וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ

עַל הַשָּׁמַיִם

וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

 וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם

 וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם

שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא

קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים

 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות פרק י , כא–כג)

'לא ראו איש את אחיו'- תוצאה או סיבה?

וטעם 'לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו'

– כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה,

כלומר איד עב מאד שירד מן השמים, כי על כן אמר (בפסוק כא) נטה את ידך על השמים, להוריד משם חשכה גדולה נופלת

עליהם. והיתה מכבה כל נר, כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים

הנר, וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל, ועל כן לא ראו איש את אחיו

ולא קמו איש מתחתיו, ואלמלא כן היו משתמשין בנרות, וזהו שאמר הכתוב שלח חושך ויחשך

(תהלים קה כח), כי היה שלוח חשך, לא אפיסת אור היום בלבד. ויתכן

שהיה איד עב מאד מורגש שהיה בו כמו ממש, כדברי רבותינו (שמו"ר יד א), כאשר הוא בים אוקינוס כעדות ראב"ע. (רמב"ן

י, כג)

האדמו"ר רבי חנוך מאלכסנדר, מפרש את הכתוב שלפנינו, בדרך חסידית: בגלל

ש"לא ראו איש את אחיו", אלא כל אחד דואג רק לעצמו, וכל מעייניו היו נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, – לכן "לא קמו

איש מתחתיו" – אף אחד מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה.

למורינו,

הרב יוגל ז"ל

 שמלאו שלושים לפטירתו מהעולם

והיה לאות ביני ובינך

חיים רובינשטיין

"יציאת

מצרים" היא אבן יסוד בתפיסת אמונתנו. מינקות, אנו שאובים למושגים של חופש

ודרור בהקשר זה. בבגרותנו, הקשנו את מראי "אוהל הדוד תם" לחוויות

ה"יציאה מעבדות לחרות" הקולקטיבית, השקועה ברובדי הגנטיקה היהודית. שחרור

עבדים, בפשטות.

למי שהוא עבד למלכו של

עולם, יש למעבר מהתרבות למדבר, רובד עמוק יותר, ומשחרר יותר. ברכת "משיב הרוח

ומוריד הגשם" מקדימה את הרוחניות לגשמיות ומבהירה את סדרו של העולם. מאחורי

כל תופעה "ארצית", מסתתר רעיון נעלה. ל"תנועה" בעולם

המציאותי, קדם "משב רוח", מחשבה לפני מעשה – אידיאולוגיה לפני ביצוע.

מצרים היא הממלכה

הגדולה בעולם העתיק, היציבה ביותר. מצרים הניזונה מן הנילוס, היא אמא אדמה, היא

שואבת את חייה מהטבע, גדולה, יציבה, ארוכת שנים. היא התרבות הגדולה, המבוטאת

במבנים אדירים, ביצירה פלסטית, בטקסטים מרובים, בלשון ייחודית, כתב שנשתמר אלפי

שנה. מצרים היא התרבות.

המצרים הקדמונים

הבחינו זה משכבר בכוחות המניעים את העולם, ביכולת הצמיחה של הקמה, בעוצמת הגלים

המתנפצים אלי מזח, ברוח המניעה ענני גשם. הקדמונים הבינו כי מאחורי תופעות הטבע

ישנה מהות רוחנית, נסתרת. מהות המהווה את הסיבה למסובב. סביב סיבה זו התפתחה

תרבותם האדירה. הכוח היוצר, יונק את עוצמתו מהידיעה והדמיון של מרחבי המחשבה.

התובנה של מהויות עליונות הם אבני הבניין של תרבותו, המתבטאים ביצירות המגוונות של

היוצר המצרי הקדום.

הביטוי התרבותי,

המוחשי, להבנה בכוחות הנסתרים הם אלי מצרים. ריבוי האלים וביטוים הגשמי מהווים

עדות לתפיסה המגוונת, והרחבה של הכוחות השונים המתקיימים בעולם. הכוחות מתגלמים

באלים השונים. נון – אבי האלים, התגלות הים הקדום, רע, אל השמש בעל ראש נץ, אוסיריס – שליט המוות, איסיס עתירת הכישוף, אלי בני שו ותפנת,

אלי בני גוב ונות, השילוש הקדוש של נוא-אמון , האלים המקומיים. העולם הוא מורכב

ועשיר. מגוון, רב-כוחות. העולם תלוי באיזון הדדי, מאיים. הבנתו והיכולת להתמודד עמו

הוא מעל לכוחותיו של האדם הפשוט. הכוהנים, החרטומים, הם בעלי התפקיד של ריצוי

האלים, במטרה למתן ולנתב את מגוון הכוחות הפועלים על המציאות. בעבודתם נעשה שימוש

במושגים מוגשמים. בשאיפה להבנות את יחסיהם עם האלים, הושלכו תכונות האלים על דמותם

הארצית כדי להוות אובייקט למושא עבודתם.

האמונה היהודית באל

אחד, נסתר, טראנצנדנטי, מקורה עפ"י המסורה בידינו, בהכרתו של אברהם העברי.

שמו – "כל העולם מן העבר האחד והוא מהעבר השני" – מבטא את ייחודו

ומקוריותו. המקוריות בהבנתו את האחדות והנסתרות של ההוויה האלוקית, היוותה פריצת

דרך בעולם הקדמון מרובה האלים. היכולת להכיר את האל, ולעבדו, ללא ביטוי פיזי, הביא

את האמונה למצבה הטהור ביותר. במבט חיצוני לא ניתן להבחין בין האדם המאמין

לאתיאיסטי, אלא על פי התנהגותו. התנהגות המושפעת מהפנמת הערכים המוקרנים מהאל.

הביטוי המלא של אמונת העברי היא בשאיפה לאיחוד מלא, פנימי בין הערכים העליונים

לערכי המאמין ללא תיווך. החילוף בין ההגשמה של האל בפסל לבין הביטוי של ערכי האל

בהתנהגות המאמין.

ניתן להביט על

"עשרת המכות" כוויכוח בין אמונות, הדומה במקצת לויכוחים המאוחרים שבין

נוצרים ליהודים. משה ואהרון מצד אחד המייצגים את האמונה העברית מול פרעה וחרטומיו

המבטאים את התפיסה התרבותית המקובלת בעולם.

עמידה שהיא רלוונטית

לכל דור ומייצגת את ההתלבטות הפנימית של המאמין בין עצמאות וייחודיות לבין הזדהות

עם ההמון והתרבות השלטת. האמונה העברית התובעת הכרה והזדהות עם שורת ערכים

המדגישים את השליטה העצמית של האדם, את פעולתו המונעת על-ידי חוקים והלכות שאינן

בהכרח תואמות את רצונותיו הטבעיים ותחושותיו הרגשיות לעומת התרבות המובלת עם רצון

האדם ושאיפותיו, והמתגלמות בפולחנים שונים. התרבות הטבעית, הארצית.

"הויכוח"

המתפתח בין משה לפרעה משתמש בשפה ציורית על מנת לבטא את ההתמודדות בינם. לעומת

הנימוקים הפילוסופים מרובי המילים בויכוחים המאוחרים, מבינים המתמודדים איש את

רעהו בסמלים. מעשי ה"כישוף" ההדדיים, הפיכת המקל לנחש ודומיהם הם חלק

מהתנהגות עימותית, בהם כל צד מציג את יכולותיו כחלק מהפגנת כוח הדדית, כזוג

מתאגרפים הנעים זה סביב זה ומשלחים אגרופים לחלל המפריד בינם.

מכות מצרים מתרכזות סביב האלים המצרים. החל מהנילוס,

היאור, מתת מצרים כדברי הרודוטוס, דרך בעלי החיים

הנחותים, ואחר לבקר, החקלאות, השמש וכלה בטובים שבבנים. משה מתמודד עם כל אל מצרי,

אחד לאחד, ובמקביל הכרתו של פרעה, כמייצג של העם המצרי, משתנה לאט לאט. מהאמירה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא

יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות, ה',

ב') הוא עובר ל"וַיֹּאמֶר: נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים, עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים

נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'" (שמות, ה',

י"ז). מאי ידיעת ה' הוא עובר

להכרתו, אך לא מאמין במוטיבציה האמתית של העם. ההתמודדות מחריפה. במכות הראשונות

החרטומים משווים ביכולתם את מעשי משה. "טענותיו" המופתיות אינן משכנעות

את פרעה, המעמיד מול משה את חרטומיו.

לאחר מכת כינים מודים החרטומים בעליונות האל העברי. "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים

וְלֹא יָכֹלו" (שמות,

ח', י"ד), פרעה מתעקש. לאחר

מכת ערוב הוא מתחיל להבין כי הוא מפסיד בויכוח, התעקשותו היא ביטוי ל"אי-הגינות

ספורטיבית". רציונאלית הוא מפסיד, רגשית הוא עדיין לא מקבל זאת. לאחר

שה"טבע" משמיע את קולו, במכת ברד, מודה פרעה " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי

הָרְשָׁעִים" (שמות

, ט', כ"ז).

פרשתינו מתחילה באמירה "כִּי

אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה

בְּקִרְבּו" ֹ(שמות י' א'). הפרשה מסתיימת ב " וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ

כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות, י"ג,

ט"ז).

האות, הסמל לטיעוני משה, הבסת האלים המצריים, הם מטרת

"מכות מצרים". האות האלוקית, הסמל לניצחון "טיעוני" משה על

פרעה וחרטומיו, הבסת התרבות ה"טבעית", האנושית, תלווה את האדם היהודי בכל

אורחותיו. ה"אות" הוא התוצר המתומצת של פרשת "יציאת מצרים".

היציאה מעולה של התרבות האנושית, הארצית, למקום המשוחרר

ממנו – ל"מדבר תרבותי" שבו האדם מצוי עם אלוקיו בלבד. ללא תיווך, ללא

רשות ביניים נוספת. שם תצמח התרבות העברית, הטהורה. היציאה מעבדות לאלי מצרים,

עבדות לרגשות האדם ותאוותיו, היציאה לדרור הרוחני, השחרור מהנאות של הרגע, לקבלת

עול של עקרונות עליונים היא המשמעות האמיתית של יציאת מצרים. המושג מצביע על

התמודדות מתמדת, לאורך כל החיים, של

יציאה. של יציאה מגאווה, יציאה מקנאה, יציאה מחנפנות, יציאה לאיפוק, יציאה לענווה,

יציאה לצניעות המכבדת את הזולת. יציאת מצרים היא התמודדות מתמדת עם חולשות האדם.

בסוף הפרשה מונח הלקח, המסקנה, הציווי: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה

אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות י"ג, ח' – י').

ביד חזקה גברה התרבות העברית בהתמודדות עם התרבות

הארצית. בחזקה של ההכרה. בחוזקו של האדם המתמודד מול חולשותיו, יוצא הוא ממצרים

שעה שעה. האות על ידו החלשה, הרכה, מזכירה לו שאין זו התמודדות פיזית, כוחנית, אלא

התמודדות מתמשכת, רוחנית, עם פרעה פנימי. חייו של האדם היא יציאה מתמדת. רק עם

מותו הוא נכנס למקום שאין בו יותר התמודדות, הוא הגיע לשיא מאמציו.

חיים רובינשטיין,

איש עברי

משימה משותפת לאלוהים ולאדם

הרוע אינו רק איום, הוא גם אתגר. לא די בהכרת

הסכנה או באמונה בכוחו הגואל של אלוהים כדי לתקן את מצבו הטרגי של העולם. לא נוכל

לסכֵּל את גאות הרוע בבקשת מקלט בבתי תפילה או בתחנונים קדחתניים לכל-יכולתו

המרוסנת של אלוהים.

המצווה, המעשה היחיד והצנוע של עבודת אלוהים,

של סיוע לאדם, של היטהרות האדם–היא דרכנו להתמודד עם הבעיה. אין אנו יודעים כיצד

לפתור את בעית הרוע, אך איננו פטורים מלהתמודד עם רעות…באחרית הימים

יוכרע הרוע בידי מי שאחד ואין יחיד כייחודו. בזמנים היסטוריים יש להכריע את הרעות,

אחת אחרי רעותה.

 (מתוך: אלוהים מבקש את האדם, תרגום

עברי: עזן מאיר-לוי, עמ' 298)

חז"ל

קובעים בכמה מקומות ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, אך מצד שני, מסיקה הגמרא (פסחים ח,

ע"ב): "היכא דשכיח היזיקא שאני" (היכן שהנזק שכיח, המצב

שונה). ולא עוד, אלא שבמקום אחר (פסחים סד, ע"ב) אף הוזהרנו שאסור

לסמוך על הנס.

כמובן,

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי להגדיר מונחים כמו "שכיח הזיקא" או

"נס" בואפן מדויק, אי אפשר להפיק מהשמשפטים הכלליים האלה הנחיות מעשיות.

נבחן,

לדוגמה, סוגיה יסודית: האם להחזיק בכל יהודה ושומרון מתוך ביטחון בקב"ה, או

למסור חלקים מהם בשל לחצים מבית ומחוץ. בשאלה כזו, אנו יכולים למצוא חילוקי דעות

כנים ועמוקים אפילו בקרב יהודים מאמינים בני מאמינים. אין ברצוני או ביכולתי

להכריע בעניינים האלה. אני רוצה רק להדגיש נקודה אחת: אל נא ניתפס כאן לקנאות

במידת הביטחון. נשגה משגה חמור ביותר, אם נחשוב שתפיסה הדוגלת ביתר הסתמכות על

סייעתא דשמייא, היא בהכרח רוויה יותר יראת שמים, מעמדה המאמצת גישה יותר רציונלית

וראליסטית.

אמנם, ייתכן

שבמקרים מסוימים, נטיה לתקיפות או לוויתור תנבע מעודף יראת שמים או מחוסר בה, אבל

אין הכרח בדבר. ניתן להיות קשוח ולהפריח סיסמאות אמונה, מתוך חוסר אחריות. באותה

מידה, ניתן להיות גשמי ומרוסן אגב ביטחון עמוק המלווה זהירות מובהקת.

ודאי, יש

מקום לדעות שונות הן לגבי הערבת סיכויי הצלחתה של יזמה מדינית או צבאית נתונה, כמו

גם לגבי מידת הסבירות הסטטיסטית הדרושה כדי להוציא תכנית מסוימת מכלל 'הסתמכות על

נס'. בכל אופן, למען ה', אל נהפוך דיון בבעיות גורליות למרוץ או להתחרות,

כביכול, ביראת שמים.

(הרב

א.ליכטנשטיין: באור פניך יהלכון – מידות וערכים

בעבדות ה', עמ' 124)

"בנערינו ובזקנינו נלך": אין נציגים

לעבודת ה'

אין לנו

בפני ה' לא באי-כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את

כולנו, מצעיר עוללינו, בערשו ועד אחרון רחלינו במקננו. הכלל מצוי בתוך כל אחד

מאתנו. איש ומאומה לא יישאר כי חג ה' לנו, עלינו ליצור "חוג מסביב לה'".

ה' קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו

ועם כל קניינינו.

(הרש"ר הירש , שמות י, ט)

ועצם לא תשברו בו" : הסמלים המבטאים את

משמעותה של גאולת מצרים

'ועצם לא

תשברו-בו' – עיקר הקרבן הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של

הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן זו

כל מהותו של הקרבן: מסירת האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר וזוכה

בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר בחירותה.

זכייה זו מתייחסת בעיקר לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות אל הבשר,

"המבשר" את הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות הפעילות. אין

העצמות מייצגות את האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד העצמות קשורות

אל הבשר – "עצם שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות, אלא את

האמצעים המאפשרים פעילות; וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת לה' – הווה

אומר: כל עוד הבשר טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם אסורים

בהשחתה… ומכאן ההלכה "אין בו כזית בשר, אין בו משום שבירת עצם; בטמא אין בו

משום שבירת עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל

שתי ההלכות הקודמות – "בבית אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר

חוצה" – והרי זו משמעותן הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע

"בשר" מאיש, ואל יופקע עצם מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד

בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שמות יב, מג-מט)

[הערת

העורך: בהמשך לדברי

הרש"ר הירש על הבית המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן

הפסח (מט) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית המבטאת

את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים: חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על שלילת

חירותו או שיוויונו של עם אחר.]