ראשית צמיחת

גאולתנו?

בעיית עיצוב

דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים

ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך

תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא

במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות

ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי

שקמה בתש"ח – באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת

ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע

יחס דתי לימים אלה. אין אנו בני-חורין להיפטר מן האחריות לקביעה כזאת על דעת עצמנו

: שהרי בעולם ובדור שבהם לא נראתה ולא הוכרה אצבע-אלהים ולא

נראו עקבות-משיח, בדור של "הסתר-פנים" – הסתר בישראל, הסתר באומות, הסתר

בעולם כולו – בדור זה של אפילה גשמית ונפשית, העזנו אנחנו על דעת עצמנו, עם כל

מיעוט השגתנו וצדקתנו, לגאול את עצמנו משעבוד-מלכויות. אין לנו קומוניקציה עם מה

שמאחורי הפרגוד, ולא קיבלנו משם אינפורמציה שזוהי "ראשית צמיחת

גאולתנו". לפיכך אנו מוכרחים, ואף מחוייבים, להכריע על דעת עצמנו בבעיות

הדתיות החדשות, שאנחנו עוררנון.

 (י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל

עמ' 90-91)

עם העצמאות

עברנו לרשות עצמנו, זכינו בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך

הגאולה יכול להתבצע עד סופו, אם נרצה.

הגאולה אינה מתרי"ג מצוות, ומשמעה ההלכי של הגאולה הוא

בעצמאות המדינית – באפשרות לקיים את המצוות הדורשות ריבונות וטריטוריאליות בארץ

ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות לקיים את המצוות על ידי

הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה – קיומן של המצוות בפועל.

 (דב רפל:

פתחי שערים עמ' 213)

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות

ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר"

פנחס לייזר

מטבע הלשון "דרוש וקבל שכר" מופיע מספר פעמים

בספרות חז"ל בהקשרים שונים. בבבלי סוטה (מד ע"א) הוא

מופיע בדרשה על פסוק במשלי (כד, כז) בה

חז"ל מגדירים את הסדר הנכון של העיסוק בתורה וקובעים שעל האדם לעסוק במקרא,

משנה גמרא ומעשים טובים ולאחר מכן "לדרוש ולקבל שכר". יתכן שמשמעות דרשה

זו היא שעל האדם לבנות את התשתית התרבותית, הרוחנית והחברתית לפני שיוכל ליצור

ולהטביע את חותמו הייחודי.

חז"ל גם נוקטים במטבע לשון זה לגבי דברים שאינם

ישימים מבחינה הלכתית כעת (מיתות בית דין, קדשים) או שלטענתם 'לא היו ולא עתידים

להיות", כגון בן סורר ומורה ועיר הנידחת.

נגעי הבית, המוזכרים בפרשת מצורע העסיקו את פרשני המקרא

החל מחז"ל שתהו על מוזרות התופעה. גם רש"י בוחר פירוש מדרשי ורואה בנגעי

הבית ברכה מסוימת וכך לשונו:

ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם

שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים

שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

החזקוני מביא את דברי התוספות שרואים

את נגעי הבתים כסימן לכך שבבתים אלו עבדו עבודה זרה כדי שיוכלו לדעת אֵלו מקומות

לאבֵּד.

הפירוש הרדיקלי ביותר מופיע במסכת

סנהדרין (עא, ע"א) בסוגיה המתייחסת למצוות הכתובות

בתורה שאין להן משמעות "הלכה למעשה" אלא הן בבחינת "דרוש וקבל

שכר" וכך נאמר בסוגיה זו לגבי הבית המנוגע:

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות –

ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.

אמנם, הגמרא מביאה גם פירושים אחרים ועדות רחוקה על קיומם

של בתים מנוגעים, אך בעל הסוגיה נותן מקום נרחב לגישת הטוענים שבן סורר ומורה, עיר

הנידחת ובית המנוגע "לא היו ולא עתידים להיות" ונכתבו בתורה רק כדי

"לדרוש ולקבל שכר".

מה, אם כן, ניתן לדרוש בסוגיה זו? ומה ה"שכר"

המובטח לנו?

אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות לכאורה בעניין אפשרות קיומם

של בתים מנוגעים בירושלים:

הגמרא במסכת יומא (יב, ע"א) גורסת

שירושלים – ומקום המקדש בוודאי – אינה מיטמאה בנגעים, מכיוון שהיא אינה נכללת

במושג "אחוזתכם", בהתאם לגישה ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"

לעומת זאת, דורש הדרשן במדרש ויקרא רבה:

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – זה

בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עֻזכם. (ויקרא רבה יז, ז)

ניתן כמובן ליישב את הסתירה בין שני המקורות בכך שהמאמר

במסכת יומא הוא הלכתי לעומת המאמר במדרש האגדה שמביע רעיון. המדרש אף ממשיך

במטפורה בה התחיל:

ובא אשר לו הבית – זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב',

'והגיד לכהן' – זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א)

'מן הכהנים אשר בענתות'.

'כנגע נראה לי בבית' – זו טינופת עבודה זרה ויש אומרים: זה צלמו של מנשה… (שם,

שם)

נראה לי, אבל, שניתן

לקרוא גם את המדרש וגם את המאמר התלמודי בדרך אחרת, מכיוון שבכל מקרה אין להלכה

הזו כל יישום מעשי וגם ההלכה ניתנת להידרש במישור הרעיוני.

הרש"ר הירש, בפירושו

על הפסוק בויקרא מרחיב את הדיבור על כך שהנגעים נוהגים רק בארץ ישראל מחד גיסא אך,

מאידך גיסא, רק "בארץ אחוזתכם", כלומר בית עם בעלות פרטית ידועה ולכן

ברמה האידיאלית, ירושלים והמקדש "אינם מיטמאים בנגעים".

הנגע הוא אם כן נגע חברתי

המתחבר להשלכותיה של הרכושנות היכולה לנבוע מבעלות פרטית.

יש, אם כן, סתירה מהותית

בין קדושה לבעלות, ה"קודש" הוא נבדל ואיננו יכול להיכלל באף קטגוריה של

בעלות נדל"נית או ריבונות. קיימת גם דעה (בבלי

יומא יב, ע"א) שירושלים לא נחלקה לשבטים

ומובאת ברייתא הגורסת ' אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן'. ומאמרים אלו

מחזקים את התפיסה הרעיונית הרואה ניגוד בין בעלות לקדושה ולכן, הנגעים עלולים

לפגוע גם ב"בבית המקדש", כאשר היחס אל המקדש הוא יחס רכושני ויחס רכושני

בהכרח מביא לחילול הקודש.

 התיקון הוא בפינוי הבית, בהסגרתו, בהוצאת האבנים

הנגועות (עבודה זרה), בהשלכתן אל מקום טמא ובהחלפת האבנים הנגועות באבנים אחרות.

אין צורך, דומני, להרבות

בדברים, כדי להבין את משמעות הדברים לימינו; הקמת מדינת ישראל מציבה בפנינו אתגרים

רבים וחשובים. יש ביכולתנו, אם נרצה בכך, לבנות בלבבנו ובחברתנו מקום למקדש, בו

חיינו יהיו מקודשים והחברה תהיה בנויה על בסיס מוצק של אבני צדק. אין צורך לשם כך

באבנים קונקרטיות אלא בבניית חברה השואפת לשלום, הדואגת לגר, ליתום ולאלמנה.

יתכן שלצורך כך, יהיה

צורך להחליף אבנים נגועות באבנים אחרות, אך כדי לשמור על קיום הבית, מצווה עלינו

לדרוש את הלכות נגעי הבית ולמצוא את הדרך ליישמן.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

פנחס לייזר,

עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

הצרעת: מחלה גופנית או רוחנית?

'והבגד

כי יהיה בו נגע צרעת': זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל

בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה

טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי

השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד)

'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא

בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) 'כי תבאו

אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה', ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא

יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

 (רמב"ן ויקרא יג , מז)

'והבגד

כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע

בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים

בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או

בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי

צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן

הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין

כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית; אדם נושא ונותן בפירות

שביעית, סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על

עמו.

 (ספורנו ויקרא יג , מז)

ומה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא

י"ג): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה:

'בדד ישב וגו'.

 (בבלי ערכין טז, ע"ב)

רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים

נוגע בנפשות תחלה.

ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות,

כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד

בו'.

אף במחלון וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן

ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם'

ואח"כ מתה היא.

ואף נגעים הבאין על האדם; בתחילה הוא מתחיל

בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את

הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד,

ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר

ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'.

אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם

ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)

וצוה

הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב.

 (ויקרא יד , ד)

"ועץ

ארז": לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

"ושני

תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

 (רש"י ויקרא יד

, ד)

האדמו"ר מגור,

בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז",

המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב

בלבד?

ברם, כאשר החוטא חוזר

בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה

העמוקה ביותר מן הגאוה שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה

חוטא. יוצא איפוא שהגאוה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן,

שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)

שפלות והכנעה אין

פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף

ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב :"וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך

גם בקומה זקופה.

 (אבני האזל)

המשפיל עצמו כאזוב,

במקום שאין זה אלא ענווה פסולה, עניו שכזה גם זקוק לכפרה.

 (חידושי הרי"ם)

טהרת

המצורע

האופי הבלתי

סוציאלי המסומל על-ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי

הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות

סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו

לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו

של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי

התקיף במוסריותו.

(מתוך פירוש

רש"ר הירש על ספר ויקרא, מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל ב"עיונים

חדשים בספר ויקרא", עמ' 162)

"וראה הכהן את הנגע"

כל הנגעים אדם רואה,

חוץ מנגעי עצמו , אף לא נגעי קרוביו.

 (משנה נגעים, פרק ב,

משנה ה')

אדרבה, תן בלבנו

שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם.

(מתוך תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם

אלימלך", לפני התפילה)

"כנגע

נראה לי בבית": שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור,

לומר: נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי.

(מתוך פירוש רש"י, בעקבות משנה נגעים)

הצרעת היא השתקפות המידות המקולקלות של

האדם

הצרעת הוא שם האמור בשותפות,

כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת

שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי

האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא

אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות

ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית , אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו

שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים

שעליו. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל

ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר

בתורה ואומר: "השמר בנגע הצרעת" "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים

בדרך" , הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה

גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו,

אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה

ענו מאד" ואף- על- פי- כן, מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים

שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

 (משנה תורה

לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת טז, י)