מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ

יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד, ה)

משכנותיך

– אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה

על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד יא);

ובמה כילה? 'ויצת אש בציון'.

(רש"י במדבר שם, שם)

מה טובו אהליך

יעקב – אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו.

ביקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי

מדרשות אמר 'מה טובו אהליך יעקב', ביקש לומר לא תשרה שכינה

עליהם אמר 'משכנותיך ישראל', לא תהא מלכותן מושכת 'כנחלים נטיו',

לא יהו להם זיתים וכרמים 'כגנות עלי נהר', לא יהא ריחן נודף

'כאהלים נטע ה". לא יהא עליהם מלכים בעלי קומה 'כארזים עלי מים', לא יהא להם מלך בן

מלך 'יזל מים מדליו', לא תהא

מלכותן שולטת באומות 'וזרעו במים רבים', לא תהא מלכותן עזה 'וירום מאגג מלכו', לא תהא אימה למלכותן 'ותנשא

מלכותו'.

אמר רבי אבא בר כהנא:

וכולן חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה' – קללה ולא קללות.

(ילקוט שמעוני בלק רמז תשע)

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת

אביעד א' סטולמן

בסיום הפטרת פרשת בלק,

קוראים אנו את דברי הנביא הידועים: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ

מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ

לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה ו, ח). רבותינו ז"ל ראו בדברים אלו צמצום מאות הדרישות

המקוריות שניתנו לעם ישראל והעמדתן על שלוש בלבד:

'שש מאות ושלש עשרה מצות

נאמרו לו למשה… בא מיכה והעמידן על שלֹש; …עשות משפט

– זה הדין. אהבת חסד – זה גמילות חסדים. והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה' (תלמוד בבלי,

מכות כג ע"ב–כד ע"א).

הסברם של חז"ל לשתי

הדרישות הראשונות שנזכרו בדברי מיכה – כמעט שנראה טריוויאלי. מאידך, הפירוש המוצע לדרישה

השלישית 'והצנע לכת עם א-להיך' – אינו על דרך הפשט; למרות

המילים המפורשות 'עם א-להיך' – חז"ל פירשו שגם הדרישה

השלישית, כמו שתי הראשונות – עניינה דברים שבין אדם לחבירו.

בפסקאות הבאות ננסה את כוחנו בפירוש ביטוי זה כפשוטו, ונבקש להראות את הקשר בינו לבין

שתי הדרישות הראשונות.

להפתעתנו הרבה, מתברר כי

השורש צנ"ע מופיע בכל המקרא רק פעמיים. מלבד בפסוק

הנזכר לעיל, מופיע הוא בספר משלי (יא, ב): 'בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה'.

מהתקבולת שבפסוק, אפשר שניתן ללמוד שצניעות היא ההפך מהזדון; הזדון מביא לידי קלון

ואילו הצניעות מביאה לידי חכמה. ומהו אפוא הזדון? מהפסוק 'זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ

שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ

מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ' (עובדיה א, ג; השווה אל

ירמיהו מט, טז) ומהתקבולת שבישעיהו: '… וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים

אַשְׁפִּיל' (ישעיהו יג, יא) אפשר להעריך כי המשמעות הראשונית של המילה מתייחסת

לגבהות-לב ואולי אף לגאוות-רשע. צניעות היא אפוא ענווה, שפלות-רוח; וכך נראה לפרש את

התקבולת שבבן-סירא: 'אביעה במשקל רוחי, ובהצנע אחוה דעי' (טז, כה). כלומר, את רוחי אביע במשקל – בשיקול דעת ובמתינות

ואת דעי, דעתי אחווה בהצנע, בענווה.

ועדיין אתה תמה, מדוע שפלות-הרוח

והענווה מהוות עיקר חשוב כלֿכך? נימוקים שונים הועלו כדי

להסביר את חשיבות מידת הענווה. ועל משה רַבֵּנו, בחיר הנביאים, נאמר: 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה

עָנָיו מְאֹד – מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (במדבר יב, ג). ציוּן

עובדה זו והדגשתה מרמזת כי יש משהו בסיסי במידת הענווה (והצניעות) המהווה תנאי להישגים

רוחניים משמעותיים של האדם. משהו בכיוון זה נרמז בתרגום המיוחס ליונתן המצוטט בדברי

רש"י בפירושו להפסוק הנ"ל במיכה: 'הוי צנוע למיהך בדחלא דאלהך';

כלומר, 'הווה צנוע לילך ביראת א-להיך'. הצניעות, כפי שנסביר

להלן, אינה רק תכונה נפשית רצויה, אלא היא בסיס לרגשות ולפעולות הדתיים.

לאחר שתיאר הרמב"ם בראשית חיבורו הגדול משנה תורה, מהי מציאות הא-ל,

הקדיש את הפרק השני של הלכות יסודי התורה לתיאור מצוות אהבת ה': 'הא-ל הנכבד והנורא

הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ונאמר את ה' א-להיך תירא'. ומיד

הוא ניגש להשיב על השאלה המתבקשת 'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו':

בשעה שיתבונן האדם במעשיו

וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא, קץ מיד הוא אוהב ומשבח

ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע

השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי' (תהלים מב, ג), וכשמחשב

בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו

שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו' (תהלים ח, ד–ה).

בדברי הרמב"ם הללו, הענווה והצניעות אינן רק מידות טובות המאפשרות

לאדם להשיג הישגים רוחניים. כאן, אין מדובר במעלה התנהגותית, שאודותיה

האריך הרמב"ם בחיבורים אחרים שכתב, כגון ב'שמונה פרקים'. פה מדובר על עניין מהותי הרבה יותר – יראת ה'

היא פועל יוצא של תחושת האפסות, הצניעות והרתיעה לאחור.

במסתו הידועה 'וביקשתם

משם', עמד הרב י"ד סולובייצ'יק על הדיאלקטיקה שנוצרת

בשל שני הכוחות הגדולים – האהבה והיראה. האהבה מקרבת את האדם ואילו היראה מרחקת, אך

התהליך לעולם אינו שוֹבֵת. על שני הכוחות הללו אומר הרב סולובייצ'יק

כי הם מהווים יסוד התודעה הדתית-הלכתית. בתחום המעשי, טוען הרב, 'מתגלמת התנגשות רוחנית

זו בעקרון ההידמות לאלוהים' (עמ' 180). רצונו של האדם להתקרב לא-ל, המוּנָע מרגש האהבה

– נחסם בשל תחושת היראה. אך האדם אומר: 'אף על פי שאינני יכול להידבק בו אפשר לי להידמות

אליו. בפעולת ההידמות ישנה משום הודאת בעל-דין בכישלון שנחל בנסיונו

השחצני להגיע לידי דביקות גמורה' (שם). עיקרון זה שהרב העמיק בו הרבה בכתביו ואף ראה בו יסוד להבנת תפקידם היצירתי

של חוקרי מדעי הטבע ושל אנשי ההלכה כאחד – מהווה במשנת הרמב"ם

מצוות עשה, אודותיה הרחיב בהלכות דעות (א, ו):

ומצווים אנו ללכת בדרכים

אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים שנ' 'והלכת בדרכיו'

(דברים

כח, ט).

כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון;

מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש; ועל דרך זו

קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים – ארך אפים ורב חסד (שמות לד, ו), צדיק וישר (דברים לב, ד), תמים (שם), גבור (שם י, יז), וחזק (ירמיה נ, לד) וכיוצא בהן – להודיע שאילו דרכים טובים וישרים

הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות כפי כוחו.

ניתן לסכם כך: ההתבוננות

הפשוטה בעולמנו המוחשי מביאה את האדם לידי אהבת הא-ל ובקשת קִרבתו. ואילו ההתבוננות

המעמיקה והזהירה מביאה לידי יראה שחוסמת את האדם מפני התקרבות אל הא-ל. האפשרות של

האדם להתקרב בכל זאת אל הא-ל, טמונה ביכולתו להידמות בדרכיו לא-ל הבלתי-מושג. הידמות

זו באה לידי ביטוי בחיקוי תכונותיו המוסריות של הא-ל. אך לא רק בחיקוי התכונות המוסריות

מדובר, אלא אף בבקשת קרבתם של החכמים, וכמאמר הרמב"ם:

'מצות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם שנ' 'ובו תדבק'

(דברים

י, כ). וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?

אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם'

(הלכות

דעות ו, ב). החכם שבהלכות דעות הוא

האדם המחקה את פעולות הא-ל על-ידי הליכה בדרך האמצע, במתינות ובשיקול דעת מדוקדק, בכל

תכונותיו הנפשיות (ראה: הלכות דעות א, ד–ו).

דרישת הענווה, היראה והצניעות

המגולמת בפסוקית 'והצנע לכת עם א-להיך' מהווה אפוא בסיס

לחיקוי הא-ל המתבטא ב'עשות משפט ואהבת חסד'. ללא הצניעות

והענווה אין יראת א-להים וממילא אין ניסיון לחקותו; ללא

צניעות וענווה אין בקשת קרבת החכמים. מעתה מובן, מדוע כָּלַל מיכה חסד ומשפט יחד עם

'הצנע לכת עם א-להיך'. ואף לנו ראוי, בפרט בימים סוערים

אלו של מחלוקת קשה, לנהוג בצניעות ובענווה כמנהג תלמידי החכמים:

'תלמיד חכם לא יהא צועק

וצווח בשעת דבורו כבהמות וכחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות.

…ודן את כל האדם לכף זכות, מְסַפֵּר בשבח חבירו ואינו

מְסַפֵּר בגנותו כלל; אוהב שלום ורודף שלום' (דעות ה, ז).

הרב אביעד א' סטולמן הוא דוקטורנט במחלקה

לתלמוד שבאוניברסיטת בר-אילן http://atranet.co.il/aviadstollman

מיהו בלעם במסורת

הדורות?

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? בלעם בן בעור,

אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור; משה לא היה יודע מי מדבר

עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר "נאֻם שומע אמרי אל", משה לא היה

יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו, שנאמר "ויודע

דעת עליון", משה לא היה מדבר עמו, אלא כשהוא עומד, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי",

ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר "אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות

יוצאות למלך על שולחנו.

(ילקוט שמעוני דברים פרק לד, סימן תתקסו)

רבי אלעזר הקפר אומר: צפה בלעם וראה שיש אדם בן אישה, שעתיד לעמוד שמבקש לעשות עצמו אלוה, ולהטעות כל העולם כולו, לפיכך ניתן כוח

בקולו (של בלעם) שישמעו כל אומות העולם, וכך היה אומר: תנו דעתכם שלא לטעות אחרי אותו

האיש (ישו) שנאמר: "לא איש אֵל ויכזב" ואם אומר

שהוא אל – הוא מכזב והוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצין (כלומר שהוא המשיח

של אחרית הימים) "ההוא אמר ולא יעשה".

 (מדרש ממהדורה בלתי מצונזרת – מובא בשבע שנים של שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י. ליבוביץ)

הענקת הנבואה

לכל באי עולם באה להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר

להיענותו של ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש

ברוך הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה"

מתפרשים בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו

את התורה ולא קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות

העולם.

(א.א. אורבך: מדרשות חז"ל על נביאי

אומות העולם ועל פרשת בלעם – מובא בעיונים בספר במדבר לפרופ'

נחמה ליבוביץ ז"ל)

ולקח גדול הוא

המשתמע מדברים אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו,

לא כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה

שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו

של האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה

לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו

החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם.

(מתוך "עיונים

בספר במדבר" לפרופ' נחמה ליבוביץ

ז"ל, עמ' 319)

דרך כוכב מיעקב – מה בין נבואה לזיהוי וודאי?

"דרך כוכב מיעקב" – בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה

הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים.

(רמב"ן במדבר כד, יז)

תני רבי שמעון בן יוחי (אמר) : עקיבא רבי

היה דורש "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב

רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה

, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (זהו מלך המשיח).

אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה ,יעלו

עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא.

(ירושלמי תענית פרק ד , הלכה ה)

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים

בעולם או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי

אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג

בעוונות; כיון שנהרג, נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות לא מופת ועיקר הדברים

ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין

עליהן ולא גורעין מהן.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים יא , ג)