כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה

 אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

 נֹפֵל

בַּשָּׂדֶה

 לֹא נוֹדַע

מִי הִכָּהוּ. (דברים כא, א)

כי

ימצא – 'ולא בשעה שמצויה' (ספרי).

מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי

רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת

תשומת לב. כנגד זה, בזמן שניטל כוח החוק, עד שמקרי רצח הם משעים שבכל יום, כגוןבתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה

זו אינה נוהגתף "משרבו הרצחנים,

בטלה עגלה ערופה" (סוטה מז,

ע"א)… 'אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ' – ה' נותן לך את הארץ הזאת כדי שתבוא במקום תושביה

הקודמים, הוא עושה כן על מנת שתורתו תתקיים על ידיך בכל גבול התיישבותך. בתי הדין

של כל המחוזות אחראים למה שנעשה במחוזם, והם אחראים על כך כלפיך, הווה אומר: כלפי

הנציגות העליונה של הכלל הלאומי שלך.

(הרש"ר הירש שם, שם)

'אֲשֶׁר

ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ' – ירושלים

אינה מביאה עגלה ערופה, דאמר קרא 'לרשתה', וקסבר 'ירושלים לא נחלקה לשבטים*'.

(בבלי

סוטה מה, ע"ב)

*

אלא לכל ישראל היה חלק בה.

(תורה

תמימה לרבי ברוך הלוי אפשטיין)

מוקדש לזכרו של בני בכורי עמית יצחק

שאילו לא עזבנו לפני עשר שנים,

היינו זוכים לחגוג לו השבת,

יום הולדת שלושים.

"כי האדם עץ השדה"

אסתר אלכסנדר

חנוך,

עכשיו בין טיול סיום לטיול פתיחה, אחרי

למי שעמל, טרח והשקיע בי במשך תקופה כל כך ארוכה.

ניסיתי כמה פעמים להתחיל משהו, אך בכל פעם

יצא סביר (אין צורך לתקן ולתת ציון).

האיש והשתיל

היה היה איש

מרצו וזמנו.

ביום הראשון שקיבל האיש את השתיל, ראה שלשתיל

שונים שבלעדיהם נפגמת יעילות התהליך.

השתיל היה מסוגל לצמוח בכל כיוון שירצה

בחלק העליון של העלה כי שם נקלט יותר טוב ה- CO2, ואילו האיש טען

בצמח.

השתיל ריכז את פיוניותיו

צמיחה ולא הקפיד איתו כל כך, כל עוד השתיל צמח בהתאם למטרה שלשמה גודל.

זהו, הגיע העת להוציא את השתיל מן העציץ

לא ירצה, יצמח כעץ נוי כמו שאר הצמחים שאנשים מגדלים בעציצים.

האיש כבר לא מחליט בשביל השתיל כיצד יצמח,

חלקיו של השתיל הבוגר וישפיעו עליו למשך כל שנות חייו.

"כי האדם עץ השדה"

(אתה חושב שאחרי כל מבחני הבקיאות אני אכתוב

לך את המקור? תשכח מזה).

בהוקרה ובידידות

עמית

דברי תודה אלו נכתבו

על ידי בני בכורי עמית ז"ל למחנכו, עם סיום לימודיו, כשנתיים לפני שצמיחתו

בתוכנו נגדעה.

פרשת שופטים פותחת

במחויבות להצבת מערכת שיפוט ברורה ומסודרת. הכללים על פיהם היא פועלת מאד ברורים

ומוגדרים, כללים של שחור ולבן. מאד ברור מה מצופה ומה צריך לעשות.

"שופטים ושוטרים תתן-לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם

משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד…

צדק צדק תרדוף…" ולקראת סופה של הפרשה, מצווים

אנו לא לכרות עצי פרי בעת מלחמה – "כי האדם עץ השדה"

יתכן שהשוואה זו

פי אמות הצדק והיושר.

אמנם המערכת המשפטית הכרחית

לקיום חברה מוסרית, אך אין בה די.

מערכת שיפוט של ישרות

וצדק יכולה להתקיים לאורך זמן רק במידה ותהייה מושתתת על עולם ערכים יציב ומערכת

חינוך איכותית. יתכן שגם אחריותם של זקני העיר המוצאת את ביטויה בפרשת עגלה

ערופה שייכת לאותו ממד מטא-משפטי, אליו חייבת חברה

מוסרית להתייחס.

אנו נמצאים בימים אלה

בתחילתה של שנת לימודים חדשה. מערכת החינוך היא אחת מאבני היסוד של כל חברה באשר

היא. הילדים של היום הם האזרחים של המחר.

הקושי בתחום החינוך רב

יותר ממה שמצופה מהמערכת המשפטית, משום שכאן מדובר בנושאים יותר מורכבים ופחות חד

משמעיים. ומתוך כך גם הציפיה מהמורה, מהמחנך, גדולה מאד

ובזה אני רוצה להתמקד.

א. במסכת תענית

כד, ע"א אנו עושים היכרות עם מלמד דרדקים מיוחד במינו:

רב נזדמן למקום אחד.

גזר תענית ולא בא מטר. ירד לפניו (בתפילה) שליח הציבור, אמר 'משיב הרוח' נשב הרוח, אמר 'מוריד הגשם' בא

המטר. אמר לו: מהם מעשיך? אמר לו: מלמד דרדקים אני ומלמד מקרא לבני עניים כבני

עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר. וכל מי שמתרשל (שנעדר או

אינו קורא) יש לי בריכה של דגים, ואני משחד אותו בדגים ושולח לו ומפייס אותו עד

שבא וקורא. (תרגום)

מדוע נענה המלמד ומהו

יתרונו?

הקב"ה גזר ורב

(האמורא הראשון בבבל, מייסד ישיבת סורא) נוהג כמותו

וגוזר אף הוא. רב הולך על פי ההלכה המקובלת, אבל למעשה הוא מעצים את גזֵרת

הקב"ה. מדובר ברב שהזדמן למקום, האם הוא מכיר את האוכלוסייה, מכיר את חוסנה,

את חולשותיה, האם נקט באמצעיים אחרים לפני שגזר תענית? לעומתו המלמד נוקט בדרך

שונה. הוא מעורה במקום ומאפשר לכל אחד לזכות בתלמוד תורה. הוא אינו מבחין בין

עשירים למיעוטי יכולת, בין מוכשרים ומסוגלים לבין מתקשים. יותר מזה, הוא מעניק לכל

אחד על פי אישיותו, על פי מה שמתאים ומייחד אותו ('משחד אותו בדגים'). הוא אינו

נוהג בקפידה וסולח לילדים על משובותיהם (מפייס).

והקב"ה נוהג

כמותו, אינו מקפיד יותר, אלא סולח ומפייס ונותן לאנשי המקום על פי צרכיהם, רוח וגשם.

(ע"פ

רות קלדרון / השוק. הבית. הלב )

ב. במס' יבמות סב,

ע"ב מסופר לנו על תלמידי ר' עקיבא:

אמרו: שנים-עשר אלף

זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולם מתו ובפרק אחד, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו

כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד תורה לר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן-שמוע.

אמר להם: ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עינם צרה בתורה זה לזה – תנו דעתכם שלא

תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה. (נוסח – ספר האגדה)

יש לנו כאן שני

סיפורים על רבי עקיבא; האחד של כישלון והשני של הצלחה.

אתחיל מהכישלון. ר'

עקיבא, מי שהמוטו שלו "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" הצליח לגדל

תלמידים בקיאים וחכמים, אך כלל לא מיומנים בנושאים שבין אדם לחברו. את

העיקר לא הפנימו ואהבת עצמם הייתה גדולה מאהבת זולתם. מותם מלמד שאין קיום לאדם

שחוכמתו איננה מקרינה על יחסו לבריות. אולם, יותר מאשר קשה לי עם התלמידים, קשה לי

עם הרב. כיצד זה דווקא ר' עקיבא לא מצליח להנחיל לתלמידיו את ההדגשים שלו בתורה.

מספר התלמידים ובקיאותם מרשים ביותר, אבל לכל זה אין זכות קיום ללא הפנמת העיקר של

אהבת הזולת. ומדוע דווקא ר' עקיבא שנכשל בתפקידו, נבחר לעשות את התיקון ולגאול את

העולם משממונו ("…עד שבא ר' עקיבא…").

ר' עקיבא כנראה למד את

הלקח ושינה את דרכי עבודתו כמורה. ר' עקיבא השקיע בלימוד כמויות של תלמידים (שנים

עשר אלף זוגות) על פני שטח גיאוגרפי נרחב (מגבת עד אנטיפרס).

בדרך הוראה זו, אין אפשרות להגיע לכל תלמיד באופן אישי. אין שום יכולת לקיים שיחות

נפש, אין אפשרות לתלמיד להכיר את רבו, את משפחתו ולקחת ממנו דוגמא אישית. ואמנם ר'

עקיבא עושה שינוי משמעותי, אין הוא חוזר על טעויותיו. הוא מתמקד במספר תלמידים

מצומצם, מצב בו ניתן להעמיק לא רק את הלימוד התורני, אלא גם את הקשר האישי על כל

יתרונותיו. הוא מלמד רק באזור אחד – בדרום, והוא מתמקד רק בחמישה תלמידים אותם הוא

מכיר בשמותיהם, ויש להניח שציון שמם מלמד על היכרות מעמיקה יותר, עשירה יותר.

שינוי זה הוא המאפשר למלא את כל ארץ ישראל בתורה. המילוי איננו תוצאה של מספרים

וכמויות, אלא של איכויות אנושיות ושל קשר אישי. הקשר האישי, הקרבה בין מורה

לתלמיד, רק הם מאפשרים לנהוג על פי הנחייתו של החכם באדם "חנוך לנער על פי

דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב,

ו' )

ומלמדנו הרב קלונימוס קלמן מפיסצ'נה

הי"ד (ה'אש קודש') בספרו 'חובת התלמידים' על

הפסוק:

שלמה המלך, לא את

תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל 'גם כי יזקין לא יסור ממנה', אלא גם

האופן והאמצעי איך לבוא אליו, באר לנו במילים 'חנוך לנער על פי דרכו' – שזה העיקר…

מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו

ונמיכותו, עד שיגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה.

"עץ השדה" זקוק לתנאים המתאימים כדי

לצמוח; מכתבו של עמית ז"ל למחנכו מעיד על שזכה

 למחנך

שהבין זאת. צר לנו כי לא זכינו לראות בהמשך צמיחתו.

אסתר אלכסנדר

היא יועצת חינוכית.

קוראים מגיבים

במכתבו,

הרב חנוך גולדברג (ש.ש. פ' מסעי) גוזר גזירה שווה בין

הסירוב לשרֵת בכיבוש לבין הסירוב לפנות התנחלויות, ומגנה את שניהם. ניכר ממכתבו

שהוא מנסה לקבוע מוסר אחראי, מתון ומאוזן בין ימין לשמאל, אך המוסר שלו אינו עומד

במבחן ההגיון.

מדינת

ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית; לכן, טוען הרב גולדברג, לרשות אזרחיה די אמצעים

חוקיים להתנגד לעוולות ממשלתם. לאמיתו של דבר, טענה זו

אינו מדוייקת כאשר מדובר בפקודות צבאיות ולא בחוקים;

בהינתן פקודה לא מוסרית, לא בהכרח עומדים לרשות החייל אמצעים להתנגד לה חוץ

מסירוב. אך כאן אתרכז בבעיה אחרת שבטענתו. תמצית הדמוקרטיה היא הגנת הפרט מפני

השלטון, ואילו במדינות מסוימות לא זוכה כל פרט להגנה מפני השלטון. דוגמה מובהקת

לכך היא ארה"ב בעידן העבדות. לא הייתה אפשרות לשים קץ לעוולות העבדות באמצעים

דמוקרטיים, לא על ידי המתנגדים בקרב אזרחי ארה"ב ובוודאי לא על ידי העבדים

עצמם; כידוע, רק מלחמה עקובה מדם שמה קץ לעבדות. מתנגדי העבדות אשר עזרו לעבדים

לברוח מאדוניהם עברו ביודעין על החוק לפיו חובה להחזיר עבד לאדונו. בכך הם פעלו

בהתאם למוסר ולצו מצפונם ואגב, בהתאם לדין תורה, אך בניגוד לטענתו של רב גולגברג. האם הוא מגנה אותם?

תמצית

הכיבוש היא כפילות מערכות המשפט שבשימוש בשטחים, היינו משפט אזרחי לישראלים

(מתנחלים) ומשפט צבאי לפלסטינים. בדומה לעבדות, כפילות זו היא כולה עוול, ואין תוקף

לטענת רב גולדברג בקשר לסירוב להשתתף בה. דווקא צדק אותו סגן אלוף אשר אמר שכל

חייל נתון למרות מצפונו. וכי הרב גולדברג אינו נתון למרות מצפונו?

דניאל רורליך – ירושלים

העורך מעיר:

מכתב זה ממשיך דיון חשוב בחברה הישראלית ובציונות הדתית בפרט על זהותה של

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל הקשר בין מדיניות, חוק, מוסר ותורה ואנו

מזמינים את הקוראים להצטרף לדיון זה מתוך כבוד לעמדות השונות.