וַיָּבֹאוּ

בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

וְהַמַּיִם

לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד, כב)

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' – קריעת ים סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה

מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות

הטבע, רוח קדים עזה למה ? והכתוב אמר בפירוש כי ה' הוליך את הים ברוח עזה, וכך כתב

רשב"ם : 'כדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות…

והמים להם חומה וגו' – לדעת ראב"ע נקרשו המים ואחר שעברו ישראל נמסו וכמו שכתוב למטה

(ט"ו,

ח') 'נערמו מים נצבו כמו נד'; והנכון כדברי

רלב"ג ודון יצחק, לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל, אלא שהרוה העתיקם שם

והיה מונע אותם מהיותם ניגרים, כמו שנראה בגלי הים הנאספים על שפתו בעת זעפו,

ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים

ולא יכלו לעבור ולשטוף הנתיבה, עכ"ד דון יצחק; ומליצת "להם חומה"

ענינה שהיו המים סביבותם מימין ומשמאל, לא שהיו כחומה ממש וכמו נד, אעפ"י שדרך

מליצת השיר אמר (שם) נצבו כמו נד, וכן הביא

קלעריקוס ראיה ממליצת נחום (ג' ח') היושבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה.

(שד"ל יד,

כא-כב)

'והמים להם חֹמה' – שירד סמאל ואמר לפניו:

רבש"ע, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים?! והיה משמיע קולו

לשר של ים ונתמלא עליהם חֵמה ובקש לטבען.

מיד השיב לו הקב"ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם

עבדוה? והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון!

כיון ששמע שר של ים, אותה חֵמה שנתמלא על ישראל

החזירה על מצרים, שנאמר 'וישובו המים' – ששבו מישראל על מצרים.

(ילקוט שמעוני תורה בשלח רמז רלד)

חג לשורשים ולענפים

מרדכי בק

קיים פיתוי גדול לזהות את ט"ו בשבט עם הנטיה

הגוברת לשימור הסביבה. עבור רבים, חג עתיק יומין זה מזוהה עם נטיעות, חג לאילנות,

בדומה ל-Arbor Day האמריקאי. אך,

למרות שנוח להכניס חג זה לקטגוריה מודרנית מוכרת, השוואה זו משקפת במקרה בטוב, אמת

חלקית בלבד.

אין ספק שיש כבוד רב במסורת היהודית לטבע.

ה"גנן" הראשון הוא בעצם האל בכבודו ובעצמו בגן עדן. כוח המשיכה של ארץ

ישראל עבור דור המדבר הוא היותה "ארץ זבת חלב ודבש".

התורה גם מצווה עלינו לא לפגוע בעצי פרי, אפילו בעת

מלחמה. הגנת הצומח אינה מבטאת את הרצון לשמֵר את עולם הטבע בלבד, אלא גם נובעת

מהתודעה שהאדם הוא "עץ השדה" (דברים כ, י"ט).

כדברי המשורר נתן זך: 'כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא שואף

למעלה… כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא צמא למים'. לפי מטפורה זו,

האנושות אינה יכולה להסתפק בעצם קיומה. היא חייבת "להתעלות", לחוות קיום

שהוא מעבר ל"בשר ודם". הכמיהה לטרנצנדנטי, ל"מעבר" מהווה אולי

את מהותו של חג קדום זה.

בהתאם למסורת חז"ל, יש רמז לט"ו בשבט בפרשת

ראה (דברים יד, כב): "עשר

תעשר את כל תבואת זרעיך היצא השדה שנה שנה". חז"ל מבססים על פסוק

זה דרשות המאפשרות לקבוע את הגבול בין שנת מעשר אחת לשניה וכך להגדיר את ט"ו

בשבט (לדברי בית הלל) כ"ראש השנה לאילנות". יום זה הוא יום הדין לפירות

האילן של השנה הבאה, כפי שא' בתשרי הוא יום בו בני אדם נידונים בו בכל שנה ושנה.

יום זה מוזכר על ידי הרמב"ם במשנה תורה. אין בו

אזכור לאכילת פירות או לנטיעות, או לכל חגיגה אופיינית לחג הזה. הוא מוזכר בהקשר

של תרומות ומעשרות ולא בהלכות העוסקות במועדים.

החוקרים משערים שהיום צויין על ידי חקלאים בתקופת המקרא

ובזמן בית שני, אך נשכח לאחר מכן. תעודות מגניזת קהיר מעידות על קיומו של יום

משמעותי בתקופת הגאונים (מאה ה-6 עד למאה ה-10) בו נאמרו פיוטים מיוחדים.

במקורות מהמאה ה-16 מוזכר שבעדות ספרד נהגו לאכול פירות

בט"ו בשבט. אך, דווקא ביהדות אשכנז הפך יום זה לאירוע דתי בעל משמעות.

בקהילות אלו, נאסר להתענות ביום זה וגם לא אמרו בו תחנון.

במאה ה-17, המחבר האלמוני של ספר "חמדת ימים"

חידש את מנהגי החג מימי הגאונים. אחד ממקובלי צפת – אולי הרב בנימין הלוי – ערך

לקט מקורות בשם "פרי עץ הדר" שהפך להיות מעין טקסט קנוני, המזכיר את

ההגדה של פסח. חיבור זה תפס תעוצה בקהילות אגן הים התיכון.

 מחבר הספר טען

שהספר נכתב בהשראת "בת קול" שהבטיחה לו שאכילת 30 מפירות ארץ ישראל, לפי

סדר מסוים המבוסס על תורת הסוד, לצד שתיית ארבע כוסות יין, תגרום לגילוי שיכנה

ותקרב את הגאולה.

האדמו"ר הראשון לחסידות גור ומייסדה, רבי יצחק

מאיר, בעל "חידושי הרי"ם", התייחס לראש השנה לאילנות כאל חג רווי

משמעויות. ב"ספר הזכות" הוא מעיר שבתחילת ספר דברים נאמר: "בעשתי

עשר חֹדש, באחד לחֹדש, דבר משה אל בני ישראל ככֹל אשר צוה ה' אֹתו אלֵהם."

מיום זה ואילך, כך רבי יצחק מאיר, עץ התורה צומח ומזין את עם ישראל מפירותיו.

וזוהי הוכחה ניצחת לאמת הנצחית של התורה.

רבי יהודה ליב איגר מלובלין חשב שיש קשר בין 45 הימים

הנדרשים לאילן חדש כדי "להכות שורש" באדמה לבין מספר ימים זהה המבדיל

בין ט"ו בשבט לראש חודש ניסן, שהוא ראש חדשים, בו יצאנו ממצרים. הוא רואה כאן

הקבלה בין תהליך הגאולה (קימעא קימעא) לתהליך הבשלתו של צמח. גם הרוחות, הגשמים

והחורף הקשה אינם מונעים מהזרעים להתפתח עד שהצמח או העץ בוקעים מהאדמה אל אוויר

העולם. המחזוריות בטבע מלמדת אותנו שיש אפשרות להתחדשות וליצירה, גם אחרי כשלונות

מרובים.

מסופר (בבלי חגיגה יד, ע"ב) שכאשר רבי אלעזר פתח ודרש במעשה מרכבה לפני רבן

יוחנן בן זכאי, "ירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה" והאילנות

פתחו בשירה "הללו את ה' מן הארץ… עץ פרי וכל ארזים הללויה".

עבור רבן יוחנן בן זכאי, הנטיעות חשובות מקבלת פני משיח:

"רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח

– בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו" (אבות דרבי נתן, נוסח

ב' ל"א). יתכן שבהתחשב

בחוויית החורבן והתקווה לגאולה שאיפיונו את תקופתו, מאמרו הוא יותר מרטוריקה סתמית.

גישתו נובעת מתחושה עמוקה שהגאולה חייבת לצמוח מתוכנו. לכן, העץ הוא מטפורה

מתאימה, מכיוון שחייו, בדומה לאדם, תלויים בארץ ובשמים.

במותנו, אנו מתאחדים עם עולם הטבע, עם העצים והאבנים.

אך, בחיינו, יש באפשרותנו להתחבר לתשוקותינו הנמוכות ביותר אך גם לשאיפותינו

הנעלות ביותר.

מרדכי בק הוא אמן

וסופר המתגורר בירושלים.

המקדש השלישי לא ייבנה בידי אדם

תבאמו ותטעמו בהר

נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך.

(שמות טו)

…אבל מקדש העתיד שאנו

מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) 'מקדש ה' כוננו ידיך'.

(רש"י סוכה מא, ע"א)

"מחה אמחה את זכר עמלק"

לא עמלק, אלא זכרו

ותהילתו של עמלק – הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי

הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו

ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם

גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. ממשלתו

של עמלק בעולם תמוט לנצח נצחים – רק בזמן שתורת-המוסר האלוהית תיעשה למידה היחידה

לכל דבר קטן וגדול, והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה, ולא הפוך, אל הגדולה

והעוצמה; וככל שתרבה גדולתו וגבורתו של אדם, כן תגדל חומרת אשמתו כאשר יחטא ויעבור

על חוקי המוסר, ופשעים של אדירי העמים ייתעבו ככל שעושיהם גדולים וחזקים יותר.

שאמנם זאת התכלית הסופית של השגחת ה' בהיסטוריה – זאת אמר ה' כאן לאחר שלראשונה

רפו ידיו של עמלק: מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים. וכן הובע גם בתהילים

ט, ז הרעיון, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יתמו הם עצמם מן הארץ:

"אבד זכרם המה"!

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על שמות י"ז,

י"ד)

"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי

עדיפויות ראויים

רבן יוחנן

בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את

הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)

ר' שמואל מתני

בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי

יום נקם בלבי' ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?).

 ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו:

ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי

בארץ מואב מול בית פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע

איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני

סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו על הקץ, שנאמר כי סתומים וחתומים הדברים עד

עת קץ (דניאל יב ט) על אחת כמה

וכמה.

(מדרש תהלים מזמור ט)

…אבל אלה

שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז

יהיו יוצאים והולכים לירושלים – איני יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם

ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר הנביא, עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על

נקלה לאמר: שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח,

יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב

שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד לרמב"ם)

קוראים

מגיבים

במאמרו שהופיע במהדורת פרשת וארא של שבת

שלום, ידידי פיחס לייזר כותב:

נראה לי,

אם-כך, שהשאיפה האותנטית של היהודי המתפלל היא התחברות לאל המבטיח, לאל האמונה,

אותו אין ביכולתנו לתאר, שלגביו נאמר בספרי האזינו (פסקא ש"ז): "אל

אמונה – שהאמין בעולם ובראו".

תביעה זו של

אמונה צרופה, ללא קשר למאורעות, איננה קלה, ולכן הפיתוי בהפיכת המאורעות

ההיסטוריים ל"אצבע א-להים" (כדברי חרטומי מצרים) הוא גדול בכל הדורות.

יחד עם זאת, היענות

לפיתוי זה מכילה סכנה לא מבוטלת של אמונה או אהבה 'התלויות בדבר', ופירוש תיאולוגי

"זול" של מאורעות היסטוריים על-פי צרכים אנושיים, פרטיים או

לאומיים.

נדמה לי ששתי דאגות הביאו את פינחס לכתוב את

הדברים הנ"ל: 1. הפחד שמא היהדות תהפוך לדת אינסטרומנטלית, קרי, דת המכֻוונת

להשגת הטבות ארציות מאת הקב"ה ו-2. הרתיעה מאותן הגישות שכל כך בטוחות בהבנתן

של דרכי ה' בהיסטוריה שהן סומכות עליה כבסיס לקבלת החלטות מדיניות. גם אני מוטרד

משתי התופעות האלו.

ובכל זאת:

הכרת הטוב היא אחד היסודות של היחסים התקינים

גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. מי שמסרב לראות את "אצבע א-לוהים"

בהיסטוריה מונע מעצמו מלהכיר בחסדי ה' בעולמנו.

לאחר 2,000 שנות גלות, עם ישראל חזר לארץ

ישראל וזכה בה לשלטון עצמאי. האם חובה עלינו – בשם "האמונה הצרופה" – למלא

פינו מים ולא להודות לקב"ה על חלקו בכך שזכינו לעצמאות בארצנו, שמא נחטא

ב"פירוש תיאולוגי זול" של מאורעות היסטוריים?

ועוד: אם לא נכיר בתרומתה של "אצבע

א-לוהים" להצלחתו של המפעל הציוני, איך נינצל מהחטא של "כֹּחִי וְעֹצֶם

יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזה"?

ברל לרנר, קיבוץ שלוחות

פנחס לייזר,

כותב המאמר, מעיר

אני מודה לידידי ברל לרנר על תגובתו המבהירה

את דבריי.

אין ספק שחלק גדול מהתגובה הדתית הנדרשת

מאתנו היא הכרת הטוב לצד החובה "לברך על הרעה" כשם שאנו מברכים "על

הטובה"; כלומר, עלינו 'לכרוע ברך' ולתת משמעות לכל מאורעות חיינו האישיים

והציבוריים. כבן לניצולי שואה, אני בוודאי מכיר בחשיבות חזרתנו לארץ ישראל ובחשיבות

קיומה של מדינת ישראל הריבונית ומכיר טובה לקב"ה שזיכה אותי לחיות בעת הזאת

במקום הזה. לדעתי, הכרה זו היא המחייבת אותנו, בבחינת "וזכרת כי עבד היית

בארץ מצרים, על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה" (לא להונות את הגר,

את היתום ואת האלמנה למשל) לבנות כאן חברה המבוססת על צדק ומשפט, חסד ורחמים.

"אצבע אלהים" מורה לנו את הדרך בה עלינו ללכת, אך אינה עומדת לשירותנו

ואינה מחייבת אותנו לשגות בהזיות משיחיות מסוכנות.