וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה

הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה

לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא

יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה

בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ

ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר

הַתּוֹרָה הַזֶּה. וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם

וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת

תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה

בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם, אֲשֶׁר

הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם:

עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת?

מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?

וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם

מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא

חָלַק לָהֶם. (דברים כט , יח-כד)

ארץ ישראל היא "היכל ה'" ורגישה להתנהגות

היושבים עליה

ודע, כי משפט

סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר

תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם

השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור

טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה, כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום

ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו'.

כי יש באומות

רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל,

כי שם היכל ה'. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד), אם יחייני הממית והמחיה.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

ההסתר הכפול

אריאל רטהאוז

הגם

שבני ישראל זכו להתגלות אלוהית בהר סיני ושה' דיבר אל משה רבם "פנים אל

פנים", מדגישה התורה ביתר-שאת גם את הזיקה הברורה של הספירה האלוהית לנסתר.

בפרשת

"ניצבים" אנו קוראים את הפסוק "הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו

ולבנינו" (דברים כט, כח), המבואר בדרך-כלל כמוסב לעברות הנסתרות

ולעברות הגלויות (ראה רש"י וספורנו שם), ובפרשת "וילך", המחוברת לא-אחת

לקודמתה (כמו השנה), מופיעים כמה פסוקים המציגים את ההסתר כתכונה המאפיינת במצבים מסוימים

את דרכי האלוהים, והמכוננת במידה רבה את עצם יחסו של האדם אל האלוהי. פסוקים אלה

מכריזים שהפנים האלוהיות, שנגלו בהר סיני, עלולות גם להיעלם מאחורי מסווה ששום מבט

לא יחדור בעדו. למעשה תלוי דבר זה באדם, במידת היותו ראוי להיחשפות האל. ככל שבני

ישראל חוטאים יותר ונוהים יותר אחרי "אלוהי נכר הארץ" (דברים לא, טז), כן

גדלות אטימותו ואי-חדירותו של המסווה וכן גדל ההסתר. אם לנסח זאת בלשון המקראות

עצמם:

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ

כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." (שם, שם, יז–יח).

שאלה פרשנית הגלומה

במקראות אלה (שהם מקור הביטוי התיאולוגי החריף והציורי "הסתר-פנים") היא

מהו משמעה של כפילות הלשון "הסתר אסתיר" שבפסוק יח,

כפילות הבולטת עוד יותר לאור העובדה שהשורש "סתר" כבר הופיע במילה

"והסתרתי" שבפסוק יז. כמובן, פרשן שעניינו רק

פשוטו של מקרא יגיד על כך שזו מוסכמה ממוסכמות הלשון, כדברי אבן עזרא על אתר

("וכן מנהג הלשון, ובעלי דקדוק יבינו זה"); אך אביא כאן, לעומת זאת, את

דבריהם של כמה חכמים שלא הסתפקו בדקדוק ושניסו לדלות מאותה כפילות לשון משמעויות

רעיוניות מרחיקות-לכת. אמנם ברי הוא שדרושי חכמים אלה אינם מציעים פתרון לשאלת

הכפילות ברמה הטקסטואלית; אולם, כפי שנראה, הם שופכים אור מהיבטים שונים על עצם

מושג הסתר-הפנים כחלק אינטגרלי מהחוויה הדתית של אדם

מישראל.

ראשית

כל יש להזכיר דרשה נודעת שבתלמוד הבבלי על הצירוף "הסתר אסתיר", דרשה

הקושרת מילים אלו למגילת אסתר והרואה בהן מין רמז נבואי לאירועים של חג-הפורים:

"אמרי ליה פפונאי [אנשי העיר פפוניא]

לרב מתנה: …אסתר מן התורה מניין? אמר להו: 'ואנוכי

הסתר אסתיר" (חולין קל"ט ע"ב).

במבט

ראשון נראים דבריו של רב מתנה, הקורא "אסתר" במקום "הסתר",

כמשחק-מילים גרידא, עד שאפשר היה לחשוב שנאמרו כתשובה מבודחת-למחצה לטרדנים בעלי

כוונות קנטרניות; אך במבט שני נראה בבירור שהם משתלבים היטב בתפיסה כוללת בדבר

משמעותו העמוקה של חג-הפורים.

ידועה

היטב ההשקפה הגורסת שבימי אחשוורוש קיבלו בני ישראל את

התורה שנית, הפעם מרצון ולא מתוך כפיית "ההר כגיגית", כמו

במעמד הר סיני (ראה בבלי, שבת פח, ע"א). מטבע-הדברים נשאלת השאלה מדוע ייחסו אירוע מכריע שכזה

לדור של מרדכי ואסתר דווקא ולא לדור אחר, ועל כך משיב ר' יהודה אריה ליב אלטר מגור, המכונה "שפת

אמת", שדווקא בפורים קיבלו היהודים את התורה בלא שה' התגלה להם, בלי אותות

ומופתים. קבלה "טבעית" זו מתוך הסתר-פנים היא שהשלימה את הקבלה הראשונה,

שהושגה בסיני בדרכים פלאיות ואכן "נכפתה" על בני ישראל: במעמד הר סיני

"ראו בני ישראל בחוש ממש שאי אפשר לסור מעם השם יתברך שהוא חיי

החיים", אבל בימי אחשוורוש "ראו הנס בתוך

הטבע, והבינו כי הטבע הוא רק הסתר, אבל בפנימיות הוא רק חיות התורה" ("שפת

אמת שבועות", עפ"י י'. חסידה, "ביאורי החסידות לש"ס",

ירושלים 1975, עמ' קה).

מי

שראה את פני האל אינו יכול לבחור בו אלא רק לדבוק בו באופן מוחלט, ומבחינה זו

מגילת אסתר – "מגילת ההסתר" לדברי רב מתנה – מעידה על מדרגה רוחנית

ייחודית, מדרגת הבחירה. נמצא שלשיטה זו הסתר-הפנים איננו רק עונש, כמשתמע

מן המקראות שציטטנו לעיל, אלא גם מבחן לאמונה אמיתית. היהודים שבדור של מרדכי

ואסתר קיבלו עליהם את התורה בעולם שאין בו נסים גלויים, את מעשה ההשגחה הם זיהו

בכוח אמונתם, מבעד למסך של אירועים היסטוריים-טבעיים אקראיים לכאורה; הם הכירו רק

את הטבע, ובו בזמן הבינו שהטבע הוא רק "הסתר" שגלומה בו חיות התורה – ובזה

היתה גדולתם.

מזווית-ראייה

אחרת ניגש לפסוקים הנידונים הרמב"ן, המתמקד

בפירושו בהבדל שבין שתי לשונות ההסתר,"והסתרתי פני" ו"ואנוכי הסתר

אסתיר פני". לדעתו, כדי להצדיק את כפילות הלשון חייבים שני הביטויים להתייחס

לסוגים שונים של הסתר-פנים.

הוא

קובע אפוא שהביטוי הראשון מוסב לכך שהקדוש ברוך הסתיר את "פני רחמיו"

מבני ישראל (כלומר, חדל להשגיח עליהם), כדי להעניש אותם על נהייתם אחרי העבודה

הזרה. לעומת זאת הביטוי השני, "הסתר אסתיר", מציין שגם אחרי שהם התחרטו

על העבודה הזרה שעבדו (כדברי הפסוק: "ואמר ביום ההוא: על כי אין אלוהי בקרבי

מצאוני הרעות האלה") הוסיף ה' להענישם מפאת גודל חטאם, אם כי בדרך קלה יותר:

"לא כמסתר פנים הראשון, שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר

פני הגאולה" (רמב"ן לדברים לא, יח).

לשון

אחר: אחרי שבני ישראל חזרו בתשובה, חזר גם הקדוש ברוך הוא להשגיח עליהם, אבל לא

הביא להם גאולה שלמה. הסתר-הפנים נמשך בצורה אחרת והמציאות שבה חי עם ישראל

לדורותיו היא זו של עם מושגח אך לא נגאל; שכן ה' יגלה

את פני הגואל שלו רק כתוצאה מתהליך התחדשות רוחנית כולל והתשועה לא תבוא, כלשון הרמב"ן,"עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור

ותשובה שלימה" (שם).

להבדיל

מפירוש זה, המבאר את מושג הסתר-הפנים כהפסקת ההשגחה או כדיחוי הגאולה, מפרש ר'

נחמן מברסלב את המושג כהיעלמות מוחלטת של האלוהי מעיני

האדם. הוא נזקק לצירוף "הסתר אסתיר", מפרש אותו פירוש מקורי ומעמיק,

ומציג תוך כדי כך את החיפוש אחר האלוהים כחוויה רוחנית דרמטית מאין כמוה:

"כי יש שתי

הסתרות. וכשה' יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאוד למוצאו. אך אף על פי כן,

כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר לייגע ולחתור עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהשם

יתברך נסתר ממנו. אבל כשה' יתברך נסתר בהסתרה בתוך הסתרה, דהיינו שההסתרה עצמה

נסתרת ממנו אזי אי אפשר כלל למצוא אותו, מאחר שאינו יודע כלל מה' יתברך. וזה

בחינת (דברים לא)

'ואנוכי הסתר אסתיר', דהיינו שאסתיר את ההסתרה, שלא

ידעו כלל שה' יתברך נסתר. ואזי בוודאי אינו יכול למצוא אותו יתברך, מאחר שאינו

יודע כלל שצריך לבקש אותו יתברך, כי אינו יודע כלל שה' יתברך נסתר ממנו, כי ההסתרה

עצמה נסתרת כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן,

ח"א, נו, ג).

אילו

מסקנות יכולים אנו להסיק מדברים חריפים אלה, המציירים בעוצמה רבה מצב של התנכרות

עד כדי עיוורון שאין חזרה ממנו? אין ספק שר' נחמן כיוון בראש ובראשונה למשבר

האמונה המסורתית, תהליך שהיה באיבו בקרב עם ישראל כשהתפרסמו דבריו בדפוס (בשנת

1806) ושהלך והחריף אחר כך, עד שההתנכרות שהוא דיבר עליה הפכה, זה דורות אחדים,

למציאות הרוחנית השלטת בקרבו. מבחינה זו מופנים דבריו לאדם החילוני המודרני

שהתרוקן מכל תוכן אמוני-מטאפיזי, ואף אינו מסוגל לחוש שדבר-מה מהותי אבד ממנו. כשם

שאדם יקנה חכמה רק כשידע שאינו יודע, כך ימצא אדם את אלוהים רק כשידע שאין לו

אלוהים; אבל לשיטת ר' נחמן הטרגיות שבספקנות המודרנית היא בכך שאין לה שום ספקות

לגבי זיקתה לאלוהי, כי האלוהי פשוט נעלם מהאופק הרוחני שלה.

אולם

נראה שאנו רשאים להסיק גם מסקנה נוספת מתפיסת "ההסתרה בתוך הסתרה" של ר'

נחמן, ובפרט בדורנו. אם הקדוש ברוך הוא מסתיר לפעמים את עובדת היותו נסתר, כי אז

גם אנשים יראי שמיים עלולים לטעות ולהחשיב להתגלות את מה שלאמיתו

של דבר אינו אלא הסתר. לא רק מי שאינו יודע שאלוהים קיים לא יצא לחפשו, אלא גם מי

שסבור שכבר מצא אותו. מבחינה זו מופנים דבריו של ר' נחמן גם למאמינים, לאותם

מאמינים הבטוחים ביוהרתם שנהירות להם כוונותיו ותוכניותיו של הקדוש ברוך הוא,

המשוכנעים שהוא גילה להם מהו המהלך הפוליטי שעל מדינת ישראל לבצע, או מהו החטא

שהבריות נהרגות בגללו בתאונות דרכים.

לכל

אלה יש לומר שלא בכדי כינה הנביא את אלוהי ישראל "אל מסתתר" (ישעיה מה, טו), ושנוכל

לנסות להתקרב אליו רק כאשר נודה, בענווה גמורה, שדרכיו נעלמות מעינינו כחידות

לא-פתורות.

דר' אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות

ומתרגם.

 "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל

העמים"

…או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה

לארץ כמבור השבי המה ישיב מקודם. "ורחמך ושב וקבצך מכל העמים…" המה הישראלים אשר מצאו קורת

רוח בארץ נכריה ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי, גם הם יקבצם

השם וישיבם אחרי זה.

(מתוך

פירוש "משך חכמה" לרב מאיר שמחה מדוינסק על

דברים ל, ג)

"לא בשמים היא"

שלוש המילים האלה "לא בשמים

היא" מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית,

ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה

התורה ביד משה אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב

והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה…

(מתוך

פירוש הרש"ר הירש על

דברים ל, י"ד)

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה

רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך.

אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא

כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'

?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות

ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר,

לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א')'ויהי אחרי מות משה עבד ה…" .

(בבלי

תמורה ט"ז, ע"א)

"צדק ומשפט מכון כסאך

חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט , טו – מתוך הסליחות).

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם

אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה רב טובך אשר

צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא, המשפט

הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא

שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים

וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים,

כי החכמים מרבים שלום בעולם.

 (רבינו בחיי שמות כ , כב)