וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי

הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ

וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר

אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. (בראשית לא, כ-כא)

ממה או ממי ניתן

ורצוי לברוח, ולאן?

'ויברח'

– מילת ה"בריחה" בכל מקום תורה על סוּר האדם מאיזה מקום ואין רודף, וזה

מדאגת היזק עתיד, אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף,

יקרא "ניסה".

(ספורנו,

שם, שם)

'ויברח הוא וכל אשר לו'

– שהרי לא הובטח לו על זה [שהקב"ה יגן עליו מפני לבן], על כן הוכרח לעשות

תחבולה זו, ואף על גב שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא היה נודע ללבן,

מכל מקום היה בוטח בה' שלא ייוודע לו על פי השגחת ה', אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה

מחשבותיו יתברך, אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו, ומכל מקום הצילו ה', אמנם טוב היה

יותר אילו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנבת התרפים, אשר זה גרם רעה ליעקב.

( העמק דבר שם, שם)

ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'… וה' הטיל רוח גדולה אל הים – אמר רבי ברכיה: אדם מבקש לברוח ובורח אצל שהוא יכול לעמוד, יש לך אדם

שבורח אצל בורח; הים ברח מפני, שנאמר 'הים ראה וינוס' – ואתה ברחת אל

הים.

(רד"ק יונה א , ג)

לבן בגובה

העיניים

 רונן אחיטוב

אחת מדרכי ההתבוננות הנפוצות בדור האחרון על גיבורי

התנ"ך מכונה "התבוננות בגובה העיניים". ביטוי זה מכוון לגישה

המדגישה את אנושיותם של גיבורי התנ"ך, ואת המורכבות באישיותם, על אורותיה

וצלליה. הנכונות, השנויה במחלוקת, להכיר במגרעות בקרב גדולי האומה – היא בעלת ערך

חינוכי, בכך שהיא מקרבת אותם לאופק של האדם המוכר לנו, ומאפשרת לנו לראות בהם מודל

לחיקוי וללמידה, ולא רק מושא להערצה. אנו מוצאים עצמנו לומדים לא רק מהישגיהם של

אבותינו אלא גם מכישלונותיהם.

דומה, שהגישה של התבוננות "בגובה העיניים"

מיושמת, אצל התומכים בה, בעיקר כלפי הגיבורים החיוביים שבסיפורי התורה. כאן ננסה

להשתמש במתודה זו כלפי אחד הגיבורים השליליים שבפרשתנו,

הוא לבן הארמי, שמבחינה פורמלית הוא מאבות עם ישראל.

לבן, כמו עשו בפרשה הקודמת, מוצג בתורה כניגודו וכיריבו

של יעקב אבינו. ממילא מובן, כי המבקש להציג את יעקב כטלית שכולה תכלת ישאף להשחיר

את פניו של לבן, ולהציגו כשיא הרשע. ההגדה של פסח, לדוגמא, מציגה את לבן כגרוע אף

מפרעה מלך מצרים, ומייחסת לו את הכוונה "לעקור את הכול".

בהיכרותנו הראשונה עם לבן, בפרשת תולדות, אנו פוגשים

מיד בשתי תכונות אופי בולטות, הנראות כמנוגדות זו לזו. התכונה האחת היא רדיפת בצע,

וכנגדה עומדת מחויבות שמפגין לבן כלפי בני משפחתו: "וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר 'כֹּה דִבֶּר אֵלַי

הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (בראשית כד ל-לא). לבן מתחרה באחותו רבקה על אירוח עבד אברהם, וכשם שהיא

השקתה את גמליו – הוא טורח להאכילם. המניעים למעשיו, לפי עדות התורה, הם שנים:

ראיית התכשיטים על אחותו, ושמיעתו את דברי רבקה, כי הבא הוא עבד אברהם. ניתן,

כמובן, להפחית בערכו של המניע המשפחתי, ולפרש את דבריו לעבד אברהם כדברי חנופה

המיועדים לקבל שכר מהאיש הנדיב שלפניו, אך פירוש כזה אינו מסביר היטב את אריכות

הכתובים. (כך מפרשת נחמה ליבוביץ, בעקבות

חז"ל ורש"י, וראו בספרה "עיונים בספר בראשית" עמ' 221-222).

לאור זאת, ניתן לתאר את לבן כאדם ששני יצרים מתרוצצים

בקרבו: אהבת הממון ואהבת המשפחה. במפגש עם עבד אברהם מובילים שני אלו בכוון אחד,

ואין ביניהם כל מתח, אך בהמשך דרכו יצטרך לבן להכריע בין הדחפים הללו.

כאשר מגיע יעקב לחרן, ללא כל

רכוש נראה לעין, שוב רץ לבן לקראתו ומביאו אל ביתו, ואומר "אַךְ עַצְמִי

וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט יד). ביטוי זה הוא דו-משמעי: ניתן לראות בו ביטוי

של אהבת המשפחה, אך בו בזמן ניתן לשמוע כאן כי לבן רואה את יעקב כחלק מבשרו, ולכן

מתיר לעצמו לשעבד את יעקב כעבדו. ואמנם, במשך חודש ימים רועה יעקב את צאן לבן

בתמורה להכנסתו לבית, כדין עבד. יעקב עובד ללא תלונה, שהרי מעמדו אכן בשפל המדרגה,

ממש כמעמדו של כל חסר אמצעים עד ימינו, ואין לו כל כושר מיקוח. מצב זה עשוי היה

להימשך זמן רב ללא הגבלה, ואילו כך היה, הרי היה יעקב אובד בעניו, ככתוב

"ארמי אובד אבי".

לאחר חודש ימים יוזם לבן שינוי: הוא מכנה את יעקב

"אחי", ובכך הוא מכיר בעצמאותו ובהיותו בן חורין. לבן מביע תמיהה על כך

שיעקב עובד בחינם, ומציע לו שכר: "הֲכִי אָחִי אַתָּה – וַעֲבַדְתַּנִי

חִנָּם?" (שם טו). מה גורם ללבן להציע שכר לאדם חלש כיעקב, בניגוד

להגיון הכלכלי? אנו שומעים כאן את הד קולו של הפסוק "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ – לֹא תַעֲבֹד בּוֹ

עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה לט). רגשי האחווה שוכנים אפילו בלבו הקשוח של לבן,

ומניעים אותו לשחרר, לכאורה, את יעקב.

אך גם לאחר ההסכם "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים

בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", נשארת מערכת היחסים בין שני הקרובים

עמומה: אמנם נחתם הסכם עבודה, ולהלכה יעקב הוא שכיר, אך למעשה מוכר עצמו יעקב

לעבדות משך שבע שנים בבית לבן. שוב מהדהדים באוזנינו דברי התורה על העבד העברי:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא ב) הסכם

ה"שכירות" מאפשר ללבן לעקוף את דיני העבד ולהחמיר את שעבודו של יעקב,

והדברים מוכרים גם לנו היום.

במשך עשרים השנה ששהה יעקב בבית לבן נשארה עמימות זאת

בעינה, ולמרות נישואיו לשתי בנות לבן ניתן היה לראות אותו כעבד ש"אדוניו נתן

לו אשה", וכל הזכויות על האישה וילדיה שמורות לו

לאדון. כך הצליח לבן ליישב את שני הדחפים שהניעו אותו ולחיות במציאות כפולה: להלכה

יעקב הוא שכירו, והוא זוכה ליחס הוגן המעוגן בהסכם, אך למעשה – הוא עבדו בן ביתו,

ודבר לא נגרע מרכושו, שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו".

האפשרות שיעקב יבחר לצאת מהמקום ולממש את זכויותיו

הולכת ומאבדת את תקפה כאשר יעקב מאריך את החוזה שוב ושוב, וההבדל הדק שבין שכיר

לבין עבד נרצע מיטשטש והולך. לבן שוכח את רגשי האחווה ואת מחויבותו כלפי יעקב,

ושוקע במציאות הנראית לעין, של ניצול עבדו הנאמן והגדלת רכוש המשפחה. לכן, לאחר

עשרים שנה, נפלטות מפיו של לבן המילים "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים

בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא

מג). אלה דבריו של הקפיטליסט

המשתלט על עובדיו, מאז ועד היום. רגשי האחווה שפעמו בלב לבן בצעירותו מנוונים כעת

לחלוטין, ואכן כדברי יעקב "לוּלֵי אֱלֹהֵי

אָבִי… הָיָה לִי – כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (שם מב), שהרי כך

שנינו "אם בגפו יבוא בגפו יצא".

כדי לגרום ללבן לכבד את הסכם העבודה שלו עם יעקב, נדרשת

לא פחות מהתערבות האל. האיסור שהוא מטיל על פגיעה ביעקב פוקח את עיני לבן, ומאלץ

אותו לכרות ברית עם מי שנתפס כ"עבדו הנמלט".

בברית זו חוזרים הדברים למקומם הנכון. כאשר מושתקת בכוח

רדיפת הבצע שעיוורה את עיניו של לבן, חוזרים ועולים בו רגשות חמים של מחויבות כלפי

בנותיו, שבעבר נהג בהן כנכריות. הוא חושש שמא יעקב ילך בדרך שבה הלך הוא עצמו עד

כאן, ויענה את בנותיו. לכן הוא משביע את יעקב "אִם תְּעַנֶּה אֶת

וּבֵינֶךָ" (שם נ).

האל, שהעמיד את לבן עצמו על עוצמת השחיתות שלקה בה, הוא הערב לשמור גם את יעקב

מפני סכנה דומה, ולהזכיר גם לו ולבניו את חשיבותם של רגשות אנושיים בעולם

קפיטליסטי.

הפסוק שבו נפרדת התורה מלבן מציג אותו כבעל תשובה גמור:

"וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר

וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמו" (שם נה). כאשר

לבן שב למקומו הנכון, הוא יודע להביע רגשות של אהבה וקונה לעצמו את אהדת בניו

ובנותיו.

הלקח שאנו עשויים ללמוד מפרשת ההשחתה של לבן ומתשובתו

באחריתו – רלבנטי לעולם הכלכלי שבו אנו חיים. הקושי להביט בעיניו של העובד ולראות

בו את האח, מחייב גם אותנו לגייס כוחות נפש גדולים, ולהתפלל לעזרת האל.

ד"ר רונן אחיטוב ממצפה נטופה

מלמד באוניברסיטת בר אילן, במדרשה באורנים ובמכללת עמק הירדן.

מצבה ומזבח: טבע ואדם

מצבה היא אבן אחת, מזבח – במה עשויה

אבנים; המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח נוצר בידי אדם. לפני מתן תורה

התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע ובגורל האדם, הוה

אומר: במה שהאדם קיבל מאת ה'; לכך מקבילה מצבה: האבן הלקוחה מהבריאה, לזכר

עלילה אלהית. אחרי מתן תורה חפץ ה' להתגלות – לא

במה שהוא השפיע על האדם, – כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה; הן זו

תעודת מתן תורה: מעשי האדם יעידו על כבוד ה'; ומאז נאסרה המצבה.

(הרש"ר הירש

בראשית כח, יח)

הצדיק

לוחם למען הצדק ללא הבחנה

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.

(בראשית כט, ז)

"הן

עוד היום גדול" – הצדיק ימאס את העוול גם כן אל הנכרים, כאמרו (משלי כט,כז): "תועבת צדיקים איש עול".

(ספורנו בראשית כט,

ז)

…וַיִּבְרַח מֹשֶׁה

מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.

וּלְכֹהֵן מִדְיָן

אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.

וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם,

אֶת צֹאנָם.

(שמות ב, טו– יז)

'ויקם ממה ויושיען'

– בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להינקם, גם לא הקפיד ליישר ארחותם

בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם.

(ספורנו

שם, שם)

"והאבן גדלה על פי הבאר"

באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות

הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אֵמון

זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה

הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על

בראשית כ"ט, ב)

מה בין

שפחה לאמה? מה בין שרה לרחל?

'ואבנה גם אנכי' – מהו 'גם'? אמרה לו: זקנך אברהם היו לו

בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי הכניסה צרתה

לביתה.

אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי

ממנה': כשרה.

(רש"י בראשית ל

, ג)

"ותאמר: הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי…"

– לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי", דרחל

שחררה אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום כתיב

להלן 'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.

'אולי אבנה ממנה' (טז, ב) – רחל

אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא

כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה

לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.

(העמק דבר בראשית ל,

ג)