שמע, אותה הם שומעים בספר דברים בפעם הראשונה, הם מקבלים כ"מצוה

מחודשת"² כדי שיזכרו השגחת ה' ואהבתו לעמו כל בוקר וערב.

לא במקרה קשרו חז"ל את העניינים האלו בפרשה אחת.

רק אחרי שמשה רבנו ידע בוודאות שהוא לא נכנס לארץ, הוא מוסר להם את היהלומים האלו.

 משה הבין כשם

שבני ישראל נכנסים לארץ בלי ענני כבוד ובלי המן, כן יצטרכו להיכנס לשם בלעדיו. וכשהוא

עלה לראש הפסגה וראה בעיניו את הארץ הטובה, הוא ודאי אמר בליבו לעם שהוא אהב כל כך

– חזק ואמץ.

פרידות, גם אם הן הכרחיות וחשובות

לגדילה ולהתפתחות, הן קשות. ההורה או המנהיג הנפרד נדרש להתגבר על קשייו ולצייד את

ה"ילדים" בכלים שיאפשרו התתפחות עצמאית והתמודדות ראויה עם הקשיים

הצפויים.

1. במשקל "לך

לך" (בר' יב,א) ו "פסול לך" (שמות לד,א) ופירוש רש"י משם.

2. לשון הרמב"ן

בקדמה שלו לספר דברים.

יוסי

מורגנשטרן הוא מתכנת מחשבים.

"למען

תחיו ובאתם וירִשתם" – ירושת הארץ מותנית בקיום הברית

שלא תאמרו –

כבר נאמר: "לאלה תחלק הארץ" – לנו ניתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל

תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החוקים והמשפטים.

(חזקוני

דברים ד, א)

…ישנם

הסבורים כי אהבת ה' לישראל מובטחת ללא תנאי, והם מסתמכים על פסוקים כגון "כי

מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך

מבית עבדים" ושכביכול הקדוש ברוך הוא חייב לקיים שבועתו ולגאול אותנו.

אולם אין כן

הדבר, וכל זמן שלא יימצא דור כשר ומתאים לקבלת הברית והחסד כפי שנשבע ה' לאבות, יש

לקדוש ברוך הוא סבלנות, ואלף שנים בעיניו כיום אתמול כי יעבור; אולם מאידך, לגמרי

לא מובטח שאנו נוכל לחכות אלף דור, אם לא נהיה ראויים לכך. דברים אלו צריכים להאמר

כנגד אותה אידיאולוגיה מסוכנת, בה יש משום פיחות עצום של האמונה הדתית, וכאיחלו

ניתנה לעם ישראל הבטחה לגאולה משיחית של גדולה ותפארת, רק משום היותם בני ישראל.

אותם דברי חירוף וגידוך הנשמעים כיום מפי רבים המוחזקים בעיני עצמם שלומי אמוני

ישראל, על כך שהקדוש ברוך הוא כאילו חייב לקיים שבועתו ולגאול אותנו, דבירם אלה

עלולים להיות מטעים ומאכזבים, משום היותם מנותקים מהתנאי הגדול של: "שמע

ישראל את החוקים ואת המשפטים".

(י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 776-777)

 גם החשוד ברצח זכאי ליחס הוגן ולדין צדק

'אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש' – מהו מזרחה שמש?

אמר ר' יוסי ברבי חנינא – אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה

לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם.

דבר אחר: 'לנוס שמה רוצח' – רבנן אמרין:

למה הדבר דומה? לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו.

אמר המלך: אלו בטובתו (בכוונה) שיברה היה נהרג, עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין

(לגלות ולטלטול), כך גזר הקב"ה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' אבל מי שהורג נפש

בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנאמר 'ונס אל אחת הערים האל וחי' – אמר הקב"ה:

בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי, היו הורגים אלו את אלו ומתים, אבל לעתיד לבא,

אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם (ישעיה כה) 'בלע המות לנצח'.

 (דברים רבה פרשה ב )

"ועשית הישר והטוב"

ספר

בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר"–   מפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק

ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" אנשי בית שני היו

צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם

שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה

לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו

סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על

גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך פירוש "העמק דבר" על התורה לרנצי"ב

מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

ואחר

שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד

מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צוותה התורה, הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב'

ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

 (רבינו

בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

לכאורה, גם

האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים – מיותרת

היא, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה.

אולם, באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים, ונאסרו רק מצד "ועשית

הישר והטוב"… כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע

שבפועל בלבד, כי אם שואפת היא לעקור גם את הרע שבכוח משורשו

מתוך נפש האדם, ומשום כך יש אזהרות מיוחדות לדברים שבלב.

(מתוך דבריו

של "האדמו"ר החלוץ" רבי ישעיהו שפירא ז"ל, ע"פ נחמה

ליבוביץ')

סכנת 'עבודה זרה'

גדולה יותר אצל תלמידי חכמים.

…שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים

בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה

שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן

היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו

תלמידי חכמים גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי

כי הגדיל אויב" (איכה א,

ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים

שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים

להורות היתר ולהפוך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

ט"ו באב – יום

של שוויון, פיוס ותיקון

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא

לבייש את מי שאין לו.

(משנה

תענית ד , ח)

אמר רבן שמעון

בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים

– משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

אלא, חמישה

עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה… אמר

רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

(בבלי תענית

ל ע" ב)

נחמו נחמו עמי

"קשה כשאול

קנאה" – קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל. שנאמר "קנא קנאתי לה'

אלהי צבאות כי עזבו בריתך וגו'" (מלכים א – י"ט י'). היה לו

לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש

ברוך הוא: "צרכך בקשת, לך שוב לדמשק". וכן הוא אומר בחזקיהו: "כי יהיה

שלום ואמת בימי" (ישעיה ל"ט ח'). אמר לו

הקב"ה: "צרכך בקשת". "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (שם מ' א') ואין אתם

צריכים לתפלתו של אליהו.

(מדרש זוטא

שיר השירים פרשה ח)

"נחמו נחמו עמי "

– כל הצרות והיסורים והגלות

אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת (נדרים מ"א): 'אם דעת קנית מה

חסרת', וכתיב (ישעיהו ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת" ועיקר החיים נצחיים יהיה

לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל ידי הדעת יכללו באחדותו, ואז

יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי על ידי הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם: 'אלו ידעתיו,

הייתיו'. ועיקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב (שם י"א): "כי מלאה הארץ

דעה", ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כולו טוב.

(לקוטי מוהר"ן פרשה כא)