שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ

אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת

לַה'

 שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ

לֹא תִזְמֹר. (ויקרא כה, ג-ד)

מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת, כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוות השמיטה

תביא בלבם האמונה

כי גם אדמתם אדמת קודש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי – ועיין דברי דון יצחק בנחלת אבות פרק ה' משנת גלות

בא לעולם, כי נעמו- וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום השישי לחם יומיים, כן בהיותם על אדמתם היה מצווה להם את ברכתו בשנה השישית, שתהיה

תבואתה מספקת גם לשנת

השמיטה. ואמנם קדושת הארץ היתה סיבה חזקה להרחיק את העם מלמטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת

מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד והבהמה ביום השבת. והיות תבואת השנה ההיא הפקר, הוא חמלה על

העניים והוא משווה

העשיר והעני ומשפיל גאוות העשיר ומזכיר אותו כי כל בני אדם שווים הם. וכן שמיטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים.

וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה', אדמת הקודש מלבד שנת השמיטה ניתנה לה

שנת היובל. והיובל משווה העשיר לעני כמו השמיטה וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר

התבואות; ונוסף בו חזרת הקרקעות לבעליהם ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה

גדולה על העניים

וחיזוק גדול לשווי בני המדינה…

ולעבדך ולאמתך – בפרשת

משפטים אמר: 'ואכלו

אביוני עמך', וכאן הוסיף

העבדים והתושבים

שאינם מבני ישראל. ודע כי ברש"י על 'ולשכירך ולתושבך' כתוב בכת"י שבידי וברע"ח:

'אף הגוים' (לא הגרים), וכן הוא בת"כ – בהר פרשתא א.

(שד"ל ויקרא

כה, ב-ו)

"והיתה שבת

הארץ לכם לאכלה…"

אשרת שהם

פרשת בהר פותחת במצוות שמיטה "כי תבואו או הארץ

אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" – שבת הארץ בשנה השביעית. לאחר תיאור

ההכנות והאיסורים מסכמת התורה את השמיטה בפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה

לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל

תבואתה לאכול".

למעשה התורה ממקדת את השמיטה, את איסורי העבודה בשדה

ובכרם באותו ביטוי כוללני, שוויוני, מקיף של "לאכלה".

ביטוי זה נזכר פעמים ספורות בלבד במקרא, ואיזכורו הראשון הוא בסיומה של הבריאה, בשעת בין הערביים שבין

בריאת האדם לסיומה של הבריאה בדבריו הראשונים של האל לאדם:

…הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ

ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף

השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, את כל ירק עשב לאכלה, ויהי כן.

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

נדמה כי עם סיומה של הבריאה והשלמתה, הנחייתו של האל

לברואיו טמונה במילה "לאכלה" האמורה לצד "פרו ורבו ומלאו את הארץ

וכבשוה…" גם אם האדם מונחה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ ואף

"לכבוש" ו"לרדות" בכל יצור חי, הרי שהקיום האנושי וקיומו של

העולם תלוי בקיומה של ההנחיה הברורה "לאכלה", ולא רק ה"לאכלה"

של בני האדם כי אם ה"לאכלה" של כל חיה, עוף או רמש. הקיום מושלם,

הבראשיתי של העולם הוא קיום הרמוני, של סיפוק אותו "אכלה" עבור כל יצור

חי.

מהו אותו עקרון מנחה העומד בבסיסו של קיום העולם?

האיזכור השני של הביטוי "לאכלה" בתורה הוא בציווי האל

לנח להיכנס לתיבה יחד עם כל היצורים החיים "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל

ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה" (בראשית ו' כא')

נח, אשר עתיד להציל את הקיום של היצורים החיים בעולם

ולחלוק את התיבה עמם, נדרש לאסוף מזון מספק "לאכלה". מזון די הצורך

לקיום בתיבת ההצלה של הבריאה.

אם נפנה לאיזכור השלישי של

הביטוי "לאכלה" בתורה נמצא אותו בעניין המן "ויראו בני ישראל

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם: הוא הלחם אשר נתן

ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר צווה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת

…וימד בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו" (שמות

ט"ז).

אין כל ספק כי מקרא מפרֵש מקרא, ולא בכדי נבחר הביטוי

"לאכלה".

הציווי המפורט של ליקוט המן, איש לפי אוכלו, איש לפי

צרכיו המדויקים, בלא לאגור ובלא לשמור היא פרשנות ל"לאכלה" של בראשית.

סוד קיומנו הוא ההסתפקות במה שצריך, על פי צרכנו המדוייקים ,המרבה והממעיט

"ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". המציאות אינה מציאות של תחרות,

אינה מציאות של כח, אלא מציאות של סיפוק הצורך האנושי באופן מלא ושלם, אך באופן

מצומצם.

נראה שלא בכדי המן והקשת שנגלתה לנח עם צאתו מהתיבה הינם

מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה) יחד עם צווי "לאכלה" של בראשית.

יחד עם דבר אלוקים בסיום הבריאה נבראה הקשת המזכירה לנו

את אותה הסתפקות משותפת במזון של כל יושבי התיבה, והמן אשר מורה לנו כיצד לנהוג

במזון, וכיצד לכלכל את עצמו.

ועתה, נחזור לפרשת שמיטה – נראה כי האיזכורים הקודמים אך מסייעים בהבנת הטעם

לשמיטה ה"לאכלה". עתה, בשנה השביעית, בשמיטה ,אנו מנסים לשוב למצב

"בראשית", להנחיית אלוקים בערב שבת בין השמשות, לפיה ניתנה הארץ וצמחיה

לנו, יושביה, "לאכלה"; עלינו להסתפק בצרכינו בלבד, "איש לפי

אוכלו" כאילו אנו מציאות בראשיתית או ניסית כמו במדבר, כאילו אנו בתיבה עם

שאר היצורים החיים בעולם. עלינו להשתחרר מהמעמדות, להשתחרר מהכח, התחרות, האגירה

של רכוש ומזון, ולהסתפק "בלאכלה". לא בכדי מדגישה התורה כי ה"לאכלה"

הוא יחד עם עבדך ואמתך ושכירך ותושבך הגרים עמך ובהמתך והחיה אשר בארצך.

התרחקנו מאוד מאותה מציאות של אדם של בראשית או מנח. הנה

צברנו, אגרנו, נלחמנו ויש מעמדות בקרבנו, ואנו מכחידים כל חי, אפילו התרחקנו

מהמציאות המדברית של המרבה והממעיט. אבל פעם בשבע שנים אנו חוזרים

ו"מתחברים" לבראשית לתיבה ולמדבר, לחלוקה ולהסתפקות בצרכים. אנו פותחים

את שדותנו, גינותנו, מחסננו. אנו חולקים את הטוב ומצמצמים את צריכתנו רק למה שבאמת

נדרש.

רק בהפנמת ערכי "לאכלה" יתקיים "והנה

טוב מאוד" של בראשית ו"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח

עליה" של פרשתנו.

אשרת שהם חברה ב-"מניין שוויוני

בקעה" ופרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)

לה'

הארץ ומלואה

שבת לה' – לשם ה', שלא

תכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כוחה, כמנהג עובדי אדמה, אלא

לכבוד ה' שציווה על שביתת השנה השביעית, ולו הארץ ומלואה.

 (ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא כה, ב)

כי גרים

ותושבים אתם עמדי – שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרח

הארץ, על כן אמר שאף על פי שכנגד שאר העמים אזרח הארץ אתם, עמדי אתם גרים ותושבים,

כי לי הארץ, ואתם דומים לגרים שבאו מארץ רחוקה, ואדוני הארץ הרשה אותם להיות

תושבים בארצו, וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ לגר, כי נשמתו ממעל, וירד מקומו

למטה לשבת בארץ, כמו שכתבתי על פסוק 'ימי שני מגורי' (בראשית מז, ט).

(ביאור רבי

יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

לֹא תַעֲשׂוּ

לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ

בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי

תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'.

(ויקרא כו, א-ב)

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים

מתות

"ומקדשי תיראו" – שנת היובל, כי כן כתוב

"קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם, שם)

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא

"שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא

"מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי

תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת

ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי

רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים

גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת גם את מועדי ה'. הללו

הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית

ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים

מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא לעצמה – אלא בהשפעתה

המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות"

אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ

כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא כה, יז)

תנו רבנן: (ויקרא כ"ה) 'לא תונו איש

את עמיתו' – באונאת דברים הכתוב מדבר – הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו 'זכור

מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים אל יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', אם היה גר ובא ללמוד

תורה אל יאמר לו 'פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה'.

אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו

כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד') 'הלא יראתך כסלתך תקותך

ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד…

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול

אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה) 'ויראת מאלהיך' וזה

לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני

אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון.

(בבלי בבא מציעא נח

ע"ב )

אזהרה זו פונה אל כל בני החברה הלאומית: אל

יונו איש את עמיתו, וכל יחיד יירא מאלוהיו: יידע, שעיני ה' ואוזניו אל כל יחיד,

וה' גם אלוהי כל אחיו. והרי זו המסקנה הישירה מהלכות שמיטה ויובל – ביחס לחיים

משותפים של הבריות בארץ. בזכותן שם ה' נזכר בכל חיי המסחר; והמחשבה שגורה בלב

הבריות, שכולם כאחד שרויים על אדמת ה'; כולם מתהלכים בארץ ה', ושָם ה' הוא אדון

לכל הנכסים; וכמס כניעה הוא דורש, ששלטונו יתגשם בכל מהלך החיים. ומחשבה זו גוררת

את המחשבה התאומה, שעין ה' צופיה בכל חיי הבריות זה עם זה; כי אין ה' יושב רק

במקדש; אלא הוא שוכן בקרב העם ומברך את משאו ואת מתנו; אך אין ברכת ה' שורה, אלא

אם כן המשא והמתן של הכל עם הכל מצמיח ישועה לכל. הברכה תלויה בכך שאין אחד מאנה

ומצער את חבֵרו; שאין אחד מנצל את המעמד שזכה בו כדי לקפח את חבֵרו; כי אין הברכה

שורה, אלא אם כן אמת כל האמיתות מתגשמת בחיי כל אדם וכל העם – "כי אני ה'

אלהיכם".

(הרש"ר הירש

ויקרא כה, יז)

קוראים

מגיבים

למאמרו של מנחם קליין "וזכרת כי עבד

היית" (גיליון פסח)

ד"ר מנחם קליין מתאר את הקשר שעשו חכמים

בימי הביניים בין עבדות לבין צבע עור שחור, כפי שהוא כותב: "אצל חז"ל

ומפרשי ימי הביניים העבדות מיוחסת כתכונה טבעית של שחורי העור, צאצאיו של

כוש." והוא ממשיך: "הזיהוי של העבדים עם שחורי העור מבטא בצורה קיצונית

את ההצדקות שניתנו למוסד העבדות: העבדים נחותים מטבעם. ההצדקה הגזענית לעבדות היא

הקצה המרוחק של הקביעה שטיבעו של העבד להיות תחת האדון. משטר עבדות בנוי על אבחנה

מהותית בין האדון לעבד, ראיית הנחיתות של העבד וראיית האדנות של האדון כסדר טבעי

ומחויב המציאות." אבל ד"ר קליין מרגיע אותנו לגבי ההשלכות של אבחנה זו

בעולם המודרני ואומר: "כיום, כאשר הנורמה המקובלת אוסרת על עבדות… אפשר

להוריד את התו האתני והמהותי המבחין בין עבד כנעני לעבד עברי וכו'." ניתן

להתרשם מדבריו שבעיית הגזענות ביחס לאנשים בעלי צבע עור שונה חלפה מן העולם בעולם

המודרני. אומנם אין עבדות במובן העתיק בעולם המערבי, אבל בהחלט יש שוני רב באופן

בו נקבע המעמד החברתי של אנשים בחברה. צבע עור שחור מהווה לעתים קרובות חסם, שמונע

מאנשים ומצבורים שלמים ללמוד במוסדות חינוך שונים ומכוון אותם להמשיך ולעבוד

בתפקידי שירות בסיסיים, שמאפשרים הכנסה נמוכה במיוחד. לצערנו, שמענו לאחרונה על

כמה מיקרים בהם מוסדות חינוך דתיים נאבקו כנגד קבלה למוסדם או להפחתה של מספר

התלמידים יוצאי אתיופיה שילמדו במסגרתם. האם הם מביאים את הפרשנות של ימי הביניים

כהצדקת עמדותיהם הגזעניות? הבעיה המודרנית של העבדות נקבעת כיום במערכת החינוך.

ירון שור, ירושלים

ודר' מנחם קליין, כותב המאמר, מעיר:

אני שמח שירון שור מוסיף על דברי ולא סותר

אותם. במאמרי ציינתי שכיום נשארו חלקים מעולם העבדות כגון הסחר בנשים שהוא לכולי

עלמא חמור יותר מאפליית יוצאי אתיופיה מחמת צבע עורם. הסחר בנשים הינו חיפצון האדם

ושולל את הבעלות על הגוף מה שאין כן אפליה בחינוך ובתעסוקה שמונעת שוויון הכנסה

והזדמנויות וגם אותה יש לבער מערינו. יש דרגות ברוע, ואי אפשר להשוות את הנורמות

המוסריות של ימינו למה שהיה מקובל אך לפני שנים לא רבות באותה תרבות מערבית. וכפי

שכתבתי – השינוי הנורמטיבי קודם לשינוי בפועל בנושאי זכויות האדם וחירותו. ככול

שנרבה להדגיש את הנורמה נקדם את יישומה. אל לנו לשאוף לחזור למציאות של עבד כנעני

ועבד עברי אלא לעולם בו אין עבדות מכל סוג שהוא.