וַיִּירָא יַעֲקֹב

מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ

וַיַּחַץ אֶת הָעָם

אֲשֶׁר אִתּוֹ

וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת

הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי

מַחֲנוֹת…

קָטֹנְתִּי מִכֹּל

הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ

כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי

אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

וְעַתָּה

הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית

לב ח, יא)

שני

מחנות…

ויחץ את העם, לימדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן

כל ממונו בזוית אחד ממי אתה למד מיעקב, שנאמר ויחץ את העם וגו', וכן הוא אומר (מלכים א יח) ואחביאם חמשים איש במערה, ויאמר אם

יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו

שבגלות.

(בראשית רבה עו, ג)

…נמצא 'ויצר לו': ראה יעקב, שהוא מסור כולו

לשרירות לבו של עשו, ההולך לקראתו בראש כוח מזוין, וכדי להציל דבר לפליטה – חצה

את עמו.

כך היה גם פזרוננו בגלות הדרך לקיומנו

והצלחתנו. בשום מקום ובשום זמן לא הדביקה אותנו חרבו של עשו בבת אחת. בשעה שדמנו

היה שותת במערב, היו אחינו שבמזרח שרויים בשלוה, וכן להיפך. 'צדקה עשה הקב"ה

בישראל שפזרן לבין האומות' (פסחים פז ע"ב) דבר זה עצמו עשה גם יעקב בעת צרה.

(הרש"ר הירש בראשית לב, ח)

מחיר

החשדנות

אריאל רטהאוז

כבר המקרא רומז שאותו "איש"

מסתורי שנאבק לילה שלם עם יעקב אבינו היה מלאך ה' (כדברי יעקב: "כי ראיתי

אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי", בראשית לג, ל), ובקרב חז"ל נחלקו הדעות באשר לזהותו של אותו מלאך ולסיבה להתנפלותו

על יעקב. לפי שיטה אחת, היה זה המלאך מיכאל, אחד משליחיו המובהקים של הקדוש ברוך

הוא לבני-אדם, ותכלית המאבק היתה דווקא לעודד את יעקב ולהוכיח לו שאין לו כל סיבה

לפחד מעשיו: "אמר לו מיכאל: ומה אני, שאני אחד מן השרים הראשונים כך עשית לי,

ואת מתיירא מעשיו?" (ילקוט שמעוני, וישלח לב, רמז קלב). לפי שיטה אחרת, המלאך היה "שרו של עשיו" (בראשית רבה, עז, ג), ואת המאבק יש לראות אפוא כחלק בלתי-נפרד מהעימות המתמיד בין

שני האחים ובין שתי המהויות האנושיות והרוחניות שהם מייצגים (שיטה זו התקבלה על

דעת רש"י ובדרך זו נעשתה פופולרית מאוד).

בין שהמלאך בא לעודד את יעקב, ובין

שיש לזהותו עם "שרו של עשיו", אין ספק שמהאבק עמו הוא גורם סיפורי

בעל-משקל רב בהכנת ההפתעה הגדולה שתבוא אחר-כך, בעת הפגישה בין שני האחים. עצם

ההתגוששות הנמשכת עד שחר והפגיעה הקשה בכף-הירך מבשרות לכאורה שצפוי למחרת עימות,

שההשלמה הנרמזת בברכה שהמלאך העניק בסוף ליעקב לא תושג בלי מלחמה, בלי שיישפך דם:

בכך הסיפור מגביר את הציפייה הדרוכה להתפרצות אלימה, ההולכת ומצטברת במקראות

הקודמים לו. הרי עוד מתחילת פרשת "וישלח" מתכונן יעקב לעימות, אחוז יראה

ופחד: הוא שולח שליחי-פיוס, מתפלל לה' שיציל אותו מידי אויבו פן יכנו "אם על

בנים", מכין עדרים שלמים של צאן, בקר, גמלים ואתונות "כמנחה שלוחה

לאדוני לעשיו", ונותן הוראות קפדניות למשרתיו כיצד להנהיג עדרים אלו ומה לומר

בדיוק לאחיו האכזר והאימתני.

וראה זה פלא: כל המתח העצור הזה מתפקע

כבועת סבון. עשיו מצליח להפתיע אותנו – וכנראה גם להפתיע את יעקב. אחרי כל הציפייה

לשפיכות-דמים המתוארת בפסוקים רבים, ושגם פרשת המאבק עם המלאך תורמת כאמור

להגברתה, הנה בא פסוק פשוט ותמציתי ההופך את הקערה על פיה: "וירץ עשו לקראתו

ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו" (בראשית לג, ד). במקום לשפוך את דמו, עשיו מנשק את יעקב.

שינוי זה מפתיע אותנו גם לאור אפיונו

של עשיו בפרשת "תולדות". אפשר כמובן לומר שעשיו הצטייר שם כאיש

אימפולסיבי, הפועל לפי דחפי הרגע והמסוגל אפוא לגלות חיבה פתאומית וחולפת לאחיו;

אבל בכל זאת אין להתעלם מכך שאמר בלבו כי יהרוג את יעקב, גם אם יצטרך להמתין למות

אביו כדי לזכות בנקמה, ולכן התייחסותו ליעקב בפגישה עמו אינה ודאי מובנת מאליה או

צפויה מראש. ארציותו וגולמיותו של עשיו אינן יוצרות ציפייה להתפתחות רוחנית או

נפשית כלשהי, ולא באקראי יש הדורשים את שמו כנגזר מהמילה "עשוּי": עשיו

נולד מכוסה ב"אדרת-שער" כאדם מבוגר, מיומו הראשון כבר היה

"עשוי" ולבש את צורתו המוגמרת, זו שתלווה אותו כל ימי-חייו (ראה

רש"י ורשב"ם לבראשית כה, כה). כלום אדם

כזה, ה"עשוי" עוד מימי ינקותו, יהיה מסוגל להשתנות?

התשובה שנותנת התורה היא

"כן". הלקח החשוב העולה מסיפור הפגישה בין יעקב לעשיו הוא שאין להתבסס

יותר מדי על דעות קדומות: בני אדם עשויים לפעמים להשתנות ולהפתיע. דומה כי בדיוק

לכך מכוונים דבריו הנודעים של ר' שמעון בר יוחאי על הפסוק "וירץ עשו לקראתו

וכו'": "הלכה, בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו

בכל לבו" (ספרי, בהעלותך, סט).

מאמר זה מצוּטט לעתים קרובות כעדות

לאיבתם הנצחית והבלתי-נמנעת של עשיו ושל הגויים בכלל כלפי יעקב/עם ישראל, עד

שמרוקנים אותו ממשמעותו ואין מבדילים עוד בין עמדתו של רשב"י לעמדת בר

הפלוגתא שלו, שאכן אומר כי נשיקתו של עשיו לא היתה כנה (ספרי שם,

שם). לאמיתו של דבר נראה כי הלקח הנלמד מדברי

רשב"י שונה לחלוטין, ושהמאמר נותן פשוט ביטוי להפתעתו של כל קורא מצוי לנוכח

סיפור הפגישה בין יעקב ועשיו: אמנם הדעה הקדומה, הנשענת על קריאת פסוקי פרשת

"תולדות", אומרת שדרכו של עשיו לשנוא את יעקב, אבל המציאות המוצגת בהמשך

הסיפור סותרת את המשפט הקדום הזה, שכן בשעת הפגישה נישק עשיו את יעקב באמת ובתמים,

כי נכמרו רחמיו עליו. עשיו התנהג פתאום באופן בלתי-צפוי, ובהתנהגות זו יש כדי "להוציא

מהידוע [קרי: להפריך את הדעה הקדומה על אודותיו, א.ר.], שכאן נשקו בכל לבו",

כדבריו מאירי-העיניים של הנצ"יב מוולוז'ין (עמק הנצי"ב

לספרי, ירושלים תשל"ז, עמ' ריח).

אפילו אדם "עשוי", אדם רשע

מבטן ומלידה כעשיו יכול להשתנות לטובה, ולו רק לרגע קט. כמובן, התנהגות בלתי-צפויה

של אדם ההופך בין-רגע מאויב לאוהב לא תזכה בהכרח לאימונו של מי שהיה רגיל להחשיבו

לסכנה קיומית. לא קל להשתכנע "שיש עם מי לדבר", פשוט יותר ובטוח יותר

להמשיך לחשוד באויב ולהיזהר מפניו.

המקראות מעידים שאכן יעקב אבינו המשיך

לחשוד באחיו חם-המזג שפעם הבטיח להורגו – שכן ביקש שעשיו

ואנשיו יעברו לפני שיירתו, כנראה כדי לשמור לעצמו ולבני-ביתו דרך מילוט במקרה של

מתקפת-פתע. איש מאיתנו לא יגנה אותו על החשד הטבעי הזה, אבל בין בעלי המדרש היו

שראו בחוסר-האֵמון של יעקב באחיו הרשע חֵטא שהוא ובני-ביתו נענשו עליו. עוד לפני

שעשיו נפל על צווארו היה על יעקב להאמין באפשרות שאחיו יחזור בתשובה, ואילו יעקב

לא האמין בכך כלל: הוא הסתיר את בתו דינה בתוך תיבה כי חשש שמא אחיו ישים עליה עין

ויבקש לשאתה לאשה, ולכן בסופו של דבר קרה לדינה מה שקרה, כדברי רש"י לבראשית

לב, כג: "ולכך נענש יעקב, שמנעהּ מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד

שכם". (מקור המדרש בבראשית רבה, עו, ט). ייתכן שעשיו היה חוזר בתשובה בזכות דינה, אבל יעקב, בספקנותו, מנע זאת

ממנו.

עונשו של יעקב על שפקפק ביכולתו של

אחיו להשתנות הוא מעשה-שכם, על מסכת העלבונות, האלימות ושפיכות הדמים הכרוכה בו.

בסופו של דבר יעקב, שפחד כל כך מאויבו עשיו, מוצא את עצמו במצב גרוע יותר מכפי

שהיה, מוקף באויבים רבים יותר, כדברי התרעומת המרים שהוא משמיע באוזני בניו שמעון

ולוי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפרזי, ואני מתי מספר ונאספו

עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד, ל). מכאן, שלא תמיד האֵמון הניתן לרשעים ולאויבים הוא בגדר

נאיביוּת, כטענתם של ציניקנים וקטני-אמנה, ושלפעמים מחיר החשדנות עלול להיות גבוה

מאוד ואף קשה מנשוא.

דר' אריאל

רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם.

מה היתה תשובת ה"מלאכים" ליעקב?

וגם הולך

לקראתך : כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו בדרך. ואולי כן היתה

באמת כוונת עשו, ואולי ג"כ הבינו מתשובת עשו שלא היה בלבו רעה ושנאה על אחיו,

ואולי ג"כ סיפרו ליעקב את כל הדברים אשר דיבר אליהם דברי שלום ואחוה . אמנם

יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת' איש, והכתוב לא רצה להאריך

בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטה בהם יעקב. ונראה (כדעת

תלמידי מוהר"ר אברהם חי מיינטשער ) כי עשו לא אמר למלאכים שהוא רוצה לילך

לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו מאנשיו, ועשו לא ידע

שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא לקראתו, ושהעדרים היו

שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים אותו ; עיין למטה פסוק

י"ז. ומילת 'וגם' כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה פירות כי הנה הוא בא

לקראתך.

(שד"ל בראשית לב, ז)

"שמעון ולוי אחים"

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו עָנו, כי לפניו היו, והוא היודע

מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא

בתו לכנעני אשר טימא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם

עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם?

והתשובה כי המרמה היתה באמרם

להימול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם

כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים

וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו

כל אנשי העיר…

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו

להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי

עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה

להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר 'כרתם אותי

להבאישני' ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם

והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו

אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר 'לי חמס מכרותיהם' (להלן מט ה).

(רמב"ן בראשית לד , יג)

…ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה', שעשה נביא חמס

ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" התנצלות על שלא היה בסודם בענותם

במרמה, ובקהלם לא נתייחד, כשבאו אל העיר והרגום.

(רמב"ן בראשית מט, ו)

…יש להקשות גם על הקב"ה, הן יתכן שיבוא מי שיבוא ויטען: הן התורה עצמה

מצדיקה את מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה? "ויהי חתת

יעקב". האין בנס זה שקרה להם ראיה מוכיחה כי רצה ה' מעשיהם?

התורה חוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו

בלהטיהם… גם רואים אנו יום יום ובמשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין

מזה כל ראיה… כי – כמאמר חכם בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של

הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".

(מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ עמ' 267-268)

קוראים

מגיבים

כקוראת

"אובססיבית" של "שבת שלום," אני רוצה לפתוח ב"יישר

כוח" גדול לכל העוסקים במלאכת קודש זו. מדי פעם, אני מעירה על דברים הטוענים

לדעתי תיקון, אך זה תמיד מתוך הזדהות מלאה והערכה רבה.

בגיליון

לפרשת "חיי שרה," הובא מדרש מהבבלי, מסכת תענית. במסגרת דיון חשוב על

השאלה, "האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?" המדרש צוטט בזו הלשון:

"שלושה שאלו שלא כהוגן, לשניים השיבוהו כהוגן… אליעזר עבד אברהם, דכתיב

"והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', "יכול אפילו חיגרת, אפילו

סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה."

הבלטתי את

המילים הקשות, שלטעמי מחייבות איזו שהיא התייחסות מצד העורך. הדף אמור להיות

כלי חינוכי. בחברה בת זמננו, ברוך ה', הגישה שלנו לאנשים בעלי מוגבלויות

פיזיות וצרכים מיוחדים השתנתה, בכיוון שמדגיש את היותם בני אדם שווי ערך שנבראו

בצלם. דווקא כשדנים באפשרות למתוח ביקורת על קדמונינו, הייתי מצפה שהעורך יוסיף

הערה של אי-הזדהות עם גישה זו של חז"ל, כפי שהיא מתבטאת במובא מהבבלי.

בתפיסתנו, גם אישה חיגרת או סומא מסוגלת להיות רעיה ראויה.

ד"ר

דבי וייסמן, ירושלים

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום"

מעיר:

אני מודה

לחברתנו דר' דבי וייסמן על המשוב ועל הערתה.

לעצם

העניין: ברור שאם חז"ל מוכנים להתייחס בביקורתיות למעשים מסוימים של דמויות

חיוביות ובכך להדגיש את אנושיותם, הם מעבירים מסר שגם ביקורת מסוימת על מעשיהם או

מאמריהם אינה פוגעת בהערכתנו כלפיהם, אלא הופכת אותם לאנושיים מאד.

דומני, אבל,

שבסך הכל, יש לפרש במאמר שהבאנו את המושג "כהוגן" כביטוי המתאר את

ההתאמה בין המבוקש לבין מה שקרה בפועל; כלומר, בניגוד ליפתח, לאליעזר השיבו

"כהוגן", כלומר בהתאם למה שציפה, למרות שהוא "הימר".

הדוגמאות, אם כי צורמות לאזנינו, הן משניות לחלוטין בהקשר הנידון.