וַהֲקֵמֹתָ

אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר. (שמות כו, ל)

אשר הראית בהר – האלוקי

והאנושי

רבי יהושע דסכנין

בשם רבי לוי אמר: בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשו לי משכן', היה לו להעמיד ארבע קונטיסים

ולמתוח את המשכן עליהם, אלא מלמד שהראה הקב"ה למשה למעלן אש אדומה, אש ירוקה,

אש שחורה, אש לבנה, אמר לו: 'כתבנית אשר אתה מראה בהר' – רבי ברכיה בשם ר' בצלה: למלך

שהיה לו לבוש משובח עשוי במרגליטון, אמר לבן ביתו 'עשה לי כזה', אמר לו: אדוני המלך,

יכול אני לעשות כמותו? אמר לו: אני בכבודי ואתה בסממנך, כך אמר משה לפני הקב"ה:

אלהי, יכול אני לעשות כאלה? אמר לו: 'כתבנית אשר אני וגו' בתכלת ובארגמן ובתולעת שני

ובשש'. אמר הקב"ה למשה: אם את עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטון שלי של

מעלה וארד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה.

(במדבר רבה יב)

רואי פני המלך –

שתי משפחות היו נכנסות אצל רבי; אחת של רבי הושעיא ואחת של בית רבי יהודה בן פזי. כשנתחתן

ר' יהודה בן פזי לרבי, בקשו ליכנס תחלה ולא הניחן רבי אמי, אמר להם כתיב (שמות כ"ו) 'והקמות

את המשכן כמשפטו אשר הראית' – וכי יש משפט לעצים?! אלא, קרש שזכה לינתן בצפון ינתן

בצפון ושזכה לינתן בדרום, ינתן בדרום.

(אסתר רבה ד)

הלכה עוקרת

מקרא

בנימין סלנט 

 לעילוי נשמת

אבי מורי הרב ישעיה סלנט

 שנפטר בג' אדר א'

'ועשית

את הקרשים למשכן' – א"ר אבין: משל למלך שהיה לו איקונין נאה, אמר לבן ביתו: עשה

לי כמותה.

 אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה?

אמר

לו: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה 'וראה ועשה'.

 אמר לפניו: רבון העולם, אלוה אני שאני יכול לעשות

כאלו?!

 אמר לו: כתבניתם, בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם

שאתה רואה למעלה כך עשה למטה, שנאמר עצי שטים עומדים כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם

תעשה כאותה של מעלה למטה אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלן

שרפים עומדין אף למטה עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים אף למטן כן.

 אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן

ככוכבים הנראים ברקיע. (שמות רבה פרשה לה)

מדרש זה

ומדרשים אחרים בעלי תוכן דומה מבטאים את הפער בין ה"מקדש השמימי" לבין

תרגומו של מקדש זה על ידי בני אדם. ניתן להשוות פער זה להבדל הקיים בין התורה

הכתובה, בין כתבי הקודש כפשוטם, לבין ההלכה המבוססת על כוחם של חכמי תורה שבעל פה

לדרוש אותה בכל דור ודור.

פעמים רבות,

קיים פער בין פשט המקרא לבין ההלכה. ביטוי ברור לכך קיים בין היתר בפרשת משפטים.

רשב"ם, הפשטן

הגדול, מתייחס לפער הנ"ל לעתים קרובות בפירושיו¹: רשב"ם מדגיש

שני עקרונות, האחד:"ההלכה עיקר, ודברי רבותינו כנים ואמיתיים". השני:

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"² בכך הוא בא להשמיענו שלמרות

הפער הקיים בין פשט הכתוב לבין ההלכה, אין זו סתירה, אלא, שהפשט הוא מישור נפרד מן

ההלכה. אמנם ההלכה מסתמכת על הפשט, ונלמדת ממנו אבל לעתים היא מפליגה למחוזות

אחרים, ולעתים היא אף משנה את הפשט. רשב"ם, מצטט כמה פעמים מובאה

ממסכת שבת, שם אומר רב כהנא: (מתורגם) "בהיותי בן שמונה עשרה שנה, למדתי כבר

את כל התלמוד, ולא ידעתי את הכלל: שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה" (סג, א). רשב"ם,

מסביר שההלכות והדרשות נלמדים מיתור המקראות, או משינוי הלשון. ואלה דבריו:

ידעו ויבינו

יודעי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות אעפ"י שהם עיקר, כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור

המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי

זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך

ארץ. ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו: הלכה עוקרת משנה. (שמות

כ"א- 1 )

"הלכה למשה

מסיני" (הלמ"מ)

האמירה: "הלכה למשה מסיני", היא בעלת

תוקף ועוצמה עם השלכות נרחבות לכל שבילי ההלכה. אמירה זו חוזרת ונשנית פעמים רבות

ומשמשת אסמכתא למאמרי חז"ל. וידוע הסיפור המדרשי המופלא:

אמר רב

יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות,

אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד בסוף כמה דורות

להיות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר

לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא

היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו: כיון שהגיע לדבר אחד,אמרו לו תלמידיו: רבי

מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. (מנחות כט, ע"ב)

לאור

הדברים, נשאלת השאלה, מה קרה למשה שלפתע נתיישבה דעתו? רגע לפני כן אינו יודע מה

הן אומרים וכשנאמר "הלמ"מ" נתיישבה דעתו? נראה לומר, שהמדרש

בא ללמדנו שמשה הבין שמשמעות הלמ"מ היא, שהסמכות ללמוד וללמד, לדרוש ולפסוק,

היא שהועברה לידי החכמים. לא פרטי הפרטים אלא הכללים, כללי לימוד ההלכות.³

בדרך זו אפשר לפרש גם את דרשתו של ר' יהושע בן לוי שאומר: "מקרא, משנה, תלמוד

ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני" (תלמוד

ירושלמי, פאה פ"ב ה"ו) משמעות המילים "נאמר למשה בסיני"

הם שמעניקים את הסמכות לכל מה שתלמיד ותיק אמור לחדש.

דוגמא נוספת

לריבונותם של החכמים, יש בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי (ב"מ, נט) שם בויכוח

בין ר' אליעזר לר' יהושע בא הפסק הקולוסאלי: "לא בשמים היא"

אמירה זו של ר' יהושע מסתמכת על הפסוק בדברים (ל, 12) ואת עיקר

הדברים מסביר בהמשך הגמרא רבי ירמיה: "שכבר ניתנה תורה מסיני, אין אנו

משגיחין בבת-קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: אחרי רבים להטות". אמירה זו עצמה

היא דוגמא לכוחה של ההלכה, ועל כך ר' להלן.

הלכה עוקרת מקרא

לשיא

נוסף מגיעים הדברים במסכת סוטה, שם נאמר:

דאמר

רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא: התורה אמרה "בעפר" והלכה – בכל דבר. התורה אמרה בתער, והלכה –

בכל דבר. התורה אמרה "ספר", והלכה – בכל דבר. (עמ'

טז)

רש"י

מסביר עוקבת=עוקרת, ורש"י גם מוסיף כאן הלמ"מ ואלו דברי

רש"י: "בג' מקומות, הלכה למשה מסיני, באה ועוקרת את הפסוק"⁴.

גירסא דומה

יש בילקוט שמעוני (פרשת משפטים רמז שיז) שם לפני מובאה זו מובא בשם רבי יוחנן בן

זכאי מקום נוסף: " התורה אמרה במרצע, והלכה אמרה בכל דבר" המהדיר

של ילקו"ש⁵ מביא בהערות כמה שינויי נוסח למילה: "עוקבת – עוקרת,

ובירושלמי עוקרת, ובספרי עוקמת." סביר להניח שחילופי המילה עוקרת,

באו משום החשש לחריפות הביטוי. ואולי, משום אותו חשש, אפילו אצל הרשב"ם,

בפירושו שהובא לעיל, נאמר: "הלכה עוקרת משנה" אמירה שלא נמצא לה

מקור.

מפליא לעשות

הגר"א, שהיה אמון על כתבי יד. ובגרסתו בתחילת פרשת משפטים⁶ (בנושא

רציעת העבד העברי) אומר: "פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא וכן

ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבע"פ שהיא

הל"מ והיא מתהפכת כחומר חותם…"

כדי להדגיש

את כוחם וריבונותם של החכמים מצטט הגר"א בהמשך: (ממס' מכות כב,

ע"ב) (בתרגום חופשי) כמה טיפשים האנשים שקמים בפני ספר תורה ולא

קמים בפני רבנן, שהם בכוחם לשנות את הכתוב. הגר"א, מביא את הדוגמא מן התורה,

שם כתוב "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג') ובאו רבנן והחסירו

מכה אחת. (חכמים פסקו לט מלקות בלבד) והגר"א מוסיף: "וכן בפיגול ורוב

התורה, על כן, צריך שיידע פשוטו של תורה שיידע החותם…"

הגר"א, אינו מצטט

את הפתיח המופיע בסוטה "בשלושה מקומות" מן הטעם הפשוט, כי כבר בקטע

המצוטט יש יותר משלושה. האמירה "מתהפכת כחומר חותם" היא פסוק באיוב (לח, 14) והכוונה

היא, כפי שבחותמת התוכן נכתב הפוך – בכתב ראי – ורק לאחר החתימה , התוכן נקרא ישר

וברור. כך גם בתורה שבע"פ שלעתים מהפכת דברי הכתב. הגר"א, בדומה

לרשב"ם מדגיש שלמרות הפער בין הפשט להלכה "צריך שיידע פשוטו של מקרא

שיידע החותם".

נפש תחת נפש

את הפער בין

פשט הכתוב לבין ההלכה, ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם וגם אצל רש"י.

הרמב"ם מעיר הערה מאד מעניינת בקשר לפער הנ"ל:

 …אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח

אין לסלוח בשום פנים ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: "ולארץ לא

יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר ל"ה 33). לכן לו

נשאר ההרוג שעה או ימים כשהוא מדבר ודעתו צלולה, ואמר: "יונח להורגי. סלחתי

ומחלתי לו", אין לשמוע בקולו. אלא בהכרח נפש בנפש, כשקטן וגדול, עבד ובן

חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת. מי שחיסר איבר

יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כד, 20). אל

ולא לתת טעמים להלכה,אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל-פה. (מו"נ

ג, מא, תרגום מיכאל שוורץ)⁷

הבטחתו

של הרמב"ם, להשמיע את דעתו על הפער בין הפשט לבין ההלכה לא נתגלתה

לנו, ישעיהו ליבוביץ⁸ מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל ,

ומביא גם את דברי ר' אברהם, בנו של הרמב"ם, על הערתו של אביו

שמוסיף:

אבא

מרי לא אמר לי סברתו זו". רש"י, בפרשת משפטים, מביא את דעת רבותינו

שחולקים בנושא, "נפש תחת נפש", "עין תחת עין" (בסנהדרין

עט. ובבא קמא פד). האם נפש ממש או ממון? ואלו דבריו: ואם אסון

דמין למכור בשוק, וכן כלם. ולא נטילת אבר ממש. כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל. (פרק כא, פס,

23-24)

כאמור, בגמרות שהוזכרו יש דיון בנושא, והדין להלכה, כפי שכבר

ציין גם הרמב"ם, ממון בשני המקרים.

אחרי רבים להטות

הכלל הידוע

"אחרי רבים להטות" מהווה דוגמא קלאסית לכוחה של ההלכה לשנות את פשט

הכתוב. הוא נמצא בפרשת משפטים (כג, 2) ומהווה משפט שלילה.

"לא

תהיה אחרי רבים לרעות, (אתנחתא) ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות" משמע,

הכתוב מדבר בשני איסורים. חז"ל הוציאו מכאן כלל, שלא נמצא בכתובים והוא כלל

חיובי: "אחרי רבים להטות!" חז"ל קובעי ההלכה, ניתקו את הכלל

הנ"ל מן האיסור המקדים לו, וקבעו אותו ככלל הלכתי חשוב. רש"י

שהכיר בבעייתיות, מסביר על אתר: "יש במקרא הזה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין

לשון המקרא מיושב על אופניו"… ובהמשך הוא מוסיף: "ואני אומר ליישבו על

אופניו כפשוטו, ורש"י מסביר, מדוע אסור להטות משפט לרעות, אפילו אם המטים הם

רבים, והסבר זה נותן בעקבותיו גם הרשב"ם.

לסיכום

למרות

שהאמירה הייחודית "הלכה עוקרת מקרא" היא אמירה חריפה ונדירה, ויש

שנזהרים בה, רש"י עצמו גורס עוקרת ולא עוקבת. כמו-כן

רש"י מוסיף לאמירה את הכלל "הלמ"מ". הגר"א, שכאמור,

במכוון אינו מזכיר את הפתיח "ב ג' מקומות", לאמירה "הלכה עוקרת

מקרא" גם הוא כרש"י , מוסיף את הכלל "הלמ"מ" ובכך

כוונתם, לשוות לאמירה את האסמכתא הראויה , ולהעצים את תוקפה.⁹  

[1]

בראשית פרק א', ד"ה בראשית ברא. בראשית פרק א, 5 ד"ה ויהי

ערב. בראשית פרק לז, 2 ד"ה אלה תולדות. שמות פרק יג, 9 ד"ה לאות על ידך

ועוד…

2

על משמעותו של המונח הנ"ל ר'בספרו של פרופ" א.טויטו :

"הפשטות המתחדשים בכל יום". עמ'53 – 54 אוניברסיטת בר-אילן תשס"ג.

3 ר'

ספרא, בחוקותי פרק ח' קיב ע"ג.

4 ר'

אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הלכה" עמ' שפב.

5

ילקו"ש, מוסד הרב קוק, תש"מ, ההדיר הרב דר' דוב הימן,

והוסיף הערות הרב יצחק שילוני.

6

"אדרת אליהו" על ספר ויקרא, הוצאה ראשונה, דובראוונא

תקס"ד.

7

הו"ל אוניברסיטת ת"א תשס"ג.

8 "שבע שנים של שיחות

על פרשת השבוע" פר' משפטים עמ' 341 ואילך. כתר תש"ס.

9

ההדגשים בציטוטים הם שלי ב.ס.

בנימין סלנט הוא חבר

קיבוץ סעד.

"ויקחו

לי תרומה": לי, לשמי.

(רש"י שמות כ"ה, ב)

"ויקחו

לי": התרומה לא תינתן לה' באורח בלתי-אמצעי, כי אם כל יחיד

ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד, אלא על הציבור

לבצע את המשימה שציווה ה', ולא בשביל בתורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו

נקבעה המשימה האלוהית.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

גדולה צדקה מכל הקרבנות

מצות עשה ליתן

צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי

שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים

נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנאמר (דברים טו) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'

וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה וכל הזהיר בה מעידה עליו כי

הוא זרע ברך ה' דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'

ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה,

שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא

וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר רבי אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל

הקרבנות', דכתיב 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה

ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.

(טור יורה דעה סימן רמז)