וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף

לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. (במדבר כ"א', ד')

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ

…וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש

כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם

אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל שגדול הוא וכבד על האדם כגון (זכריה יא) 'וגם נפשם בחלה בי גדלה עלי' (איוב י) 'ויגאה

כשחל תצודני' כללו של פירוש כל לשון קצור נפש בדבר לשון שאין יכול לסובלו הוא שאין

הדעת סובלתו.

 (רש"י

שם, שם)

ותקצר נפש העם בדרך. שבאו קרוב למקום הכניסה ונעשית דרך רחוקה.

מש"ה היה קשה לסבול יותר מדרך רחוקה באמת. וכדאיתא בעירובין (נ"ג, ע"ב) 'דדרך קרובה ורחוקה קשה מרחוקה וקרובה'.

(העמק דבר שם, שם)

ויסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום וגו' – וכתיב 'ותקצר נפש העם' – כיון שראו שחזרו

לאחוריהם אל הדרך המדבר היה קשה בעיניהם כמוות, כי היו סבורין ליכנס מיד לארץ

ישראל ולאכול מתבואת הארץ ועכשיו חוזרין למקום שאין מים ומזון מצויין שם. וכי תימא

מה קפידא יש כאן, הרי היה להם מן! לכך כתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלקל' – אינו דומה

רואה וטועם לטועם בלא ראיה, שלפי שאינו רואה ממשות הדבר שאינו (שהוא) טועם

ואינו נחשב בעיניו לכלום.

אי נמי: שלא היו טועמין הטעם הטוב ההוא עד

שהיו טורחין בו וטחנו בריחים או דכו במדוכה וכן משמע קרא דפרשת בהעלותך דכתיב ביה

והיה טעמו כטעם לשד השמן.

 (דעת זקנים מבעלי התוספות שם, שם)

על נחשים, מטות, ואנשים קדושים

גילי זיוון

בפרשת חוקת מצוי הסיפור המעורר פליאה על "הַנְּחָשִׁים

הַשְׂרָפִים" המכים בעם העייף והיגע מתלאות המסע במדבר, ככתוב: "וַיִּסְעוּ

מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם

בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ

מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ

קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה'

בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב

מִיִּשְׂרָאֵל ".

עודנו מנסים להבין את עוצמת התגובה האלוהית לתלונות בני

ישראל ("וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל") וכבר צצה שאלה נוספת על דרך הריפוי

ו"התיקון". דומה כי זה הוא בדיוק הרעיון המאגי המכיר בכוחות על טבעיים

המצויים בעצמים מסוימים. האם אין המקרא מעניק כוחות ריפוי מסתוריים לנחש הנחושת

המתנוסס על נס עד שדי בהבטה קלה בו כדי להתרפא מארס הנחשים "וְהָיָה אִם

נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא

פס' ד-ט).

פרשנים רבים ניסו לעמוד על סוד כוחו של הנחש המרפא.

חז"ל במדרש המפורסם (משנה ראש השנה ג, ו) בחרו להסיט את מבטנו מהחפץ המרפא –

"נחש הנחושת" – ולהעביר את המיקוד לכוונת המתבוננים. לפיכך על פי המדרש,

מי שהאמין בכוחו המרפא של הנחש לא הבריא, רק מי שהבין כי כוחו של החפץ מושאל לו

מ"אביהם שבשמים" היה מתרפא כלשון המדרש:

והיה, כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל…" (שמות יז,יא),

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין

כלפי מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים – היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים. כיוצא

בדבר אתה אומר "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף…" (במדבר כא,ח),

וכי הנחש ממית ומחיה: אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם

לאביהם שבשמיים – היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים.

דומה כי המשנה נאבקת בכל כוחה בדרך במחשבה המעניקה לטבע,

לדומם או לבני אדם כוח עליון משלהם. היא מדגישה דרך שלילת כוחן הגואל של ידי משה

ודרך שלילת כוחו המרפא של הנחש את עמדתה הקיצונית כנגד כל חשיבה מאגית.

הרמב"ן הלך צעד נוסף בכיוון שסללו לו חז"ל

והדגיש כי הריפוי בא דווקא על ידי אותו יסוד שממית כדי לומר לנו כי כוחם של הנחשים

החיים ונחש הנחושת – לא בהם הוא מצוי אלא ברצונו של בורא הכול.

והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה

נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א)

ב"ויורהו ה' עץ" (שמות טו, כה), וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב, כא)… והכלל,

כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה

אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה (רמב"ן, במדבר כא,

ט).

כלומר, האמצעי שבו בחר ה' לרפא – נחש נחושת, דומה למקור

הצרה – נחש נושך (ושימו לב גם לקרבה הצלילית) כדי

שיבין הנשוך כי ה' הוא, הוא, המחיה והממית.

אולם נטייתו של האדם לדבוק באנשים, בחפצים ייחודיים,

בקברים, באבנים וכיו"ב – חזקה ביותר. לכל אורכה של התרבות האנושית אנו מזהים

נטייה זו בחיי האדם בכלל, ובחיי הדת במיוחד. כך גם החברה שלנו, כמו מתנערת משיירי

הרציונאליזם המודרני ורבים וטובים מחפשים מזור לכאבם דרך כוחם הסגולי של קמעות, מקובלים

קדושים, או דרך כוחם הייחודי של מקומות קדושים (מקבר ר' שמעון בר יוחאי ועד אומן,

עירו של ר' נחמן).

אם נחזור לנחש הנחושת, הרי שגם הוא הופך ברבות הימים לחפץ

שרבים נוהים אחרי כוחו האלוהי המרפא. בניגוד לרוחה של המשנה במסכת ראש-השנה,

סוגדים לו בני ישראל, עד שבימיו של חזקיהו מלך יהודה (סוף מאה שמינית לפנה"ס)

במסגרת פעולותיו הייחודיות לחיזוק המקדש וירושלים הוא הורס את נחש הנחושת. ככתוב: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה

משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן" (מלכים ב יח, ד). ספר מלכים מדגיש כי למרות שנחש הנחושת איננו אלא מעשה

ידיו של משה שנעשה בהוראת ה' המפורשת, הוא הופך מאמצעי למטרה. הוא הופך בעיני

המאמינים בו לחפץ שטמונים בו כוחות אלוהיים.

כיתות נחש הנחושת נחשב על ידי חכמי המשנה במסכת

פסחים כמעשה הראוי לשבח, וכך נאמר שם: "ששה

דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו…. כיתת נחש הנחשת

– והודו לו" (משנה פסחים ד, ט).

בגמרא

ובתוספתא שואלים חכמים על מעשהו של חזקיהו, איך

יתכן שמשה צווה על הצבתו של נחש הנחושת, וחזקיהו מכתת אותו? "וכי

עבודה זרה היה? והלא משה רבינו עשאו?" ותשובתם: "מלמד שטעו ישראל

אחריו, עד שבא חזקיה וגנזו". (תוספתא עבודה זרה ג, יט, וכן ראו תלמוד ירושלמי

עבודה זרה ג, ג).

פרופ'

זקוביץ מגדיר את המעשה המאגי כניגודו של הנס. הנס הוא פועל ידו של ה' אך המאגיה

והכישוף הם ידי מעשה אדם, שיש בכוחו ובחוכמתו לכפות על הבריאה והברואים את רצונו. המקרא,

טוען זקוביץ, מכיר בכוחה של המאגיה (בניגוד לזרמים רציונליסטיים מאוחרים יותר) כמו

בסיפור על חרטומי מצריים, (שמות ז, י-יב), אך נלחם בה בכל כוחו.

זקוביץ

אף מעלה השערה מעניינת בהקשרה של פרשתנו, וטוען כי ייתכן וגם סיפור מי מריבה קשור

למאבק בייחוס כוחות מאגיים לחפצים.

אם

בסיפור מסה ומריבה (שמות

י"ז, א'- ז') המטה נתפס ככלי לגיטימי שה' יעדו לביצוע הנס: "ויאמר ה' אל משה עבר

לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. הנני עמד

לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים…" (פס' ה'- ו'), הרי שהסיפור המקביל (מי מריבה, במדבר כ', א'- י"ג) הדומה לו בפרטים רבים,

לוחם נגד המטה ונגד האמונה בכוחו של החפץ. משה אמנם נצטווה ליטול

עמו את המטה, אך לא נאמר לו להשתמש בו, וזאת למען יראו הכול, כי גם ללא המטה יתקיים

הנס: "וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם

אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו…" (פס' ז'- ח'). משה חוטא בעשותו שימוש במטה. הסלע נבקע אפוא לא

בעזרת המטה, אלא למרות השימוש בו (יאיר זקוביץ: על תפיסת הנס במקרא, אוניברסיטה משודרת, ת"א 1987).

גם

בסיפור נס לידת בנה של האשה השונמית, מותו והחייאתו בידי אלישע, מדגיש המספר

המקראי כי למטה (למשענת, כפי שמכונה המטה בסיפור זה) אין כוח משלו. עם מותו של

הילד רצה השונמית להר הכרמל להזעיק את עזרתו של אלישע. היא מטיחה בו: "השאלתי

בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אתי" (מלכים ב' ד', כ"ח) – אך אלישע איננו ממהר להושיע. הוא נותן את משענתו

לגיחזי ומצווה עליו להחיות בעזרתה את הילד. "ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח

משענתי בידך ולך… ושמת משענתי על פני הנער" (פס' כ"ט). השונמית שאיננה מאמינה בהחייאה על- ידי חפץ,

איננה מאפשרת לאלישע לשבת בשקט, אלא היא מאלצת אותו לבוא בעקבותיה. המשך הסיפור

מלמד, כי אכן צדקה האשה הגדולה משונם ולא אלישע איש האלוהים. ככתוב: "וגחזי

עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד

לו לאמר לא הקיץ הנער" (שם, פס' ל"א). הקוראים הרגישים לצירוף המיוחד "וְאֵין

קוֹל וְאֵין קָשֶׁב" נזכרים ודאי במבחן אחר שהתקיים על ידי מורו הרוחני של

אלישע בהר הכרמל, מפגן אליהו נוכח נביאי הבעל. גם בסיפור זה משתמש המספר בביטוי

דומה כדי לבטא מעשה פולחני חסר תוחלת המעניק כוח אלוהי לריטואלים או לחפצים ולכן

אינו נענה:

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם

אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ

וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ

בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד

שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד

לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין

קָשֶׁב. (מלכים

א, פרק י"ח, פסוקים כ"ז-כ"ט)

המשענת

דינה כדין ההתגודדות (פציעה עצמית) בחרבות וברמחים. משענת שכוחה בה עצמה משום שהיא

משענתו של איש האלוהים אינה אלא עבודה זרה כפעילות נביאי הבעל הצועקים "הבעל

עננו" ולפיכך "וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב".

על

כן, רק כשיגיע אלישע בעצמו לעליית הגג, ויעמוד

נוכח ההכרה המפוכחת כי למרות כוחו המופלא ומינויו ל"איש האלוהים" – אין

הוא בסופו של דבר אלא אדם, אשר כוחו הפלאי איננו בו כי אם באלוקים השולח

אותו – יעשה נס ההחייאה. ברגע אינטימי זה, כשאלישע נמצא בחדרו הסגור עם הילד המת, הוא

מתפלל אל ה', מחיה המתים. שם אלוהים שלא עלה על שפתיו של אלישע כל

הסיפור עד כה נזכר בסופו פעמיים: פעם אחת בדברי אלישע לגיחזי כאשר הוא נוכח לפתע

באי ידיעתו ("וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד

לִי") ובפעם שנייה בקטע הנידון, בדברי

המספר המתאר את מעשיו של אלישע בעליית הגג.

החייאת הילד אינה פשוטה. היא דורשת, כאמור, בראש ובראשונה

תפילה אל אלוהים. לאחר התפילה מתאר המספר את מאמציו הרפואיים של אלישע. אין הוא

עושה "הוקוס פוקוס" בעזרת מטה קסמים או משענת, הוא טורח ועולה על המיטה,

מנשים את הילד ומחממו. דומה כי המספר המקראי מתאר בפרוטרוט את פעולותיו של אלישע,

לא רק כדי להגיד לנו שהוא התאמץ להחיות את הילד וכי הדברים לא התרחשו בקלות כמו

שקרה עד עתה, אלא כדי להגיד לנו שלשבריר שנייה התקיימה זהות בין הילד המת המושכב

במיטת איש האלוהים לבין איש האלוהים עצמו. המילים

המתארות את אלישע הגוהר על הילד מלכדות בין השניים: "וַיִּשְׁכַּב עַל

הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל

כַּפָּו". לרגע אחד אולי הרגיש אלישע כמו ילד חסר אונים הנזקק לעזרת

מי שגדול ממנו, וייתכן כי דווקא תחושת קטנות זו היא שאפשרה לו להפעיל רחמי שמים.

ואנחנו? בכמה משענות אנחנו תולים יהבנו? כמה רבנים וקדושים

מתווכים לנו את הקשר עם ריבונו של עולם? מסתבר שאורכו של המאבק ב"קיצורי

הדרך" – כימות עולם. כל עוד נמשכת ההיסטוריה האנושית, נמשך גם הפיתוי לייחס

כוחות-על לנבראים מובחרים ונמשך המאבק בדחפים אנושיים אלו.

דר'

גילי זיוון, חבסרת קיבוץ סעד, מנהלת את מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בעין

צורים, בשבתון בתשס"ט.

נחליאל":

התורה דורשת ענווה

מאי דכתיב

(במדבר כ"א) 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות

הגיא' אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה וכיון

שניתנה לו במתנה, נחלו אל, 'שנאמר וממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר

'ומנחליאל במות' ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא' ואם

חוזר בו , הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ') 'כל גיא ינשא' .

 (בבלי עירובין נד, ע"א)

תנו רבנן:

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז – מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור

ומטייל

על שפת נהר ושמח שמחה

גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו: ריקה,

כמה

מכוער אותו האיש, שמא

כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע , אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא , ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו

לקראתו

והיו אומרים לו: שלום

עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו

בישראל.

אמרו לו: מפני מה? אמר

להם כך וכך עשה לי. אמרו לו : אף על פי כן מחול לו,

שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון

ודרש

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל

יהא קשה כארז ולפיכך

זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

 (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב)