וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל

אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ

אָבֶן

 וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (ויקרא כד, כג)

הוצא את

המקלל – אמרו בסנהדרין (מב, ע"ב): "בית

הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות", מחוץ למחנה ישראל, מחוץ לעיר: ואם בית דין ישב

מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו: זאת – "כי היכי דלא מתחזי בית דין דוצחין":

לבל ייראה הדבר, כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז ב"חרב נוקמת".

ויפה הוכח במאמר על דיני עדות במשפט הפלילי העברי (ישורון כרך יב עמ' 147 ואילך): עיקר תפקידו של בית הדין היה – לא

לחייב את הנאשם – אלא לזכות אותו. גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית

הדין ע"י התראת העדים המאשימים; וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק

אותו גזר דין מוכן ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם. "אי נמי"

(כמו-כן) – משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין – "כי היכי דתהוי ליה הצלה": על פי

דין, יש להרוג את החוטא מדי לאחר שנגמר דינו; אך המרחק שבין המקומות גרם, שיעבור

זמן בין ההרשעה לבין ההריגה; באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם

והמבטלים את גזר הדין, שהרי כך היה סדר ההוצאה להורג (משנה סנהדרין ו, א) "נגמר הדין

מוציאין אותו לסקלו בית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר (ויקרא כ"ד) הוצא את המקלל

אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו ואדם אחד רוכב הסוס

רחוק ממנו כדי שיהא רואהו אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות

הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו ואפילו הוא אומר יש לי

ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים

ובלבד שיש ממש בדבריו מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל".

(הרש"ר הירש ויקרא, כד, יד)

דברי יחזקאל סותרין דברי תורה

יהודה פינצ'ובר

הפטרת פרשת אמור לקוחה

מספר יחזקאל, וכמו הפרשה, עוסקת היא במצוות המוטלות על הכהן. ההפטרה מעוררת קושי

גדול עליו עומדת כבר הגמרא:

אמר רב יהודה אמר רב:

ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא

הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה

עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שֶמֶן, וישב בעלייה, ודרשן. (בבלי שבת, יג, ע"ב)

השֶמן שימש לחנניה בן חזקיה למאור כדי שיוכל לישב בעלייה יום ולילה ולדרוש. לא נאמר

לנו כיצד יישב חנניה בן חזקיה את הסתירות ההלכתיות בספר

יחזקאל, אבל המאמץ האדיר שלו נשא פרי וכך לא נגנז ספר נפלא זה.

נביא עתה חלק מהסתירות

ההלכתיות שבספר יחזקאל. השוואת דיני הכוהנים המופיעים בספר יחזקאל בהפטרת אמור עם

אלה המופיעים בפרשת אמור שבספר ויקרא, מלמדת שיחזקאל בן בוזי

הכוהן מחמיר בדרך כלל יותר מן האמור בתורה.

א. התורה אוסרת רק על

כוהן גדול לקחת אלמנה, ולכוהן הדיוט הדבר מותר. יחזקאל אינו מבחין בין כוהן הדיוט

לכוהן גדול וקובע:

וְאַלְמָנָה,

וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם, לְנָשִׁים, כִּי אִם בְּתוּלֹת

מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מד, כב).

ב. ביחזקאל גם נאמר:

וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר

תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. (יחזקאל מד, כב).

לעומת זאת בפרשתנו נאמר על כהן הדיוט:

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ,

וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא, ז),

אבל מותר להם לשאת כל אלמנה.

לעומת זאת, לכהן גדול מתירה התורה לשאת רק בתולה:

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה

וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי

אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה

(ויקרא

כא, יד).

ג. אף שבגדי הכהונה

היו עשויים כלאיים – 'צמר ופשתים יחדיו', אומר הנביא:

וְהָיָה, בְּבוֹאָם

אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ; וְלֹא יַעֲלֶה

עֲלֵיהֶם צֶמֶר, בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, וָבָיְתָה (יחזקאל מד, יז).

ד. בדיני טהרת טמא מת

ביחזקאל נאמר:

וְאַחֲרֵי, טָהֳרָתוֹ,

שִׁבְעַת יָמִים, יִסְפְּרוּ לוֹ (יחזקאל מד, כו).

לעומת זאת בתורה אין

זכר לשבעת הימים אחרי הטהרה, אלא התהליך הידוע של אדם שנטמא למת הוא:

הוּא יִתְחַטָּא בוֹ

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר (במדבר יט, יב).

ה. בעניין מאכלות

אסורים מוסר יחזקאל:

כָּל נְבֵלָה

וּטְרֵפָה, מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים (יחזקאל מד,

לא).

וכי שאר ישראל מותרים

בנבלה וטרפה?

ו. קרבנות ציבור: ביחזקאל

נאמר כי בראש חודש יש להקריב פר חטאת, בעוד שבתורה בפרשת הקורבנות נאמר שפר ראש

חודש הוא עולה.

ז. בפסח יש לפי יחזקאל

להקריב 7 פרים, 7 אילים, ושעיר, ובפרשת פנחס מדובר על 2 פרים, אייל, 7 כבשים, ושעיר.

ח. בסוכות לפי יחזקאל מדובר

על 7 פרים, 7 אילים, ושעיר, לעומת 7-13 פרים, 2 אילים, 14 כבשים, ושעיר בתורה.

ט. החגים שמיני עצרת

ושביעי של פסח אינם מוזכרים כלל ביחזקאל.

י. לפי יחזקאל קורבן

התמיד מוקרב בבוקר בלבד עם דיני מנחה ונסך שונים מהנאמר בתורה.

יא. ישנם גם הבדלים

ניכרים בחוקי מנחות הציבור והנדבה.

לא אביא את ניסיונות

חכמים לפתרון הסתירות הבולטות האלו. פתרון מעניין לסתירות הוא של רבי יהודה ורבי

יוחנן האומרים 'פרשה זו אליהו עתיד לדורשה' (מנחות מה.). כלומר, הם מודים שאין בידינו לפתור את הסתירות

האלו, אבל הם מאמינים כי לעתיד לבוא תישבי יבוא ויתרץ קושיות ובעיות. במילים אחרות,

אל לנו להתאמץ ולהעלות רעיונות מאולצים בניסיון להתגבר על קשיים ברורים. תירוצים

כאלו לא יתקבלו אצל נבוכי הדור, והם אף עלולים לעורר בהם

דחייה. עלינו ללמוד וללמד כי לעיתים עלינו לחיות עם שאלות שפתרונן אינו ידוע לנו

ואולי אף אינו בנמצא. כאילוסטרציה לרעיון זה, נזכיר משפט יסודי ומהפכני של הלוגיקה

המתמטית – משפט אי-השלמות של קוּרט גֵדֶל – הטוען כי בכל מערכת לוגית מספיק עשירה,

קיימות טענות שלא ניתן להוכיחן או להפריכן.

מצד שני, התפישה

הגורסת שיש לגנוז או לצנזר מאוצרותינו משום שהם נראים כבלתי מתאימים להשקפת עולם

של בעלי הדעה, היא בדרך כלל הרסנית. לדעתי, בעולמנו הממשי, שלא כמו בעולם מתמטי אידיאלי,

עלינו ללמוד לחיות לעיתים אף עם סתירות.

אכן, מה טוב שחכמים

הצליחו למנוע את גניזת ספר יחזקאל, וכי ספר זה מונח לפנינו בתוך כתבי הקודש למרות

הקשיים שהוא מעורר. כדי להמחיש זאת, אביא שלושה מרעיונותיו המהפכניים של יחזקאל שכה

חשוב להשמיעם בימינו.

1. לפני כשנתיים, כחודש

לפני ההתנתקות מרצועת עזה ועקירת יישובי חבל קטיף, ביקרתי בגוש קטיף. התארחנו

במוזיאון ההתיישבות בכפר דרום ושם פתח המדריך והסביר כי המוטו שמנחה את המתיישבים

במקום מתמצה בדברי הנביא יחזקאל:

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת

בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל טז, ו).

עניתי לו: אכן אלה הם

דברי יחזקאל, אבל אותו נביא גם כתב את הדברים הקשים הבאים וגם אותם אל לנו לשכוח.

וַיְהִי דְבַר-ה',

אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת

הָאֵלֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר,

אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם, וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים, לָנוּ

נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן, אֱמֹר אֲלֵהֶם:

כֹּה אָמַר ה' אלוקים, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ, וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם, וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ, וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?

עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? (יחזקאל לג, כג–כו).

2. בהפטרת פרשת החודש

אנו קוראים על תוכחתו של יחזקאל למנהיגי ישראל שכאילו נכתבה עבור דורנו:

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה',

רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ, וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה

עֲשׂוּ; הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי, נְאֻם ה'

אלוקים. מֹאזְנֵי-צֶדֶק וְאֵיפַת-צֶדֶק וּבַת-צֶדֶק, יְהִי לָכֶם (יחזקאל מה,

ט).

ובהמשך נאמר:

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם

מֵאֲחֻזָּתָם, מֵאֲחֻזָּתוֹ

יַנְחִל אֶת-בָּנָיו: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יָפֻצוּ עַמִּי, אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ (יחזקאל מו יח).

3. צריכים אנו להחזיק

טובה לתורת הגמול של יחזקאל אף אם היא אינה מתיישבת בקלות עם זו המובעת בשלוש עשרה

מידות ובעשרת הדברים. ואכן, יחזקאל גורס שהתשובה והכפרה המוחלטת אפשרית לכל חוטא:

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת,

הִיא תָמוּת: בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב, וְאָב

לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה. וְהָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו

אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה

מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה,

לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת

רָשָׁע? נְאֻם ה' אלוקים, הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה (יחזקאל יח, כ-כג)

ובלשון הגמרא:

שאלו לחכמה: חוטא מהו

עונשו? אמרו להם: חַטָּאִים, תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא מהו

עונשו? אמרה להן: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת. שאלו לקודשא

בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר

לו. היינו דכתיב: טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל-כֵּן יוֹרֶה

חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ (תהילים כה, ח). יורה לחטאים דרך לעשות תשובה (ירושלמי, מכות ,פרק שני, הל' ד').

ומסביר הרמב"ם את הפסוק מתהילים:

זה ששלח להם נביאים

מודיעים להם דרכי ה', ומחזירין אותן בתשובה. ועוד שנתן

בהם כוח ללמוד ולהבין, שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה

והצדק, מתאווה להן ורודף אותן (הל' תשובה ו, י).

אשרינו שזכינו

שנימשך בדרכי חוכמתו וצדקו, נבקש אותם ונרדוף אותם.

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות שלום"

וכל תורה שאין

עמה מלאכה…: רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

תנו רבנן: 'ואספת דגנך' – מה תלמוד

לומר?

לפי שנאמר (יהושע א'): 'לא ימוש ספר

התורה הזה מפיך' – יכול דברים ככתבן?

תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג

דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש

בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח,

תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו

של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) 'ועמדו זרים

ורעו צאנכם וגו". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום

– מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים י"א) 'ואספת דגנך'; ולא עוד,

אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כ"ח) 'ועבדת את אויבך' אמר

אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון

בן יוחאי – ולא עלתה בידן.

 (בבלי ברכות

לה ע"ב)

על

אשליות ומשיחיות שקר

בר כוזיבא (בר כוכבא) מלך שנתיים וחצי, אמר להם

לרבנן: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נראה אם הוא מריח ודן, מכיוון שראו

שאינו מריח ודן – הרגוהו.

(בבלי סנהדרין צג ע" ב)

'דרך כוכב מיעקב' – אל תקרי 'כוכב' אלא 'כוזב'

רבי עקיבא, כאשר ראה את

אותו בר כוזיבא (בר כוכבא),

היה אומר: 'זהו מלך המשיח' אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא

יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא.

(איכה רבה פרשה ב)

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח

צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר

כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל

חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו

ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם

ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

 (רמב"ם: משנה תורה, הלכות מלכים יא, ג)

"כגר כאזרח יהיה"

'משפט אחד יהיה לכם':

משפט השוה לכולכם.

(בבלי בבא קמא פד, ע"א)

'כגר כאזרח': כשם שאני

תובע עלבון האזרח, כך אני תובע עלבון הגר ובהמתו.

 (חזקוני

ויקרא כד, כב)

'כגר כאזרח יהיה, כי

אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא ניכר

שוע לפני דל.

(ספורנו ויקרא כד,

כב)

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא

מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן

העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה

מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה

בכולן.

'כי אני ה' אלהיכם': אם עשיתם אותו משפט – אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט,

הרי זה כאילו הוציא עצמו מאלהותו וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע

שכל האמונות שיש לאומות ומשפטיהן פירוש התורה הן, והמשפטים שבתורה הן מעיקרי תורה,

וכשאין אנו עוסקים בהם הנה זה חילול השם, ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין, הרי

הם מחללים את השם וחולקין כבוד לעכו"ם ומבזים תורת

משה ומכלין ממונם של ישראל, שכל העולם כלו תלוי בדינים.

 (רבינו בחיי ויקרא כד, כב)

ולא אמר 'הגֵר

כאזרח', שאז יהיה נשמע כי מדרגת גֵר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר

"כגר כאזרח" – פירוש: האזרח כגר והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.

 (אור החיים ויקרא כד, כב)

ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר

מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד,

שלא יהא אדם אומר 'אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה

ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו' לכך כתיב (דברים לג) 'מורשה קהלת יעקב' – לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים

שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' אלהיכם' כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך 'תורה

אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו).

 (תנחומא ויקהל סימן

ח)