וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם

כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה

כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ

אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה

סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל

אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. (שמות כה, יח-כ)

לאן פונים הכרובים

כיצד הן עומדין?

רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר

'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') ופניהם לבית!

לא קשיא: כאן

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

ולמאן דאמר:

ופניהם לבית, הא כתיב: (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו!

דמצדדי אצדודי (שהם

פונים קצת הצידה); דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים

הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבלי בבא בתרא

צט ע"א)

ושני כרובים

בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות

והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים

ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם

איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום

וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון, לא

כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

(כלי יקר כה,

יז)

המשכן כמקום מפגש בין האדם לקב"ה

יואל קרצ'מר

פרשת תרומה פותחת את

החטיבה השלישית של ספר שמות. לאחר החטיבות הראשונות, שעסקו ביציאה מעבדות לחרות

ובקבלת התורה ומצוותיה, עוסקת חטיבה זו בבית ה' – 'ועשו לי מקדש ושכתי בתכם'.

לכאורה, ספר שמות אינו

חושף בפנינו את מלא המשמעות של בניית בית זה. רק בתחילת ספר ויקרא, בהתגלות

הראשונה מתוך אוהל מועד, אנו מגלים כיצד אמור בית זה לתפקד. הקרבנות, כך אנו

מגלים, הם הם עבודת ה' שאותה יעבוד האדם במשכן.

האם ניתן לקרוא את ספר

שמות ללא ספר ויקרא? במילים אחרות: האם באפשרותנו לזהות את מוקד המשכן דרך ההוראות

האדריכלית לבניינו, במנותק מהתיאורים הנרחבים של מעשה הקרבנות?

מבט ספרותי על חטיבה

זו שבספר שמות מגלה לנו כי הפרדה כזאת מנהירה את המשכן ואת מהותו באור אחר.^[1]

נבקש לטעון כאן כי למשכן מוקדים שונים ה'מתחרים' זה בזה, וכי חטיבה זו מבקשת

להעמיד את ארון העדות כמוקד, כנגד הדגם המקובל שבו נוטל המזבח את

הבכורה.

סיום ספר שמות יכול להיקרא

ברצף עם תחילת ספר ויקרא: 'ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה'

המשכן…' – 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר…' אולם בין לבין שיבצה

התורה שני פסוקים נוספים, החותמים את ספר שמות: 'ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו

יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם'. פסוקים אלה יוצרים חיץ

בין שמות ו'ויקרא' ומעניקים לספר שמות סיום חגיגי.^[2]

מה, אם כן, מספרת

לנו חטיבה עצמאית זו, סוף ספר שמות, המאריכה בפרטוטיה ובדקדוקיה? המבנה האדריכלי של המקדש מתואר בפרשתנו על פי

סדר ברור: ארון > כפורת > שולחן > מנורה > מבנה המשכן > הפרוכת

והמסך > המזבח > חצר המשכן. המבט הוא מהפנים אל החוץ, תוך התייחסות לכיסוי

ולהסתרה, יוצרי הילת המסתורין. הנכנס את המקדש, לא יראה את קודש הקודשים ואת הארון

שבו. אולם הקורא את התיאור שבפרשתנו יתקֵל ראשונה בארון ובכפורת שעליו, לפני שאר

הכלים. באופן זה מסמנת לנו התורה את מרכזיות הארון – ראש וראשון הוא ברשימת

הכלים, אך מסכים ופרוכות מסתירות אותו מהעין.

נבחן כנגד הארון

את המזבח ואת מקומו. המזבח מוזכר, כאמור, רק לאחר תיאור הכלים המצויים בתוך

המבנה. באופן טבעי, מזבח שעליו זובחים חייב להיות בחוץ. אולם תיאור המשכן מהפנים

אל החוץ מותיר את המזבח כמעט לסוף הרשימה. לא זו בלבד. לאחר תיאור הכלים שבפנים – הארון

והכפורת, השולחן והמנורה, מתארת התורה את יריעות המשכן ואת קרשיו ובוחרת לתאר דווקא

כאן לא רק את המסך המפריד בין המשכן ובין החצר, אלא אף את הפרוכת, אשר על פי הסדר

היתה אמורה להופיע לאחר הארון והכפורת. נראה כי התורה מעוניינת לפרוס כאן מסך

טקסטואלי רחב (37 פסוקים) בין כלי הפנים ובין המזבח שבחוץ.

ועדיין, יכולים היינו

להבין כי הפרדה זו באה להדגיש דווקא את המזבח ולא את הארון. בשל כך, נבחן שתי

עובדות נוספות, בתחום הפיסי והטקסטואלי.

כלי המקדש שבפנים

מתאפיינים בהיותם מזהב – הארון המצופה זהב, השולחן והמנורה. לא כן

המזבח המצופה נחושות דוקא. התורה רואה לנכון להדגיש זאת והמילה 'נחשת' חוזרת חמש

פעמים במהלך תיאור המזבח. זאת לעומת הזהב, המוזכר לא פחות מ-17 פעמים בתיאור כלי

הפנים. ההנגדה הספרותית מתחדדת לאור העובדה שהארון, השולחן והמזבח עשויים עצי

שיטים. על רקע הבסיס הזהה הפער בין הציפויים השונים מחדד את הפער בין כלי החוץ

וכלי הפנים.

השוני בין הכלים עולה

אף ממבט על תכליות הכלים. התורה חשה לפרט באזנינו את תפקידם של הכלים השונים:

הארון והכפורת – 'ואל הארון תתן את העדֻת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי

אתך מעל הכפרת… את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל'. השולחן – 'ונתת על השלחן

לחם פנים לפני תמיד'. המנורה – 'והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה'. אלא שבבואנו

למזבח נמנעת התורה מלגלות בפנינו את תפקידו. ואם תאמר הקוראת כי דבר ברור הוא, הרי

שאף לגבי המנורה ניתן היה לטעון כך ובכל זאת טרחה התורה לפרט את הדלקת הנרות.

העולה מכל האמור עד

ובינו. המשכן כולל את העדות

וההתוועדות, את הלחם ואת האור, אך, לעת עתה, לא את הקרבנות.

נראה כי תיאור זה חופף

לחלוקה המצויה בספר ויקרא גופו. פרשת המילואים (ויקרא ח-ט) מדגישה את הקרבת

הקרבנות כמוקד הפעילות של משה ושל הכהנים. לעומת זאת, פרשת אחרי מות (עבודת הכהן הגדול

ביום הכיפורים) מדגישה דוקא את הארון ואת העמידה בתוך קודש הקודשים כמרכז המקדש.

קרבנות רבים מוקרבים אמנם בפרשה זו, אולם כולם אינם אלא הכנה לכניסה לפני ולפנים,

שהיא היא עבודת ה' במקרה זה. הכפרה לכל ישראל אינה מושגת בקרבנות אלא, 'וכפר בעדו

ובעד ביתו' נאמר על הכניסה אל הקודש 'בבאו לכפר בקדש עד-צאתו'.

אף שלמה המלך, כאשר הציג

בתפילתו את המקדש ואת יעדיו שותק לגמרי מעבודת הקרבנות ומציב במרכז את התפילה,

בהזדמנויות השונות. אמנם הכתוב מתאר את הקרבנות הרבים (מאד!) במעמד החנוכה

(מל"א ח, סב-סג), אך בשפה לקונית וכמעט בדרך אגב.

פרשתנו אם כן, מעמידה

דגם מקדשי שבו ההתוועדות בין האדם ובין הקב"ה, שמיעת דבר ה' והשמעת

דבר אליו, עומדות במרכז המקדש. למזבח מקום משני בתוך מארג זה והתורה מעדיפה לפרוס

בפנינו תחילה מקדש שבו עבודת ה' אינה ממוקדת בזבח.

בכך מובן הקשר הישיר

בין חלקי ספר שמות – לאחר היציאה משעבוד לחרות, מקבלים בני ישראל את התורה וזו מוצבת

בארון, במרכז המקום שבו מתוועדים האדם וא-להיו.

במשכן כתיב: (שמות כה)

'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי

בראשית כז , מ)

מהי קדושה של מטה? "ושכנתי

בתוכם" ולא "בתוכו"

'ועשית את הקרשים למשכן' – אמר רבי אבין: משל למלך שהיה לו

איקונין נאה, אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה.

אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה.

אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה:'וראה

ועשה' .

אמר לפניו: רבון העולם, אלוה אני, שאני יכול לעשות כאלו?!

אמר לו: 'כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה

כך עשֵה למטה' שנאמר 'עצי שטים עומדים' – כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה

של מעלה למטה, אני מניח סנקליטין [שרים] של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה.

(שמות רבה פרשה לה)

…מדרש נוסף מאזכר פסוק של שלמה בפי משה: "כי האֻמנם

יֵשֵב אלהים על הארץ" (מלכים

א ח, כז) והמדרש ממשיך: 'אמר

לו הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום

ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה… ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי

בתוך אַמָּה על אַמָּה'.

בביטוי 'אַמָּה על אַמָּה' הכוונה היא לאותה אַמָּה שבין שני

בדי ארון העדוּת במשכן, אשר ביניהם שמע משה רבנו את קול ה' 'מִדַּבֵּר אֵלָיו

מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (במדבר ז, פט).

תיאור זה מלמדנו שהאדם יכול לעבוד את ה' מעֵבר למושגים של

שטח, משום שהמתכוון לעבוד את ה' באמת, נמצא בקירבתו של זה אשר השמים ושמי השמים לא

יכלכלוהו, ואם אין האדם מתכוון לעבוד את ה' באמת, הרי גם השמים והארץ אינם מספיקים.

המשכן לא הוקם כיד להיות משכן לה', אלא כדי להיות משכן

לישראל המקבלים עליהם את דבר ה' ודבר זה איננו מותנה כלל בממדים.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 370)

'ושכנתי בתוכם',

ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל.

 (אור החיים שמות פרק כה פסוק ח)

ואמר 'ויהי נועם ה אלהינו עלינו' לפי שנאמר (שמות כה ח)

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו' לא נאמר, אלא בתוכם, כי עיקר השכינה

בעבור ישראל, על כן אמר שנועם ה', דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה עלינו

'ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' נראה שמלת כוננהו מוסב כלפי

השכינה, כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו, דהיינו המשכן

עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד, כי המשכן מקום דירה לעליונים ותחתונים

כאחד, על כן אמר 'כוננה עלינו וכוננהו' ועל דרך שנאמר (שמות טו יז)

'מכון לשבתך פעלת ה' זה מה שנראה לי להוסיף על כל דברי המפרשים בזה המזמור, לפרשו

על בנין המשכן.

(כלי יקר שמות שם, מג)

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי

'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש,

ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב (ח"א

דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם

סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת

משכן ומקדש.

(ספר השל"ה לרבי ישעיה הורוביץ, מסכת תענית כח)

דרך פשוט, כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, הרי שקבלו התורה בלב

ונפש חפיצה עד שקדמו עשיה לשמיעה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וגו' לעשות מקדש,

כדכתיב להלן (שמות כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'בתוך לבבם היכל ה' המה'

(ירמיה ז ד), וזכו לזה שיהיה לבם ברשותם…

(ייטב פנים ח"ב דף יב/ב)

היכן משכן השכינה?

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: השכינה נמצאת בכל מקום בו

נותנים לה להיכנס…

עבודת ה' עבור עם ישראל בכללו מקבלת ביטוייה בקיום

המצוות, ואחת מהן היא מצוות תפילה. התפילה איננה היגד על ה', אלא היא ביטוי

להתייחסות האדם אל השם יתברך.

במדרש נאמר שהקדוש ברוך הוא אומר למשה, שאם ישראל

מקיימים את עבדות ה' במישכן, הרי שהוא 'מצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה' ואם אדם

מתכוון לעבוד את ה', הריהו נמצא בתוך אותה אמה, ובקרבת ה' אשר השמים ושמי-השמים לא

יכלכלוהו; ואם אין האדם מתכוון לעבודת ה', הרי גם השמים והארץ וכל צבאם ריקים

לגביו מכל תוכן ואין השכינה מתגלמת בהם, ולכן אומר הנביא המאוחר: "וישכח

ישראל את עֹשֵֹהוּ ויבן היכלות" (הושע

ח, יד), ללמדנו כי בניית היכלות איננה בהכרח

עדות להשכנת שכינה בישראל.

לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין

השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה.

(צידה לדרך, מובא בנ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ'

339)

בלבבי משכן

אבנה להדר כבודו

ובמשכן מזבח

אשים, לקרני הודו

ולנר תמיד

אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב

לו את נפשי היחידה.

(מתוך ספר חרדים לחסידי אשכנז)