וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו

כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ,

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית לז , ג)

אפליה מביאה לידי קנאה,

שנאה ואלימות

'ועשה לו כתונת פסים' – ריש לקיש בשם רבי אלעזר

בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף

– 'וישנאו אותו…'

רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה: (תהלים סו) 'לכו וראו מפעלות אלהים',

וכתיב בתריה (שם, תהלים ס"ו) 'הפך ים ליבשה' – למה 'וישנאו אותו'? בשביל שיקרע הים

לפניהם פסים פס ים.

(בראשית

רבה פד, ח)

…שכל זה לא היה נכון,

שעל יעקב היה לדחות את דיבתו [של יוסף], כשם שבדרך כלל "ילד שעשועים" רק

גורר אחריו תוצאות קשות, בדברי ימי אבותינו ובקורות כל בית,דבר זה הובלט כל צרכו

על-ידי התוצאות המרות שבאו בעקבותיו. הרי אלו החולשות

החוזרות בנקל בחיי כל אדם, אך אינן אלא חולשות.

(הרש"ר

הירש בראשית לז, ג)

"ויראו

אחיו כי אותו אהב…"

– בלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו, לכן אוהב גם בניה יותר מכולם. אבל, כאשר ראו

כי אותו אהב מכל אחיו, היינו אף מבנימין, לכן הוא ודאי מפני הדיבה שמביא

עליהם, ומתכבד ומתייקר אצל אביהם בקלונם, לכן "וישנאו אותו" – ופשוט.

(משך חכמה שם,

שם)

קולם של בגדים

אביגדור

שנאן

שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (ה, ג) כי "בארבעה דברים תלמיד חכם ניכר: בכיסו בכוסו

בכעסו ובעטיפתו", קרי בלבושו, שכן הלבוש מייצג את בעליו,

ופעמים רבות אף קובע את הרושם העיקרי שהוא יוצר על סביבתו, כדברי הפתגם הידוע כי

"הבגדים עושים את האדם".

והנה, פרשת וישב הפותחת את סיפור קורותיו של יוסף מקדישה מקום רב לפרטי

לבוש, ובראש ובראשונה לאלו הקשורים ביוסף עצמו (ומה שיש בפרשה זו הולך ומתרחב גם

בפרשות האחרות שעד סוף חומש בראשית): כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף כביטוי לאהבתו

אותו, כותונת החוזרת ונזכרת בסיפור מפגשם של האחים עם יוסף, ושוב כאשר היא מובאת

טבולה בדם אל יעקב. מאוחר יותר בעלילה נזכר לא פחות מאשר חמש פעמים בגד כלשהו שלבש

יוסף בשעה שנחלץ מאשתו המפתה של פוטיפר, ובהמשך – לאחר

שיוסף יוצא מן הכלא – הוא מובא אל פרעה, לאחר שסופר לנו כי "ויגלח ויחלף שמלותיו" (מא, יד). סופו של דבר שהוא זוכה לכך שפרעה מלביש

אותו "בגדי שש", ולקראת סיום העלילה, לאחר שהתוודע יוסף לאחיו, הוא נותן

להם "לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן… וחמש חליפות שמלות" (מה, כב). מתברר כי כתונת הפסים שבראש העלילה

מתחלפת במהלכה בבגד (שלא פורט מהו) שלבש יוסף בשעה שנמכר (אם לא נמכר עירום), בבגד

(מן הסתם לא פשוט במיוחד) שלבש כממונה על בית פוטיפר

ואשר נותר בידה של אשת פוטיפר, בבגדי אסיר שלבש יוסף

בבית הכלא ושאותם החליף קודם לעמידתו לפני פרעה, ואחרונה – בבגדי הפאר שנתן לו

בסופו של דבר פרעה כשמינה אותו למשנהו. יוסף התגלגל אפוא מבגד הפסים מנקר העיניים

אל בגד השבי, מבגדי הממונה על בית פוטיפר אל בגדי הכלא,

ומן הבגדים שהחליף עם יציאתו מן הבור כדי לעמוד לפני פרעה אל בגדי השש. החלפת

בגדים אף נזכרת מפורשות עם יציאתו של יוסף מבור תחתיות, בתחילת עלייתו לגדולה

("ויחלף שמלותיו"), ומעניין כי "חליפות

בגדים" – מן הסתם מערכת בגדים נוספת לשם החלפה – היא, כאמור, מתנתו של יוסף

לאחיו, ולבנימין בראש כולם. עלילה שהחלה בקנאה (גם) בשל בגד, מסתיימת בפיוס שיש

בצדו (גם) הענקת בגדים, כאשר במרכזה, כשמתהפך גורלו של הגיבור, ציון מפורש של

החלפת בגדים.

והנה, במחזור סיפורי יוסף משולב המעשה

ביהודה ותמר (בראשית לח), וגם בו נועד לפרטי לבוש

תפקיד חשוב: כאשר נודע לתמר כי יהודה נמצא בדרכו לתמנה,

נאמר: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף" (לח, יד), ולאחר

שבא יהודה עליה מסופר כי "ותסר צעיפה מעליה ותלבש

בגדי אלמנותה" (פסוק יט). הנה לנו

אפוא גם בסיפור יהודה ותמר מעשה של החלפת בגדים, אלא שזו הפוכה מזו שבסיפורי יוסף.

שם מוצג לפנינו יוסף לראשונה עטוי בגדי פאר, וכך הוא מתואר גם בסיום העלילה, כשבין

זה לזה הריהו עוטה בעיקר בגדי עוני וסבל, ואילו תמר לבושה תחילה וסוף בבגדי אלמנות

ובין זה לזה היא לבושה בבגד מפתה ומן הסתם אף מפואר. ועוד נזכר בסיפור יהודה ותמר,

בין שלושת החפצים שנתן לה יהודה כעירבון, גם "פתיל" (פסוק יח) או "פתילים" (פסוק כה), ורבו פירושיהן של תיבות אלה, אך רבים מהם מקשרים אותו אל פריט מפריטי

לבושו של האדם.

אך בכך לא די, שכן במחזור סיפורי יוסף – לפני המעשה בתמר ולאחריו – משתרגים

הבגדים גם בדרך נוספת, על דרך הניגוד, קרי: בהזכרת קריעתם. ראשון לקורעי הבגדים

בסיפור זה הוא ראובן: "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את

בגדיו" (לז, כט). השני לקורעי הבגדים הוא יעקב, כאשר הוא

מזהה את כתונת יוסף הטבולה בדם, והריהו גם ממיר את שמלותיו בלבוש שק: "ויקרע

יעקב שמלותיו וישם שק במתניו…" (לז, לד). והאחרונים העושים כן הם אחי יוסף עצמם, כאשר מתברר להם כי גביעו של יוסף

נמצא באמתחתו של בנימין: "ויקרעו שמלותם…" (מד, יג).

מתברר אפוא כי לבישת

בגדים, החלפת בגדים וקריעת בגדים – כולם שזורים כחוט השני בעלילותיו של יוסף

(ובעלילת המשנה של יהודה ותמר) וחכמינו זכרם לברכה – במדרשים ובתלמודים – הרבו

לדרוש את טעם הזכרתם. מתוך שפע המקורות נביא כמה העוסקים בבגד הנזכר בסיפורנו

ראשונה, בכתונת הפסים. מתברר כי ניתן להצביע על לפחות שבעה ניסיונות שנעשו בספרות

חז"ל לסוגיה לבאר או לדרוש מה היא כתונת הפסים האמורה ביוסף, כאשר ברובם נמצא

משחקי מילים על תיבת "פסים". ברקע של חלק מהם עומדת כנראה גם הזכרת

"כתונת פסים" בסיפור אמנון ותמר (שמואל-ב יג,

יח), כסוג של "מעיל" מלכותי, שהיה

לבושן של בנותיו הבתולות של המלך. ואלו הם:

[1] כותונת שהיתה מגעת עד פס [=כף]

ידו של יוסף או עד פס רגלו, קרי בגד בעל שרוולים ארוכים או בגד ארוך בכלל. נראה

שבגד ממין זה אפיין את מי שהיה פטור מעבודת כפיים מפרכת או מעמל שיש עמו זעה

ולכלוך (וחוקרי מקרא מודרניים רואים בביאור זה את פשוטו של מקרא); [2] בגד תחתון

מקושט הצמוד לבשר הגוף; [3] בגד שעטנז, פשתים וצמר,

המצביע על מעמדו הרם של נושאו, המתעלה מעל שאחרים חייבים בו; [4] כותונת "שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס (=בכף) יד" (מדרש בראשית רבה) מרוב עדינותה ואווריריותה;

לאביו", גורל שנפל בסופו של דבר על יהודה; [6] "פסים – [נוטריקון:] על שם צרות שהיגיעוהו: פ"ה פוטיפר סמ"ך

סוחרים יו"ד ישמעאלים מ"ם מדיינים" (שם). [7] "בשביל שקרע הים לפניהם.

'פסים' – פס ים [=נקרע הים לקרעים]" (שם). נראה שפירושים 1-4 נשארים

צמודים לסיפור מכירת יוסף, בעוד שמדרשים 5-6 מתרחבים להקיף את כלל קורותיו של יוסף

עד שהגיע אל בית פוטיפר. הפירוש האחרון אף סוקר עלילה

רחבה הרבה יותר, והוא מתקשר אל נקודת שיא בסיפור תולדות בני ישראל במצרים, סיפור

שראשיתו בירידת יוסף שמה אך סיומו בעת מעבר ים סוף. לדידם של בעלי המדרשים השונים

אין הזכרת הכותונת עניין טפל, חיצוני או קישוטי בלבד. הכותונת הביאה לגלגול

מאורעות הרי גורל הקשורים ביוסף מכאן ובעם ישראל כולו מכאן, ורק מבט מקיף ורחב

מסוגל לראות כיצד מתקשרים זה לזה אירועים שמאות שנים מפרידים ביניהם.

באופן זה קובע מדרש

בראשית רבה כי קריעת שמלות האחים במצרים היא עונש שהובא עליהם על שגרמו ליעקב

לקרוע את בגדיו, ומאידך גיסא, יודע מדרש במדבר רבה (יד, ו) לספר כי יוסף זכה לבגדי שש מלכותיים בזכות

בריחתו מן האישה המפתה כשהוא מותיר את בגדו בידיה. ובמעגלים רחבים הרבה יותר: יוסף

שגרם לאחיו לקרוע את בגדיהם כאשר בא עליהם בעלילת הגביע, "נפרע (האלהים) לבן בנו – 'ויקרא יהושע שמלותיו' (יהושע ז, ו)", וגם קריעת בגדי מרדכי בן שבט בנימין

בשושן באה כעונש על מעשה זה (בראשית רבה). ומאידך גיסא, בזכות יוסף שעליו נאמר כי 'וילבש אותו

בגדי שש' – תזכה גם ציון לשמוע 'עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך' (ישעיה נב, א – תנחומא ויגש, י).

הבגדים שותקים – אך קולם נשמע גם נשמע. בלבישתם ובפשיטתם,

בהחלפתם ובנתינתם ראו חז"ל בני לוויה לעלילה המקראית המדברת בקורותיו של יוסף.

הם מסייעים לראיית היחסים שבין חלקיה, ומקשרים בינה ובין העולמות ההולכים ומתרחבים

שבתוכם היא משוקעת: קורות עם ישראל בתקופת המקרא מכאן, ותולדותיו עד לימות המשיח

מכאן.

פרופ' שנאן מלמד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים

"דבתם

רעה" – של מי?

'ויבא יוסף

את דבתם רעה אל אביהם' מה אמר? רבי מאיר אמר: חשודים הן

על אבר מן החי רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים.

ורבי שמעון

אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ.

(ירושלמי פאה

פרק א, הלכה א)

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' – …אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות היו

מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פילגשים ושפחות,

ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה

בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו

דיבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר 'ויבא יוסף את דבתם

רעה' אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא

אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד

אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם… ואע"פ שגם הוא סיפר

עליהם לשון הרע, מכל מקום 'ותשב באיתן קשתו' כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק

ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א

ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

(כלי

יקר בראשית לז, ב)

מעשים טובים יש לעשות בסתר

'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה

אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי'

– כאורה אמרו 'בתוך השדה הוא' שפת יתר. אבל אפשר הכוונה בזה לפי מה שנאמר

בסוכה (מ"ט

ע"ב) "מאי דכתיב

(שיר השירים ז ב) 'חמוקי ירכיך' – מה ירך בסתר,

אף דברי תורה בסתר, והיינו דכתיב (מיכה ו ח) 'מה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם ה' אלקיך'",

ואפילו דברים שדרכן לעשות בפרהסיא צריך לעשותן בצנעה. והטעם כי העושה בפרהסיא אינו

בטוח שלא יעלה בלבו מחשבה בלתי רצויה, דהיינו להתנאות ולהתפאר משום יוהרה, ולא הוי

לשמה.

(רב טוב

דף סה א).

כולם עושים מצוות בגלוי ועברות

בסתר, ואילו רבנו עושה עברות בגלוי ומצוות בצנעה…

(חסידי קוצק

על רבם, ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל)

מעשה

יהודה ותמר: לקח מוסרי

מפרשת יהודה ניתן ללמוד מידה מעולה ויושר

בדינים. זאת מדברו: "תקח לה פן נהיה לבוז. הנה

שלחתי הגדי הזה". ההסבר לזאת הוא שמשגל קדשה (היה) לפני מתן תורה כמשגל איש

את אשתו לאחר מתן תורה. כוונתי שזה (היה) מעשה מותר שלא (היה) בו גנאי כלל. ותשלום

השכר המוסכם לקדשה (היה) אז כתשלום כתובת אישה לה בשעת הגירושין כיום. כלומר, זאת

היא זכות מזכויות האישה המוטלת על האיש לשלם… זאת היא המידה המעולה שלמדנו מפרשה

זאת. ואילו היושר שלמדנו הוא שהוא אמר שהוא נקי מלקפח אותה, ושלא התעלל בה ולא גרע

ממה שהסכים עמה עליו: 'הנה שלחתי הגדי הזה…' אין ספק שגדי זה היה טוב תכלית הטיב

במינו. לכן הצביע עליו ואמר "הזה". זהו היושר שהם ירשו מיעקב ויצחק

ואברהם שאין לשנות דיבור ואין להפר הבטחה ויש לשלם את המגיע בשלמות ועד תום…ואין

הבדל בין כובש שכר שכיר למונע את המגיע לאשתו.

 (מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ט – בתרגום מיכאל שורץ)