אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן,

כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה', בָּאָרֶץ אֲשֶׁר

ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים טו, ד)

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ,

עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ

לֵאמֹר:

 פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ

לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ

בְּאַרְצֶךָ. (דברים טו,

יא)

כבנים, כעבדים

– מחויבות האדם לתיקון עולם ולצדק חברתי

וזו שאלה שאל

טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים

הוא, מפני מה אינו מפרנסם?

אמר לו: כדי

שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום.

אמר לו: אדרבה,

זו שמחייבתן לגיהנום! אמשול לך

משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד

והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים,

שנאמר: (ויקרא כ"ה) 'כי לי בני ישראל עבדים'!

אמר לו רבי

עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד

והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב (דברים י"ד) 'בנים אתם לה' אלהיכם'.

אמר לו: אתם

קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן

שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין

בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום!

אמר לו, הרי

הוא אומר: (ישעיהו נח) 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' – אימתי עניים מרודים תביא בית?

האידנא (עכשיו), וקאמר: 'הלא

פרוס לרעב לחמך'.

(בבלי

בבא בתרא י ע"א)

ירושלים: על

מי מריבות ועל מי מנוחות

יהונתן צ'יפמן

מעניין ששמה של העיר ירושלים, מקום כה מרכזי להוויה היהודית,

איננו מופיע אפילו פעם אחת בחמישה חומשי תורה. במקום זה, הוא מוזכר בדרך עקיפין

וברמז, בעיקר בפרשת ראה, בכינוי: "המקום אשר יבחר ה' אלקיכם

בו לשכן שמו שם" (דברים יב,יא; ובמקביל או

בשנויים קלים בפסוקים יד, יח, כא;

בפרק יד, כג, כד; ועוד). הסברים רבים ניתנו

לתופעה זו; לפי הפשט, ירושלים טרם נבחרה בימי משה רבינו,

להיות מקום המקדש. כמדומני שניתן גם לענות על חידה זו בדרך דרש: יש משהו נסתר,

עלום, סמוי מן העין בעצם מושג הקדושה, האופפת את מהותה של ירושלים. אם ירושלים היא

מקום השכינה, ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"

– המוח האנושי אינו יכול לתפוס במחשבתו – אזי גם

ירושלים עצמה איננה גלויה בראש חוצות.

אך לא בשאלה זו אעסוק כעת, אלא בשאלה אחרת: מהי עצם מהותה של

ירושלים? אציע שתי תשובות לדבר: אחת מן הגמרא, ואחת מן הרמב"ם.

א. קדושת

ירושלים בהלכה

סוגיה תלמודית ידועה (ערכין לב,

ע"א ושבועות טז,ע"א), דנה במקור קדושתה

של ארץ ישראל. המסקנה בסוגיה היא

"קדושה ראשונה

קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד בא; קדושה שנייה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא."

כלומר,

פעולת ההקדשה הראשונה של ארץ ישראל, על ידי כיבושה בימי יהושע, לא קידשה לצמיתות,

אלא רק כל זמן שממלכת ישראל שלטה על הארץ בפועל; לאחר גלות בבל, קדושתה פגה. רק בעקבות

"קדושה שנייה" שנבעה מפעולת ההתיישבות של עזרא ועולי בבל, קדושתה היתה תמידית.

אך, הדברים אמורים רק לגבי ארץ ישראל בכללותה

– לארץ במובן הרחב, כשטח המיועד ליישוב בני אדם, למקום שבו בנו בתים ונטעו

כרמים וחיו וגדלו משפחותיהם. הביטוי ל"קדושת הארץ" הוא בעיקר דרך מצוות

התלויות בארץ, המצוות החקלאיות: נתינת מתנות לכוהנים וללוויים

מגידולי הארץ, הפרשת מתנות לעניים, שמיטת הארץ כל שבע שנים, ועוד.

אך קיימת גם קדושה אחרת: קדושת ירושלים והמקדש. לקדושה

זו יש אופי אחר – קדושה זו הכשירה את המקום להיות ראוי לעבודת

ה' ולהקרבת קרבנות. ירושלים והמקדש הם משכן השכינה; עקב כך, קדושתם היא מטאפיסית,

קדושה שמתבטאת ב"מחיצות" – בהבדלה של שטח הקודש

מן החולין. ירושלים היא ביתה הארצי של השכינה – "קדושת

שכינה" כפי שניסח זאת לעתים קרובות הרב י"ד סולוביצ'יק

זצ"ל. היא אינה מיועדת לבעלות אנושית; הרי אין לדבר על ריבונות אנושית כלשהי על

מעונה של השכינה. אפילו הכוהנים, שומרי משמרת הקודש, היו רק 'שמשים' או

"גזברים" במקום הקודש, נאמנים או אפוטרופסים

ששמרו על המקום בשם בעליו האמיתיים, ושביצעו שם מעשי עבודת הקודש כנדרש. המתנות

השונות שהם קבלו – בעלי חיים, כסף, או טובין מסוגים שונים

– ניתנו "לשם הקדש": "חשבון הבנק" של הקב"ה,

כביכול. כל מעילה נחשבה לעבירה חמורה, הכרוכה בסנקציות חמורות.

ב. הרמב"ם

הרמב"ם, בתחילת ספר

העבודה, מפרט דיני בנין בית המקדש. אך כשהוא מגיע לנושא המזבח, בתחילת הפרק

השני, הוא פתאום מפליג מעבר לתיאור הטכני והיבש של תכולת המקדש ואביזריו, אל

מחוזות האגדה. בהלכות בית הבחירה, פ"ב ה"א, אנו קוראים:

א. המזבח מקומו

מכוון ביותר. ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר, "זה מזבח לעולה

לישראל" (א דב"ה כב,א). ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר, "לך לך אל ארץ המוריה" (בר' כב,א) ונאמר בדברי הימים, "ויחל שלמה לבנות את

בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר

הכין במקום דויד בנגרן ארנן היבוסי" (ב דב"ה

ג, א).

ב. ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום

שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מהתיבה. והיא

המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו

חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא.

קטע זה מיוחד במינו: הוא בנוי מתערובת של מדרשי חז"ל והוא

מתחיל ביצירת קשר ישיר בין המזבח במקדש ובין המזבח שעליו נעקד יצחק (יתכן שמשום

כך אנשים רבים נוהגים לקרוא את פרשת העקידה יום יום,

כמין הקדמה לסדר "קרבנות," בו מוזכרת עבודת הקרבנות שהיתה

במקדש). ואז הוא מוביל אותנו אל זמן עוד יותר קדום: לנוח, לקין

והבל, עד לאדם הראשון עצמו! כאילו הרמב"ם אומר: מערכת

הקורבנות במקדש בירושלים קשורה, על-ידי המקום עצמו, לארכטיפים

אלו: למעשה ההרואי של אברהם, שציית בלי היסוס לדברי קונו; למחווה של הכרת תודה

שעשה נח, לאחר חוויה המצמררת של המבול, לפני תחילתו של חיים חדשים על פני הארץ

השוממה; לקורבנותיהם של שני האחים (עם תוצאותיהם המחרידות!) כאות פשוטה של תודה

לריבונו של עולם על פרי עמלם.

כל אלו נזכרים בטקסט המקראי. אך הרעיון הנזכר בסוף

– שאחד המעשים של אדם אחרי בריאתו היה להקריב קרבן לה' – אינו נזכר

במקרא כלל (מקורו הוא בבראשית רבה יד,ח ובידושלמי

נזיר פ"ז). כאילו המדרש בא ללמדנו שהדחף הדתי הראשוני, הדחף להקריב

ולתת דבר מה משלו לאלהים, הוא דבר יסודי בטבע האדם,

באשר הוא אדם.

אך יתירה מזו: גם הקביעה ש"אדם ממקום כפרתו נברא"

אינו תיאור הלכתי גרידא, אלא הוא בא לבטא שני רעיונות נוספים:

האחד – שהאדם נברא עם נטייה לחטוא, ללכת בעצת יצרו, כך שמצבו

הקיומי הוא כך שהוא בעל צורך תמידי בכפרה, כדי לשקם את מערכת יחסיו עם אלהיו. הוא משתדל תמיד לעשות טוב, אך במידה זו או אחרת, הוא

תמיד נכשל, וחי ב"מודעות שנייה" לאחר הגירוש מגן עדן –

וכנראה

שתמיד גורלו היה להיות כך.

אך, שנית – העובדה ש"ממקום כפרתו נברא" מלמדת אותנו

שמכיוון שהקב"ה אוהב את בני האדם, יש לו רחמנות על כישלונותיהם ושגגותיהם

הבלתי-נמנעים, והוא הכין מראש את האמצעים לכפרתם, על ידי "מקום המזבח". בפרספקטיבה

זו, המזבח הוא ביטוי לאהבת ה' אותנו. זה פשר המנהג, המוזכר במשנה, של יהודים להקיף

את המזבח בחג הסכות, לעטרו במורביות של ערבה, ולצהול

בשמחה "יופי לך, מזבח, יופי לך, מזבח" כי הוא היה מקור כפרת ישראל.

אנו רגילים לחגיגות ולהפגנות שונות של "הזדהות"

ו"נוכחות יהודית" בירושלים, במיוחד במועדים כמו תשעה באב או, להבדיל, ביום

ירושלים. אך מה הקשר בין כל תהלוכות הרחוב, הנפת הדגלים, וימי הזיכרון לניצחון

צבאי, ובין "קדושת שכינה" ו"מקום כפרת אדם"?

 יש אנשים המרבים לדבר

על מקום המקדש כסמל לאומי, או אפילו כמקור השראה חיוני לכל מה שנעשה בארץ. פוליטיקאים

מתחרים איש ברעהו בהפגנת נאמנות לירושלים, ובביטויים כמו "סלע קיומנו,

"לב האומה," בקשר אליה. יש גם אנשים הרואים בעלייה להר הבית הפגנה של

גאווה לאומית, השווה לכל נפש, ולאו דווקא של כניעה מוחלטת לריבון העולמים. ההשתחוות,

שהיתה חלק אינטגרלי של כל מעשה

הלכתי במקדש, בעמדו על תלו, מסמלת את ההפך המוחלט: ביטול האנוכיות האנושית לפני

האין-סוף.

ירושלים היא העיר המקודשת ביותר בארץ הקודש; מקום המקדש הוא

"המקום" המקודש ביותר בעולם. מעצם מהותם המקודשת, אין כל שלטון אנושי

יכול לחול עליהם.

הרב יהונתן צ'יפמן

הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי על פרשת השבוע (באנגלית),

הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא

או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

"קדשים תהיו כי קדוש

אני"…"והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלוהיכם.." אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים,

ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך

פורשו – בשגגה, ולפעמים גם בזדון – כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו

משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי

דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית

וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג

הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו

הפיכת האמונה לעבודת אלילים… אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש – ולא היינו

עם קדוש.

 (מתוך הערות לפרשיות

השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'

ז"ל, עמ' 77-78)

הגבלת "המקום" והכללים המדויקים

נועדו לצמצם את עבודת הקרבנות

סוג זה של עבודה,

כלומר הקרבת הקרבנות אף-על-פי שהן לשמו יתברך, הרי לא נצטווינו כפי שהיה

בתחילה כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזמן, ולא היה

המקריב מי שיזדמן, אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, ואין להקריב

בזולתו ולא יהיה כהן כי אם מזרע מסוים, כל זה למעט סוג זה מן העבודות, ושלא

יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, ג', ל"ב)

"ונתן

לך רחמים" – ההשלכות הנשפיות של ענישת אנשי עיר הנידחת

דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל.

א.        

שההורג נפש נעשה אכזר בטבע,

והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב.        

שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים

בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג.         

שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה

הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין, דברים י"ג, י"ח)