וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה

בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם

מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת

וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים

סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם.

וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם

לָשָׁבֶת

וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ

לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם.

וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים

אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.

וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר

 אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת

נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן

אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ

 זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים. (במדבר לה, א-ה)

שנצטוו ישראל

לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר (במדבר ל"ה, ב'), צו את בני

ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת…

שורש מצוה זו

ידוע הוא, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת

שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני

גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות

שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי

לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא

יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו. ועל

השבט הזה הנבחר נאמר (דברים ל"ג, ט') 'האומר לאביו ולאמו

לא ראיתיו' – כלומר: שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה

לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן

אהבת שאר בני אדם.

 (ספר החינוך מצוה

תח)

"אלה מסעי" – מה ראוי לזכור?

דבורה וייסמן

מוקדש לזכרו היקר

של

 חברנו ג'רלד קרומר ז"ל,

 שמסע חייו נקטע באיבו.

עד לפני שנה חשבתי

לתומי שאני מבינה את הרש"י הידוע בתחילת פרשתנו:

אלה מסעי… משל לאדם שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק

לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו: כאן ישננו, כאן

הוקרנו, כאן חששת את ראשך.

 חשבתי שמתוך חיבה, האב (או בנמשל, ה') רוצה

להזכיר את התחנות בדרך, אולי בבחינת "זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחריי

במדבר".

ברם, בשנה שעברה, בשבת

פרשת "מסעי" הזדמנתי לסידני שבאוסטרליה. התפללתי בקהילת

"מסדה" בה מכהן רב צעיר מרקע דרום-אפריקאי ושמו גד קרבס. הרב קרבס ציטט

ממקור שעד אז לא היה לי מוכר – ספר מעין בית השואבה שיצא לאור ב-1994. מחברו של

ספר זה היה תלמיד חכם שחי בארצות הברית, הרב שמעון שוואב (1993 – 1908) מקורו של הרב

שוואב היה בקהילה של "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.

בפירושו לפרשת מסעי,

מציין הרב שוואב:

…שיש לדקדק בסדר

המסעות שדלג על המאורעות הגדולות (כך במקור – ד.ו.) של כלל ישראל כגון קריעת ים סוף

והורדת המן ונס של מרה ומתן תורה ובנין המשכן ועוד, ומזכיר כמה דברים אשר

לכאורה נראים כאינם עיקריים…

אלה כוללים לדבריו

פסוק ד',"ומצרים מקברים וגו,'" או פסוק מ"ז, ויחנו בהרי העברים

" לפני נבו," ועוד דוגמאות. "והנראה," כותב הרב,

"שלא בא למנות כל המאורעות של בני ישראל בנסעם, אלא שבא להעיר

דווקא על המקומות אשר היו ראוי (שוב: כך במקור – ד.ו.) לכלל ישראל להתעורר בהם ולא נתעוררו".

כדברי המדרש בבמדבר

רבה, פרשה כ"ג, ג: "מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני."

שוב, בדברי הפירוש של שוואב:

והיינו "כאן

ישננו" ולא הקיצו להתבונן בנסי ה' ונפלאותיו, "כאן הוקרנו", שנתרשל ונתקרר אצלם ההתלהבות שקנו מקודם,

…"כאן חששת את ראשך" שנאבדו מהם רועי בני ישראל ונשארו בלי

ראש…

במילים אחרות, התחנות

שנמנות כאן מציינות את ה"פאשלות" של בני ישראל בדרך ולא את פסגות

אמונתם. הפאשלה הראשונה הייתה באי ההכרה בניסים של הקדוש ברוך הוא, השנייה באבדן

ההתלהבות, והשלישית בהיעדר המנהיגות.

במקום להמשיך ולהשתמש

במילת הסלנג "פאשלה," אשתמש במונח עברי טעון משמעויות – "החמצה". השנה

בחג הפסח, הרהרתי בקשר בין מגילת שיר השירים לבין החג בו היא נקראת. המגילה איננה

מספרת על אהבה ממומשת, אלא על אהבה מוחמצת. אחד המוטיבים המרכזיים של המגילה הוא

"דודי חמק עבר…ביקשתיו ולא מצאתיו". השאלה שמא אחד הקשרים בין המגילה

לבין החג הוא העניין של החמצה, לא רק במישור המילולי אלא גם הרעיוני העמוק, היא

שאלה חשובה ומעניינת שחורגת מאילוצי המסגרת הנוכחית.

אנחנו, כיורשיהם של

בני ישראל במדבר, ירשנו גם את נטייתם להחמיץ הזדמנויות חשובות. במשך שישים שנות

קיומה של מדינת ישראל, כמה פעמים החמצנו הזדמנויות לקדם את השלום או לתקן עוולות

בחברה? השנה, נדמה ששוב החמצנו הזדמנות להפוך את שנת השמיטה ממלחמת הכשרים לחוויה

חינוכית-ערכית ממדרגה ראשונה.

נחזור לשלושת ההסברים

של הרב שוואב ונבדוק אותם לאור (או אולי: בצל) המציאות שלנו.

א)     

אי הכרה בניסים. קל מדי יהיה לחזור על הביקורת (המוצדקת,

לטעמי) של הציונות הדתית על היהדות החרדית, אשר ברובה לא הכירה בנס של החזרה לארץ

ישראל וקיבוץ הגלויות. עם כל ההסתייגויות של חלקנו מהמדיניות של ממשלת ישראל,

קיומה של מדינה יהודית בה מדברים עברית וחיים על פי הלוח העברי, במיוחד מספר שנים לאחר

השואה, הוא בגדר נס גלוי. עם זאת, ברצוני להוסיף ביקורת על אי ההכרה בעוד שתי מהפכות

של המאה העשרים, שאולי אפשר לראות גם בהן ניסים. הראשונה היא המהפכה הפמיניסטית,

שהביאה להעצמה של נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט. ברוך ה' שזכינו לדור של נשים

יהודיות מלומדות בתורה. הלוואי שהקהילה היהודית תשכיל לנצל את כוחן וכשרונותיהן של

הנשים. המהפכה השנייה היא המהפכה שחלה בתוך חלק לא מבוטל מהנצרות לגבי העם היהודי

ומורשתו. נכון שיש מהמורות מסוימות בדרך, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שיש גם הצלחות:

במשך למעלה משישים שנה, קיים ארגון כמו המועצה הבין-לאומית של נוצרים ויהודים – שיתוף פעולה מבורך בין

בני דתות שונות בכל העולם. בערך ארבעים שנה, קיים בירושלים מועדון

ה"קשת" – קבוצת לימוד ודו-שיח בין יהודים ונוצרים. נוצרים רבים באים הנה ללמוד על

היהדות בארץ התנ"ך. באופן רשמי, מנהיגי כניסיות רבות נלחמים בגילויי

אנטי-שמיות.

ב)     

"התקררות." נכון שהמסרים מורכבים ולא ניתנים

להתנסח בסיסמאות קלילות, אך חבל מאד שה"מתינות" המדינית או הסובלנות

והפתיחות הדתית מתפרשות כהעדר להט או אפילו כקרירות. לדוגמא, ישנה בארץ מסגרת

הידברות בין רבנים, אימאמים וכמרים. למסגרת הזאת קוראים "קדם". בהתחלה,

מארגני הקבוצות פירשו שזה "קול דתי מתון". עד שהמשתתפים בעצמם

טענו," אנחנו לא דתיים מתונים. אנחנו להוטים", וכך שונה השם ל"קול

דתי מפייס". מספרים על ר' חיים מבריסק, שתלמידו ראה אותו פעם אחת בשבת

נוסע בעגלה ברחובות העיירה. ליד הרב ישב אדם נוסף שהתכופף. למחרת, שאל

התלמיד,"כבוד הרב, לא ידעתי שאתה מקל בהלכות שבת". ענה הרב,"אינני

מקל בהלכות שבת, אני מחמיר בהלכות פיקוח נפש. האדם שישב לידי היה חולה והבאתי אותו

לרופא". אנחנו צריכים להיות וגם להציג את עצמנו כבעלי תשוקה והתלהבות דתית,

רק בכיוון הומניסטי יותר. אנחנו מחמירים בהלכות כבוד האדם וזכויותיו.

ג)       

היעדר מנהיגות. הפירוש האקטואלי המתבקש כאן כל כך ברור מאליו

שחבל להכביר בו מילים. אולי יש לנו המנהיגים שאנחנו ראויים להם, אך בוודאי

אין לנו המנהיגים שאנחנו זקוקים להם. דווקא לאור מה שאמרנו לעיל לגבי

המהפכה הפמיניסטית, אפשר היה לצפות שמצבנו יהיה שונה. דהיינו, אם יש היום עוד 50%

מהעם מהן ניתן לבחור מנהיגות, היינו מצפים שעם מבחר או היצע גדול יותר, הסיכויים

למצוא מנהיגים ומנהיגות ראויים/ות יהיו גבוהים יותר. עושה רושם שלא כך במציאות, או

שמא עדיין לא מצאנו דרכים נכונות לאתר את הנשים הראויות. או את עמיתיהן הגברים.

ד"ר דבורה וייסמן, בין מייסדיה של קהילת ידידיה, עוסקת

בחינוך

מסעי בני ישראל; זכות, קלקול האמונה או כפרה?

"אלה מסעי": רצה הא-ל

יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן

שהיו ראויים להיכנס לארץ.

(ספורנו

במדבר שם, שם)

"אלה

מסעי בני ישראל": בשביל שחטאו ב"אלה א-להיך ישראל", בשביל זה

יסעו בני ישראל. נמצא כל הנסיעות של אדם, הוא בשביל קלקול האמונה, הנו

בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין באמונה שלֵמה, שיכול הקדוש ברוך הוא להזמין לו

כל צרכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא כי הנסיעה היא קלקול אמונה, הנו

בחינת עבודה זרה.

(ליקוטי

מוהר"ן פרשה מ)

"אלה מסעי בני ישראל": כתוב במדרש שמסעי בני

ישראל, דהיינו הנסיעות שבני ישראל נוסעין ממקום למקום, הם מכפרין על "אלה

א-להיך ישראל", הנו על פגם עבודה זרה. כי אפילו כשאין עובדין עבודה זרה, יש פגם

עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא (בשם הבעל שם

טוב) על פסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שתיכף

כשסרים מהשם יתברך הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי הנסיעות של ישראל נתכפר. 'וכל

זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי ראה והובא ברש"י). נמצא כשנתכפר פגם עבודה זרה, נמתק החרון אף, ונמשך

רחמנות. ועיקר רחמנות הוא בבחינת "וא-ל שדי יתן לכם רחמים"

'לכם' דיקא. הנו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסור את הרחמנות

בידינו. כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולאת הקשה וכל היסורין הם הרחמנות

שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות.

אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם

אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו

בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החולי וכיוצא

בזה.

(לקוטי מוהר"ן תנינא פרשה סב)

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר:

תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

(במדבר פרק לו, ה-ו)

לטוב בעיניהם – רצונו לומר: בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ"ש

'אך למשפחת מטה אביהם'. והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר 'לטוב בעיניהם', כי בסוף

הפסוק ציווה אותן שתינשאנה למשפחת אביהן דווקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר

דיברו כזאת לפני משה, היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן

כדברי חז"ל, או בעבור נחלתן, ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות

להינשא להם דווקא, ולכן אמר להן משה: אין אני מכריח אתכן להינשא לאנשים האלה, אלא

אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודי שתינשאו למשפחת אביכן, וכן מוכח מסוף הסיפור שכתב

'ותהיין …לבני דודיהן לנשים (יא), ולא זכר עוד בני גלעד, כי בחרו להן אנשים משאר

בני מכיר דודיהן, ולא רצו בבני גלעד, ועם זה מכוון מה שאמר משה 'על פי ה", 'וכן

מטה בני יוסף דוברים', ולא אמר: כן בני גלעד דוברים, ור"ל טענת השבט בכללו

טובה ונכונה כי אין ראוי שתיגרע נחלתו, אבל שאלת בני גלעד בפרט ליקח להם את בנות

צלפחד אינה טובה, כי אינו מן הדין להכריחן בזה נגד רצונן.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו לו, ה-ו).

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה

עשר באב…

(משנה תענית ד, ח)

חמשה עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו

שבטים לבוא זה בזה.

מאי דרוש? (במדבר ל"ו) 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד

וגו' '- דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

(בבלי תענית ל ע"ב)