וַיֹּאמֶר

ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם

וְאֶתְּנָה

לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר

כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (שמות כד, יב)

תניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה,

ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) 'השמים שמים לה' והארץ

נתן לבני אדם'.

ולא ירדה שכינה למטה?! והכתיב (שמות יט) 'וירד ה' על

הר סיני!'

למעלה מעשרה טפחים.

והכתיב (זכריה יד) 'ועמדו רגליו

ביום ההוא על הר הזיתים'!

למעלה מעשרה טפחים.

ולא עלו משה ואליהו למרום?? והכתיב (שמות יט) 'ומשה עלה אל האלהים'!

למטה מעשרה.

והכתיב (מלכים ב ב) 'ויעל אליהו בסערה השמים'!

למטה מעשרה.

(בבלי סוכה ה ע"א )

כל לשון קריבה או

נגישה בין האל לאחד הנבראים שתמצא אותה באה בספרי הנבואה היא במשמעות האחרונה

הזאת, כי האל יתעלה אינו גוף, כפי שיוכח לך הוכחה מופתית בספר זה. לכן אין הוא

יתעלה מתקרב אל דבר ולא קרוב אליו; ושום דבר אינו קרוב או מתקרב אליו, שכן כאשר

נעדרת הגופניות, נעדר המקום ומתבטלים כל קרבה, התקרבות או ריחוק, הידבקות או

היפרדות, נגיעה או סמיכות.לא נראה לי שאתה תטיל ספק ותהיה נבוך בשל דברו: 'קרוב ה'

לכל קֹראיו' (תהלים קמ"ה, 18); קרבת אלהים יֶחפצון (ישעיה

נ"ח, 2); קרבת אלהים לי טוב (תהלים

ע"ג, 28), שאלה כולם קרבה של ידיעה, כלומר, השׂגה של ידיעה, לא

קרבה של מקום.

(רמב"ם: מורה

נבוכים א, יח – בתרגום מיכאל שוורץ)

על שלטון החוק ועל דאגה לחלשים

דניאל סטטמן

עיון במקרא, במיוחד

בדברי הנביאים, מלמד עד כמה רבה דאגתו של הקב"ה לשכבות החלשות בחברה, הלוא הם

"הגֵר, היתום והאלמנה" ובאופן כללי יותר הדלים והאביונים. בשל חולשתם

הכלכלית, שהתבטאה בעיקר בכך שלא הייתה להם קרקע משלהם, היו אלה מוּשֹא קבוע לניצול

והתעמרות מצד העשירים ומצד השלטון. חוסר האונים שלהם מביא את הקב"ה להכריז

שהוא "באופן אישי" דואג להם ואחראי עליהם, וממילא מי שפוגע מהם, פוגע בו

וייענש בחומרה: "עושׂה מִשׁפּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאוהֵב גּר לָתֶת לוֹ

לֶחֶם וְשׂמְלָה" (דברים י, יח); "שׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת ה' כּי הִצּיל

אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים" (ירמיהו כ, יג); כִּי

יַעֲמוד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּופְטֵי נַפְשׁוֹ (תהלים קט, לא); ועוד פסוקים רבים ברוח זו. לעתים ניתן לקבל

את הרושם שדאגה לחלשים היא עניינו העיקרי של מלך העולם, והעילה העיקרית לכעסו על

עמו.

והנה דאגה מופלגת

זאת לדלים ולאביונים עומדת לכאורה בניגוד מסוים להוראות החד-משמעיות בפרשתנו: "ודל לא תֶהדר בריבו" (כג, ג),

"לא תַטה משפט אביונך בריבו" (כג, ו), כמו

גם בפרשות אחרות, למשל: "ארור מַטֶּה משפט גר יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן"

(דב'

כז יט).

מדוע יש כאן לכאורה

ניגוד? משני טעמים. ראשית, ככל שמדובר בתביעה ממונית מהאביון, הרי ככל שהתובע הוא

עשיר והנתבע הוא אביון (או לפחות התובע עשיר יותר מהאביון), הוא בלאו הכי חייב לתת

לו כסף על בסיס צדקה וגמילות חסדים. מה רע אפוא בכך שבית הדין "יסדר" את

מתן הצדקה הזה, על-ידי שיפסוק לטובת האביון? לשון אחר, אם, במונחים של צדק

חברתי-כלכלי, מצבו הכלכלי של ראובן אמור להיות ביחס מסוים, F,

למצבו הכלכלי של שמעון, לכאורה אין היגיון בכך שבית-הדין, בפסיקתו נגד שמעון, יעוות

את F, ובכך יטיל על מוסדות אחרים בחברה, או על יחידים, לשוב ולתקן את

שהם כביכול קלקלו.

הטעם השני לניגוד

בין הדאגה לבני שכבות החלשות לבין האזהרות לא להפלותם לרעה במשפט קשור לשיקולים של

הפליה מתקנת. בגלל המעמד החברתי הירוד שלהם, סובלים אֵלה במשך שנים מסוגים שונים

של הפליה, עושק וניצול. יחסים מדכאים אלה באים לידי ביטוי בכל תחום בחיים

הציבוריים, ובאופן עקבי. לאביונים קשה יותר לפתוח עסק, קשה להתקבל ללימודים, קשה

לצבור כוח השפעה פוליטי, קשה להתמנות לשופטים, וכך הלאה. כדי לשקם יחסֵי צדק בינם

לבין העשירים והחזקים, אין דַי להעניק להם יחס "רגיל", כי יחס כזה לא

יאפשר להם לשבור את המחסומים הבלתי-נראים שהמעמד החברתי-כלכלי הנחות מטיל עליהם.

מה שנחוץ הוא יחס מעדיף, שאם ייושם לאורך זמן, יסייע לממש צדק חברתי אמיתי.

דרך אחרת לבטא קושי

זה היא דרך רעיון הרחמים. סביר לשער, שמי שמטה את משפט האביון, או נותן יחס מיוחד

לדל, עושה כך על בסיס רחמים אליהם. והנה על אלוהים, שופט כל הארץ, אומרים אנו

בתפילת ימים נוראים "לרחם עמו ביום דין". ובתפילת 'אבינו מלכנו' מבקשים

אנו "חָנֵּנו ועננו כי אין בנו מעשים". דהיינו: אנחנו מבקשים שאלוהים

יגזור את דיננו לטובה לא בהתאם למה שמגיע לנו, אלא למרות שלא מגיע לנו. מדוע שלא

נוכל לנקוט אותה מדיניות גם כלפי הנידונים בבתי דין של מטה? מדוע שלא נוכל לרחם על

הדל ביום דינו, כשם שאנחנו מבקשים שאלוהים ירחם עלינו ("ראה עמידתנו דלים

וריקים")?

חכמי ישראל היו

מודעים לשאלות אלה. הנה דברי הרמב"ם:

אסור לבית דין לחוס

על ההורג, שלא יאמרו 'כבר נהרג זה, ומה תועלת יש בהריגת האחר?' ונמצאו מתרשלין בהריגתו, שנאמר "ולא תחוס עינך ובערת דם הנקי",

וכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס, שלא יאמרו 'עני הוא זה, שלא בכוונה עשה',

אלא מגבין ממנו כל שיש לו בלא חנינה שנאמר "ולא תחוס עינך", וכן בדיני

ממונות אין מרחמין על הדל, שלא תאמר 'עני הוא זה, ובעל

דינו עשיר, הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד', על זה הזהירה תורה "ודל

לא תהדר בריבו", ונאמר "לא תשא פני דל". (משנה תורה לרמב"ם הלכות סנהדרין כ, ד)

בין אם מדובר בדין

הפלילי, רוצה לומר בהטלת עונשים, ובין אם מדובר בדין האזרחי, רוצה לומר הסדרת

סכסוכים ממוניים, על בית הדין להעניש ולהגבות "בלא חנינה". בלשונו של

רבי עקיבא במשנה, "אין מרחמין בדין" (כתובות ט, ג).

דומה שהתשובה למתחים

שהוזכרו לעיל נעוצה בהנחה שחברה תוכל לתפקד רק אם תתקיים בה חלוקת עבודה נכונה בין

המוסדות הציבוריים השונים, ובין כל אלה למה שמוטל על היחיד. המערכת המשפטית תוכל

לזכות באֵמון הציבור – אֵמון שבלעדיו לא תוכל לעבוד – רק אם תפעל ללא כל משוא פנים, ותחיל על כלל

נתיניה את אותם חוקים. דברים יפים ברוח זו מצויים אצל הרב עוזיאל:

המשפט העברי שאף

תמיד לתת אֵמון גמור בלב בעלי הדין שיאמינו בשופטיו ובמשפטיו ויגשו

לדין בלב שקט ובוטח ובאֵמון גמור, ויקבלו את הדין באהבה ובהכנעה למשפט האמת והצדק,

לכן תיקנו להעלות את מדרגת בית המשפט למדרגה גבוהה וקדושה שכל הנכנס לתוכו יכנס

בחרדת קדש וידבר רק האמת הערומה מבלתי שום רמאות, והזהירו את הדיינים להשוות את

בעלי הדין בכל דבר; לתת חופש דיבור גמור לכל אחד מהצדדים ולאמץ את הצד החלש שלא

יסתתמו טענותיו, ועוד זאת הגדילו להזהיר את הדיינים מלהצהיל פנים להאחד יותר מהשני, לכבד את החכם או העשיר, להאמין בצדקת של

האחד או לחשוד את השני לרשע, לא תשא פני זקן, ולא תטה משפט אביונך

בריבו, ועוד הזהירו ואמרו: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי דינים עומדים

לפניך יהיו בעיניך כרשעים; לא להכיר פני עשיר ולא להדר פני דל: ודל לא תהדר בריבו.

(שו"ת

משפטי עוזיאל כרך ד חושן משפט סימן א)

למרות הדאגה העצומה

לגר, ליתום ולאלמנה, לדלים ולאביונים, הרי שבסופו של לא ניתן לדאוג להם כראוי בלא

מוסדות חברתיים, פוליטיים, ומשפטיים, שיתפקדו כהלכה. ואחד התנאים לתפקוד כזה הוא

הקפדה מרבית (בלא להגיע ל"מידת סדום") על חוקים כלליים ושווים, המוחלים

באופן שקוף והוגן על כל האזרחים. במקרים מסוימים תגרום אומנם הקפדה זו להחמרה

במצבו של החלש, שהרי כאשר בית הדין יפסוק לרעתו, ויטיל עליו עונש או ממון, מצוקתו

תגדל אף יותר, ואין ודאות שיִמְצא מזור למצוקה בקרב מוסדות חברתיים אחרים, או בקרב

יחידים טובֵי-לב. ובכל זאת, ביצירת חברה הגונה וצודקת אין "קיצורי דרך".

בתי דין שֶיַטּו משפט יערערו את היסודות שעליהם החברה עומדת, גם אם יעשו זאת מתוך

כוונה טובה ומתוך דאגה לאביון. את שלטון החוק הכרחי לחזק ולבצר לא רק כנגד יצר הרע

של שחיתות, אלא גם כנגד יצר טוב של הטית משפט למטרות טובות.

ציון במשפט תיפדה

ושביה בצדקה.

פרופ' דניאל סטטמן

מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

החכמה והלימוד אינם ערובה למוסריות

'ואלה המשפטים' דוד

אמר: (תהלים יט) 'יראת ה' טהורה, עומדת

לעד' מהו? כך אתה מוצא אדם שונה מדרש, הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא,

אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו: יש לי אלף מדות

של תבואה, יש לי אלף מדות של שמן ואלף של יין, אמר לו: חבירו

יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם? אם יש לך כן, הכל שלך, ואם לאו, אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא, הכל

שלך, שנאמר (ישעיה לג) 'והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו', לכך נאמר 'יראת ה' טהורה'

והנביא צווח: (שם א) 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

 (שמות רבה פרשה ל)

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא

לְבַד חָפְשִׁי

(רבי יהודה הלוי)

וְאִם אָמֹר יֹאמַר

בַּמַּרְצֵעַ – וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

ומה ראה אוזן להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת

ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב – תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר

סיני (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל

עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע.

רבי שמעון היה דורש

מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?

אמר הקב"ה: דלת

ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני

ישראל עבדים, עבדי הם' – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

 (רש"י שמות כא ,

ו)

'ועבדו לעולם' –

לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש,

או יהיה פירושו: שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי.

(אבן עזרא שמות שם,

שם)

התחיל הפועל במלאכה,

וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו

ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני

ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) – ולא

עבדים לעבדים.

(שולחן ערוך חושן

משפט שלג , ג)

השלום מושג באמצעות סדרי משפט תקינים והתגברות על רגשות

האיבה

"אתה כוננת

מישרים". אמר ר' אלכסנדרי: אתה כוננת ישרות בעולמיך.

יש לו לאדם דין עם חבירו והוא נכנס עמו לדין והן מקבלין עליהם מה שהדין יוצא ועושין

שלום, הוי אומר "אתה כוננת מישרים". אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו

לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר: כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי

סבור שהוא שונאי, מיד מדברין זה עם זה ונכנס

השלום ביניהם מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבין?

על ידי ששמר מה שכתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו,

עזוב תעזוב עמו" (שמות כג

ה) הדא הוא דכתיב

(ככתוב):"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. "ואלה

המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א).

(מדרש תהלים מזמור צט)

יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף אחריהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו

של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא

אוהב שלום כדקאמרן (אוהב שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא

רודף שלום היכי דמי (איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו" ומאי שנא

(מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב

(ככתוב):"כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה חמור שונאך" [כי

יקרא] "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל מקום, "בקש

שלום ורדפהו".

 (מסכת כלה רבתי, פרק שלישי, משנה ה)

אחריותו

של בעל ה"בור"

'וכי יפתח איש בור' – שהיה כרוי, והזכיר זה כי אין השם חפץ

שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם ועוד כי יזיק בעל הבהמה.

(אבן עזרא שמות כא, לג)

תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות

הרבים – מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקה,

מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות

שלך? לגלג עליו.

לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך

באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד – מפני מה אתה מסקל

מרשות שאינה שלך לרשות שלך?

(בבלי בבא קמא נ, ע"ב)

הכתוב מדבר על אחריותו של אדם לעסקיו ולמעשיו המביאים לידי סכנה, ועל כך הוא נקרא "בעל הבור" , דהיינו "בעל התקלה". וכן מלמדנו הכתוב, שאדם אחראי לרכושו

המביא לידי סכנה, דהיינו "בור ברשות היחיד", כגון שהפקיר רשותו ולא

הפקיר בורו, ודינו כדין בעל הבור ממש, ואחריות הבור עליו.

(הרש"ר

הירש כא, לג)