וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה

 וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל

עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל

צַוָּארָיו עוֹד.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל

אֶל יוֹסֵף:

אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי

רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. (בראשית מו,

כט-ל)

'וירא אליו' – מתוך עבדיו

הסובבים אותו, ולא המתין שיבוא אביו אליו אל המרכבה.

(ספורנו מו, כט)

יוסף בכה, יעקב לא בכה; יוסף בכה עוד בשעה שיעקב דיבר אתו – בקווים

קטנים אלה משתקפת האמת העובדתית. יעקב חי עד כה חיים חדגוניים, הוא בכה את יוסף,

האֵבל שלט בכל חייו הנפשיים. אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות לפַנות את לבו לצער הפרידה; ההווה בכל עת מילא

את לבו. רק עתה, בשעה שנפל על צווארי אביו, הוא חש את כל צער הפרידה, הוא חש את כל

צער הפרידה, וחי עוד פעם את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר היה לישראל, ויוסף בכה

עוד.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

הרפורמה הכלכלית וחוק הכהנים

אבנר רועי

יוסף

הכל יכול במצרים, מבצע רפורמות כלכליות מהפכניות: מעביר את העם מקצה אל קצה, את

האיכרים לערים הגדולות, קונה את כל אדמת מצרים ונותן קצבה קבועה לכל אדם למחייתו.

אולם בתחום אחד, עומד הוא בפני "טאבו" והוא מעמד הכוהנים. למרות מצב

החירום שבו היתה נתונה מצרים, לא היה יוסף יכול לבצע

'הוראת שעה' ולפגוע במעמד האלוהי של כהני מצרים.

מדוע ראתה התורה צורך

לפרט לנו את סדרי הכהונה המצרית? השאלה אף רחבה יותר לגבי כל תוכניתו הכלכלית של

יוסף, כפי שהביאה נחמה ליבוביץ בספרה את דברי בעל 'עקדת

יצחק':

"למה הוזכר בכאן

כל זה העניין מחוק החמישית (מז:כד) והעברת העם לערים (שם כא) וחוק הכהנים מאת פרעה? (שם כב), כי כל זאת יאות להיכתב בספרי נימוסי מצרים,

לא בתורה האלוקית".

המשיכה נחמה וכתבה:

"כי יתכן והתשובה

טמונה בפסוק אחד המדבר בסדרי הכהונה ובעמדתם במצרים: 'רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר

נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם' (בר' מז:כב). האין אנו שומעים כאן את לעגה של התורה לאותו 'צדק

ויושר' המשאיר לאלה היחידים הבטוחים בלחם, הניזונים משולחן פרעה, גם את אדמתם, על

משקל 'תן לעשיר ויעשר עוד'? ושמא נכתבה כל הפרשה הזאת בפירוט כזה

להראותנו, שמי שהוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים אסר עלינו סדרים אלה – ומתנגד להם

ניגוד גמור. לא לפרעה היא האדמה אלא לאדוני הארץ" (עיונים בראשית עמ' 378).

לפיכך אין לכהנים הישראלים בתורה נחלה משלהם: "ובתוך בני ישראל לא

ינחלו נחלה. כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לד' תרומה נתתי ללוים

לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח:כג-כד).

חוק

התורה לא מנע את תופעת השחיתות בקרב כוהנים במהלך הדורות. בין השאר אולי בשל חוק

הירושה של הכוהנים שכנראה נהג כך גם בקרב הכהונה המצרית. כמו בני עלי שניצלו את

מעמדם למעשי גזֵלה, וכופר מיני, ונקראו: "בני בליעל

לא ידעו את ה'" (שמואל א, ב:יב–יח, כב). ועד כוהנים בימי בית שני שקיבלו אחריות בתחומי

המקדש ושמרו זכויות לעצמם כמובא במשנה ביומא ג, יא:

"ואלו

לגנאי: שלבית גרמו – לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, שלבית אבטינס

– לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הגרס בן לוי – היה יודע

פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר – לא רצה ללמד על מעשה

הכתב… על אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'".

כן

היו משפחות כוהנים גדולים בימי הורדוס והנציבים הרומים

בסוף ימי בית שני שקנו את משרותיהם ונצלו את זכיותיהם בכח,

כפי שמתארת זאת בעצב רב התוספתא במנחות יג, כא:

"אוי

לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי

לי מבית ישמעאל בן פיבי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין

וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין

את העם במקלות".

בשיטה

הכלכלית המצדיקה את חיזוק "בעלי ההון" על מנת ש'ימשכו

את העגלה במעלה ההר' טמונה סכנה גדולה, שכן אלו עשויים להמשיך לדאוג לרווחתם

הפרטית ולרווחת מקורביהם ולהיות עיוורים לגבי הצרכים של שכבות נרחבות בציבור. הם

יעסיקו פועלים זרים על מנת לשלם מעט ככל האפשר עבור עבודה והם עשויים להעביר את

מפעליהם לחו"ל מאחר ושם שכר הפועל זול יותר.

מאידך

גיסא, גם מעמד הפועלים שהצמיח מתוכו את וועדי העובדים, "כהני הפועלים"

מתוך מגמה חיובית למען מעמדו של הפועל השכיר – אימצו לעצמם זכויות יתר, שכל ניסיון

לפגוע בהם כרוך בשביתות הפוגעות קשה בכלכלת המדינה.

התורה

איננה מכתיבה 'שיטה כלכלית', אך מצווה היא על מצוות בעלות משמעות כלכלית-חברתית

מרחיקות לכת. בראשם שמיטת הקרקעות, שחרור עבדים, שמיטת כספים ומצות היובל –

שמונעות אפשרות של השתלטות טוטלית של 'בעלי הון' על קרקעות ונכסים. ועוד מוסיפה

התורה שורה של מצוות המחייבות דאגה לזולת: מתנות עניים – לקט, שכחה ופיאה, חיוב

הענות להלוואה ואיסור הריבית, איסור הלנת שכר ונטילת משכון ללא הגבלה, הנהגת יושר

במשקל ובמשורה, ועוד כהנה.

גם

'המשרתים בקודש' ונושאים בעולה של תורה עשויים לפתֵח תלות כלכלית ולהוות מעמסה על

הציבור. אין 'זכויות יתר' מתוקף צו אלוקי, אדרבא, המגמה היא הפוכה ומורה על חובות

יתר. הרמב"ם היטיב להזהיר על כך בהלכות תלמוד תורה

ג, ג:

"כל

המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם

וביזה את התורה וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא… ועוד צוו ואמרו אל

תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם ועוד צוו אהוב את המלאכה ושנא את

הרבנות".

חוקים

אכן יכולים לצמצם אפשרות של נגעי שחיתות המידות – ניצול זכויות יתר מתוך מעמד של

כוח, אך אין בידם למנוע זאת לחלוטין. אווירה ציבורית השואפת ורוצה בתיקון, והתמדה

בלימוד ערכי רוח וחינוך, שלהקנייתם והטמעתם יש להקצות משאבים וכוחות לא פחות

מתחומי לימוד מקצועיים – כל אלו עשויים לקרב אותנו לקריאה: "ואתם תהיו לי

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).

אבנר רועי, חבר קיבוץ

סעד, כתב עבודת דוקטוראט בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני והמשנה.

מנהיג המוסרי מתחשב

בצרכי הציבור ומחלק משאבים באופן צודק

"לחם לפי

הטף" (מז, יב): אע"פ שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת.

כפי שאמרו רז"ל (במסכת תענית, פרק ראשון): "בזמן

שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך אני, אוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי".

(פירוש הספורנו על

בראשית מז, יב)

"כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן"

'והיה כי יקרא לכם פרעה': יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם, כדי לבחור

בכם אנשים למלחמתו. לפיכך, כשישאל לכם 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי מקנה היו

עבדיך' ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן' ואינו

מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד

דתו, דאם לא כן, למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי

עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים… אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא ציווה

להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם, ודאי כולכם רועי

צאן.

(כלי יקר בראשית מו,

לג)

תנופה חברתית וערכית לישראל – החלום, שברו

ותיקונו

מיכאל מלכיאור

בתחילתה של

פרשת וישב חולם יוסף שני חלומות על עצמו ועל שליטתו באֶחָיו; הוא מספר אותם לאחיו

ולאביו; חלומות אלו מעוררים את שנאת האחים וקנאתם ומובילים אותו לבור, דרכו הוא

מגיע למצרים, לבית פוטיפר. הוא 'הורד' מצרימה, אחרי

שהועלה מן הבור, הוא מופקד על בית פוטיפר, משם הוא מגיע

לבית הסוהר בעקבות עלילתה של אשת פוטיפר; בבית הסוהר

הוא מוצא עצמו בחברת שר המשקים ושר האופים. בשלב זה הוא כבר יודע להקשיב

לחלומותיהם ולפענחם. מיומנות זו של הקשבה לחלומותיהם של אחרים מוציאה אותו שנית מן

הבור ובפרשת מקץ, הוא מיישם מיומנות זו; הוא מקשיב לחלומות פרעה, מפענח אותם

ובעקבות פענוחם, מציע לפרעה תכנית כלכלית-חברתית ארוכת טווח שנועדה להתמודד עם

שנות הרעב במצרים.

התבגרותו של

יוסף ממתבגר מגלומני המרוכז בעצמו לאדם בוגר המקשיב לאחרים, במקביל להתבגרותו של

יהודה, מאפשרים את המפגש הדרמטי בין שני האחים בתחילת פרשת ויגש.

האח המועדף

על אביו והדחוי על ידי אחיו פוגש את האחים שדחו אותו "בגובה העיניים";

הוא עבר טרנספורמציה ("הם לא הכירוהו") ובמקביל, דרך המפגש אתו, גם הם

עוברים שינוי ומתפתחים.

בפרספקטיבה

של "מעשי אבות סימן לבנים", ניתן לקרוא את סיפורו של יוסף כסיפור של

השלמה ושבירתן של חומות המפרידות בין בני האדם; יש שלב בו החלומות של אדם אחד,

קבוצה אחת או עם אחד, באים על חשבון חלומות אחרים ומתנגשים אתם. שלב זה יוצר חומה

של שנאה בין חלומות, אנשים וקבוצות.

אין צורך

להכביר במילים כדי לתאר את החומות הקיימות בתוך החברה הישראלית; חומות של יזע, דם

ודמעות. החברה הישראלית אכן אימצה את תכנית ההתנתקות; התנתקות מחמלה, מצדק חברתי

ומלכידות חברתית, ובמובן זה קשה להגדירה היום כחברה השואבת את ערכיה מתורת ישראל.

יש "אנחנו" ויש "אחר". ה"אחרים" הנמצאים בשוליים

משתייכים, מטבע הדברים, לקבוצות הנזקקות; נכים, ילדים בסיכון, משפחות חד-הוריות, בני

מיעוטים, עובדים זרים נטולי זכויות ועוד.

לרבים יש

הרגשה שלא "אל הנער הזה התפללנו" ושהחברה הישראלית איננה מגשימה את

חלומותינו ומאוויינו. אנו חשים שחברה מקוטבת, בה יש פערים ההולכים וגדֵלים היא

חברה חולה, שלא תוכל להתקיים לאורך זמן כמדינה יהודית ודמוקרטית.

במקום

החומות הקיימות, אנו זקוקים לגדר חברתית-ביטחונית שתשמור עלינו מפני התפוררות

ותעזור לנו לקרב את הגשמת חלומותינו, תוך כדי הקשבה לחלומותיהם של אחרים. כל

מרכיבי החברה הישראלית יהיו בתוך הגדר ואף אחד לא יישאר מחוץ לגדר.

אנו מאמינים,

מתוך השקפת עולם יהודית שורשית, באפשרות להגשים חלומות ולבסס את החברה הישראלית על

צדק, לכידות חברתית ואמפתיה. התרגשנו מהאלפים מכל מגזרי החברה שבאו לכנס היסוד של

תנועת תנופה להזדהות עם מפעלינו. אנו מלאי תקווה שתנופה מחודשת זו תביא רבים

לעשייה כדי לקדם את קיומה של חברה ישראלית יפה יותר וצודקת יותר.

ח"כ הרב

מיכאל מלכיאור הוא מייסד תנועת "תנופה".