וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל

מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ

כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִבֶּן עֶשְׂרִים

שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

(במדבר פרק כו,

א-ב)

ויהי אחרי המגפה וגו' – משל לרועה שנכנסו

זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים

ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו,

מחזירם במנין.

(רש"י שם, שם)

כל יוצא צבא בישראל – והלשון שכתב רש"י, 'כמו שאומרים

לקוסטינר (ההורג את המחויבים מיתה): ארים רישיה דפלן (קטול ראשו של פלוני)',

לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל'. אבל בהגדה של

ויקרא רבה דורש לשבח. 'אין שאו אלא לשון גדולה', כמו דכתיב

(בראשית

מ יג) 'ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך' – אמר הקב"ה

לישראל, נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר

(דה"י

א כט יא) 'לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש', אף

לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל', לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) 'וירם קרן לעמו',

וכן הוא אומר (דברים כח א) 'ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ'.

ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו: 'אמר רבי פנחס אמר רבי אידי: מאי

דכתיב בראש הספר שאו את ראש, "רוממו את ראש"

"גדלו את ראש" לא נאמר, אלא 'שאו את ראש', כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה, "שאו את ראש" שאם יזכו, יעלו

לגדולה, כמה דכתיב 'ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך',

ואם לא יזכו, ימותו כלם כמה דכתיב

(בראשית

מ יט) 'ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה

אותך על עץ'. והנה הלשון כפי הכוונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה

ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין

השני.

(רמב"ן במדבר א, ב )

תורת אמת היתה בפיהו

שביבים של אור

 מנשמתו של הרב שג"ר

שמואל ריינר

סיפורו

של פינחס מעורר מחשבות רבות על דרכה ועל טיבה של האמת. פינחס, בהורגו את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, מעמיד אמת אחרת מול האמת ההלכתית הנורמטווית. פינחס בעצמאות שלו הוא 'אחֵר', הוא מייצג את האמת

של הקנאי, שהיא אמת אחרת ולעיתים אף מנוגדת לאמת של ההלכה, בה הולכים הרבים

והשונים זה מזה.

בתלמוד

הבבלי במסכת סנהדרין נאמר:

… 'וירא פינחס' – מה

ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו משה, אחי אבי אבא, לא כך לימדתנו ברדתך

מהר סיני, הבועל ארמית קנאים פוגעין בו? אמר לו: קריינא דאגרתא איהו

להווי פרוונקא (קריין האיגרת הוא יהיה מבצעה). ושמואל

אמר: ראה שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה כנגד ה' – כל מקום שיש חילול השם, אין

חולקים מקום לרב!. (דף פ"ב ע"א)

התלמוד

מתאר את פנחס כיוצר נורמה, זאת לשני ההסברים בגמרא, גם לרב וגם לשמואל. התלמוד

הבבלי מתייחס לנורמה זו כ"הלכה ואין מורין כן" והתלמוד הירושלמי יקרא

למצב זה "שלא ברצון חכמים". אף על פי כן, התורה נותנת מקום של כבוד

לפנחס ומשבחת את מעשיו: "פנחס בן אלעזר בן אהרון

הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל… לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר,

כ"ה י"א-י"ב) וזאת

למרות שבמדה זו או אחרת נמצא פנחס חולק על עמדתו של משה

רבנו ומציג אמת אחרת.

בסיפורו

של פינחס אנו פוגשים משהו מהשאלות המרחפות בחלל בית המדרש בזמן הזה. כוונתי לעימות

המתמשך בחלל עולמנו הדתי לגבי אפשרות קיומן של אמיתות שונות, לקונפליקט בין

המסורתי למתחדש, בין המסורתי לתרבותי ובין שניהם למוסרי וכו' וכו'.

סיפור פינחס הוא "דוגמית" למבוכה הפוסט-מודרנית שמכבה ומדליקה את האור

בבית מדרשנו ומבלבלת את הלומדים בו.

העולם

הפוסט מודרני ההופך את סימני הקריאה לסימני שאלה ואת סמני השאלה לסימני קריאה,

בחינת רצוא ושוב. הוא מבקש ממך: 'ספר לי את הסיפור שלך,

זה האישי, המבט המיוחד לך'. הוא מערער בעקביות את האמיתות המשותפות, את המוחלטוּת

הבאה מבית אבי אבא, ובכך הוא מאיים איום של ממש על הדתיות שלנו, שהוודאות היא אחת

מיסודותיה. העולם הדתי, זה שמתמודד עם רוח הזמן, עם קולות עכשוויים, נלחם בתופעת

"הפוסט" מלחמת חורמה, על ידי ביקורת נוקבת ובוז לתוצר התרבותי של

הפוסט-מודרניזם. הוא מנסה בכל כוחו לגרש את "המחלה התרבותית" הזאת.

לעמדה רוחנית זו יש סיכוי קלוש לתת תשובות תקֵפות ומשכנעות. יתירה מזאת, היא עשויה

לשלם מחיר כבד בכך שאיננה נותנת פירוש רלוונטי לחיים הדתיים ואף יוצרת מועקה קשה

של אובדן חופש.

לפני

זמן קצר נלקח מעמנו לבית עולמו הרב שג"ר (שמעון

גרשון רוזנברג), ראש ישיבת "שיח-יצחק". הרב שג"ר

ניסה להתמודד עם אתגר הפוסט מודרניזם, ולא כמתגונן. במובנים מסוימים הייתי אומר ,

שהוא אף "שש אלי קרב" מתוך תחושה שבזירה הזאת טמונה ההזדמנות להתחדשות

דתית גדולה. הוא לא שאל מה ואיך ממגרים את הרוע הזה, אלא הוא שאל איך יהודי דתי ,

ירא שמים ואוהב תורה מכיל את העולם הפוסט מודרני? איך בונים בית מדרש במרחב הפוסט

מודרני, מרחב שבו הכל יכול להאמר.

הרב שג"ר הרגיש שיש כאן אמת גדולה ועל כן היא

צריכה להיות חלק מאבני היסוד של בית המדרש ואולי אף תרחיב את גבולות תורה שבעל פה.

התבניות

הישנות של הציונות הדתית הדגישו את הצורך להכיל את הציונות החילונית, לשאת את עולה

בשמחה והתלהבות על מרכיביה השונים, המדיניים , החברתיים והתרבותיים. עם הזמן,

המחויבות הזאת שהוצגה כצוואתו הרוחנית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל עמדה

מול קשיים גדולים. מול החזון הגדול עמדה מציאות אחרת, קשה מאוד. שיאה בשנים

האחרונות עם גיבושה של ישראליות חילונית שמשנתה סדורה לה, אך שיא השיאים היה

בהתנתקות. האכזבה יצרה שבר גדול בתפיסה הדתית לאומית. בתוך הכאוס הרוחני הזה נשמע

קולו של הרב שג"ר כאלטרנטיבה שהדגישה את עולמו של

היחיד, את פעימות הלב של כל אחד ואחד ואת הרגשתו. אלטרנטיבה זו דרשה ממנו כנות, וגם

לא להתבטל , לא להיות קרבן של משהו, אלא להיות "אני". הדבר מתבטא בראש

ובראשונה במשמעות שאנו נותנים לחיינו שלנו; הוא מתבטא בלימוד תורה, הוא מרענן את

היחס שבינינו לבין אבינו שבשמים. עמידה זו מחדשת את התפישה של הציונות הדתית בכך

שהיא מעמידה עיקר וטפל חדשים ביחס להווה.

תלמיד

של הרב שג"ר עומד במרחב הפוסט-מודרני בקומה זקופה;

בידו האחת "ליקוטי מוהר"ן" וסימניה

בתורה ס"ד "בא אל פרעה". דרך תורה זו של ר' נחמן, הוא מביע הבעה

דתית עמוקה, בשתיקה, לא שתיקה של בוּרות או חוסר ידיעה, אלא שתיקה המכילה את

השאלות הנוקבות ואיננה נרתעת מפניהם ומוכנה לחיות עם השאלה. יש שאלות שאין עליהן

תשובה. הכנות הדתית מעמידה אותו בעמדת השותק. עמדה זו לא מרפה ידיים ואיננה משביתה

את הלהט הדתי. בידו האחרת, תלמוד בבלי או ירושלמי שהתלמיד לא שואל רק 'מה כתוב כאן',

אלא 'מה זה אומר לי'. כשאין בידו תשובה, יש לו את הסבלנות להמתין

ולהמתין…

הנקודה

הארכימדית שממנה הרב שג"ר

רצה להרים את העולם, היתה בית המדרש, הלימוד היה אחֵר,

הוא נתן פנים חדשות לתורה והשמיע ניגון אחר- פנים של חופש ויצירתיות . גם בסוגיות

עמוקות ישנה תחושה חזקה שהדברים נוגעים ברבדים העמוקים של הנפש נגיעה של ממש. כל

זאת בלי וויתור על קוצו של יוד מההלכה. החופש הרוחני הגדול איננו סותר את המחויבות

ל"ירא שמים יראה להחמיר" של המשנה ברורה.

כך

כותב הרב שג"ר בהקדמה לספר "תאנים מתוקות –

אוספים בחסידות כפי שלמדתי מהרב שג"ר" שיעורים

ששיכתב תלמידו הרב שלמה שוק:

מדברי האדמו"ר

למדנו שישנה מעלה בהפיכת התורות לשירות, על משקל דברי ר' נחמן מברסלב

שקרא להפיכת התורות לתפילות, זאת כדי להעתיק את התורה למישור קיומי אישי, להפוך את

האידאה לאידיאל, כך גם הפיכת התורות לשירה מחלצת את

התורה מהמישור האינטלקטואלי לפואטי, והופכת אותה למשאת

נפש וכיסופים.

לא פעם מביאה הפיכה זו

פנים חדשות לתורה, ומקשה על זיהוי המקור והשיר, אך כך טבעם של טעמי תורה שבניגוד

לחוקי החכמה הם חופשיים ויצירתיים, טבע השולל את האפשרות להפריד בין היוצר ,

המתרגם ויצירתו,

נראה שלרבים שירת

התורה הינה צינור להתחברות לתורה.

כך

תלמיד קרוב ישיר לרבו:

לרב שג"ר.

אַז בֵּינְתַיִים תִּגַע חָזָק

בִּקְצֵה מְצִיאוּת

הָאֶפְשָר

וְתִלְמַד לָחוּש

לָחוּס

עַל הַגּוּף הַבָּלֶה

הָהוֹלֵךְ

ומִתְנַדְנֵד

מִצַד לְצַד

לְאָט לְאָט יָגִיעַ

אֶל הַמְּקוֹמוֹת

הַשְמוּרִים

כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן

שֶייקְסְפִּירִי

כּוּלָם בַּסוֹף

מֵתִים

בֶּאֶמֶת

תִּגַע חָזָק

בַּעֵנַיִים וּזְכוֹר

לִרְאוֹת

בַּלָשוֹן וּזְכוֹר

לִטְעוֹם

אֶת הַפּוּלְקֶע

כְּפִי שֶהוּא

שלמה שוק

אני

זוכר את הרב שג"ר משנים כשהתורה הפכה לשיר והשיר

לתורה מתוך אהבת תורה גדולה.

כשהאמירה

השגורה על לשונו הייתה "תורה מאיתי תצא" – תורה חדשה מאיתי תצא.

בלוויה

פגשתי את אחד הרמי"ם של הרב שג"ר

מימי נעוריו בישיבת "נתיב מאיר". הוא שאל: מה היה כחו

של הרב שג"ר? עניתי לו שהרב שג"ר

החזיק את הסוד של 'הדבר הבא', הוא הרגיש לפנינו את מה שנצטרך לרוחנו ונפשנו

בעוד זמן מה.

הוא

הלך באמצע החיים באמצע העבודה ו"שירת חייו באמצע נפסקה".

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת

הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע

אין משוא פנים

בנבואת אמת, למרות הקושי

בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך

נביא לגוים נתתיך.

 (ירמיה א', ה')

אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיהו: 'לך

והנבא על ישראל' והיה משיב לפני הקב"ה: 'לא ידעתי דבר כי נער

אנכי' (ירמיה א' ו') לפי שאינו רוצה להתנבאות עליהם נבואה קשה, עד שאמר

לו 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך

ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך' (שם א' ה') מיד קיבל עליו

נבואה והיה סבור ירמיה

שאינו אלא אל הגוים, כיון שקיבל עליו ירמיה מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא 'קח את כוס היין החמה וגו"

(שם

כ"ה ט"ו). מיד נטלו ירמיה, שנאמר 'ואקח את הכוס מיד ה' (שם שם י"ז) והיה סבור שאינו משקה אלא הגוים

וכך אמר לו הקב"ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקים אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב

בראש כל מדינות והשקה תחלה ירושלים שהיא מסבה בראש כל המדינות. משל למה הדבר דומה לסוטה

שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו,

כך ירמיה כשאמר

לו הקדוש ברוך הוא השקה את ירושלים היה צועק ובוכה אמר לפניו: רבונו של עולם, לא כך אמרת לי 'נביא לגוים נתתיך'? (שם א' ה') עכשיו תחלת נבואתי באומה

שלי? 'פתתני ה' ואפת חזקתני ותוכל' (שם כ' ז').

אמר לו הקב"ה: כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן. מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו

ולא עוד אלא שמצצה

את חרסיה, שנאמר 'ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי' (יחזקאל כ"ג

ל"ד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק ונטל קינה

'איכה ישבה בדד'.

באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה עומד? מיד פתח ואמר: 'כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו

נהי ותרדנה עינינו דמעה' (ירמיה ט,

ט"ז וי"ז) לומר לך כל זמן שישראל שרוים בצער, אף הקב"ה

שרוי עמהם בצער, שנאמר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיה ס"ג ט').

(מדרש זוטא איכה פרשה א)

ריח ניחוח, נחת רוח, רצון הא-ל

ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י במדבר כח , ח)

וַיִּבֶן

נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה

הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת

הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף

עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (בראשית

פרק ח)

…ריח ניחוח איננו "ריח

נעים" אלא: סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחֵר.

(הרש"ר

הירש בראשית ח, כא)

לָמָּה לִּי

רֹב זִבְחֵיכֶם – יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים

לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי

בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא

לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)

לָמָּה לִּי רֹב

זִבְחֵיכֶם? אמר ר' אלעזר: גדולה

תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב זבחיכם' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו' גם כי

תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו,

שנאמר 'ידיכם דמים מלאו.'

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז

שפז)