זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק … וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים

אַחֲרֶיךָ

וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים

 תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת

הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

לקובץ מוכן להדפסה – לחץ כאן

"תמחה

את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות

את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש

ברוך הוא: בני, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו

אתם מוחים שמו מן העולם

(פסיקתא רבתי

פרשה יב)

וכן

מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו

הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו

'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם

הלכות מלכים ה, ה)

"לא

תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא

תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל

את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את

תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה

שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית

הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך

תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי

הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת

האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הניצחון

הזה ואת העתיד הזה.

"לא

תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור" מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק

ואת מה שנאמר לך על עתידו.

 (מתוך פירוש

הרש"ר הירש על דברים כה, יט – נכתב בערך ב-1860- !!)

"להעלות

נר תמיד" (כ"ז, כ')

לזכר חותני,

יעקב אורלובסקי ז"ל שיום זכרונו חל בימים אלה

הגיעה שבועה שהשבעת את ישראל (סוטה,

י"ג, ע"א)

חיים רובינשטיין

דבר ידוע הוא כי קריאת פרשת תצווה חלה בשבת הראשונה או השניה של חודש אדר,

כלומר בשבוע בו נופל ז' באדר שהוא כידוע יום הולדתו ויום מותו של משה רבנו. יום זה

נקבע כיום החברה קדישא בעולם היהודי, יש נוהגים ביום זה לעשות תענית ובמוצאי

התענית הילולה ושמחות. ובמיוחד נוהגים בכך אנשי חברא קדישא שצמים ביום ז' באדר

ובמוצאי התענית עושים סעודה חשובה, כיוון שהם עושים תמיד חסד למתים וזה כמו שה'

עשה חסד של אמת למשה רבנו שקבר אותו בגיא מול בית פעור ביום זה.

יום זה גם נקבע ע"י צה"ל

כיום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה מתבססת בין השאר על

הכתוב בספר דברים כי מקום קברו של משה לא ידוע.

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ

פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים, ל"ד, ו')

הצד הסמלי בפרשת תצווה הוא שבכל

הפרשה אין מוזכר שמו של משה ולו פעם אחת בלבד, ואומר על כך ישעיהו ליבוביץ

"כאילו לרמז לנו כי ביום הזה נסתלק משה-רבנו מן העולם". בעלי המדרש

רואים קשר בין חוסר ציון שמו של משה לבין אמירתו לקב"ה בפרשת "כי

תישא" לאחר פרשת העגל- "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ

אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ." (שמות,

ל"ב,ל"ב).

לכאורה, דרישה זו של משה מולאה על ידי העלמת שמו מפרשה שלימה. פרשה העוסקת בבניית

המשכן, בנושאים הקשורים לעבודת הכוהנים בקודש.

האזכור הראשון על יכולת

היעדרות-היעלמות אפשרית המוזכרת בתנ"ך היא של אדם הראשון ה"נעלם"

בגן עדן, שהקריאה "אַיֶכָּה" מהדהדת בחלל העולם מאז והמשכו

באמירתו של ראובן "והילד איננו ואני אנה אני בא". מקרהו של יוסף הצדיק

הוא תיאור קלסי של "אירוע נעדר". באשר לאחר פעולה ידועה, נעלם הנער ולא

ניתן היה לעקוב יותר אחר מהלכו. הניתוח של הפסוקים מדגים את התהליך הפסיכולוגי

העובר על האבלים על היעדרותו של נעדר.

כל אשר נותר ב"זירת

האירוע" הייתה כתונת הפסים. "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם,

וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ" (בראשית,

ל"ז, ל"ב). ההסבר

הראשון הוצג על ידי אביו כמסקנה ראשונית מתוך העדויות והממצאים שהובאו מהשטח –

"וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ;

טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף." (בראשית, ל"ז, ל"ג). התהליך הראשוני הוא תהליך האבל, התהליך

שעובר כל הורה שכול, כל מי שנתבשר בבשורת איוב. "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב

רַבִּים" (שם,שם, ל"ד).

משפחות הנעדרים אינן מקבלות את

ההסברים הרגילים כגון "טרוף טורף יוסף" וככל

שהעיסוק בחידה חסרת הפתרון גובר, והחיטוט בנעלם מתחזק – יש סירוב לקבל את המציאות.

"וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן

אָבִיו". הבכי המתמשך המסרב להינחם, אינו נותן מרגוע. תקוות ואכזבות מהוות את תוכן

חיי המתאבל ללא-קבר. התגובות האנושיות לסוג זה של טרגדיה מגוונות כגון האופי

האנושי.

תהליך ההיעלמות מתפתח בפרקים

הבאים ותחילתו בפסוק הבא "וְהַמְּדָנִים

מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם: לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים" (שם,שם,ל"ו). ומכאן מתפתחת העלילה עד כי לא ניתן לשחזר את מוצאותיו

ומבואותיו של יוסף בתהליך רגיל של פענוח, ובעצם למרות היותו חי ונושם הוא הפך

"נעדר". מצבו קרוב להגדרה הצבאית של "נעדר", באשר אין ידיעה

אמינה על מותו ולכן אין הוא חלל שמקום קבורתו לא ידוע, אין ידיעה ברורה (למחפשים)

על שהייתו בשבי, ואין הוא מופיע ב"רשימת הנפגעים" או "רשימת

החללים".

"איתורו" נעשה בדרך של מקרה, מנקודת מבטה של המשפחה.

בגלל אירועים כלכליים ונסיעה של בני המשפחה למצרים – הנעדר התגלה בעמדתו החדשה

כ"משנה למלך". לא פחות ולא יותר.

במציאות הכואבת של ימינו, איתור של נעדר, חי או מת,

נעשה אחרי איסוף מידע ממושך, עיבודו, ניתוחו ותהליך של חשיבה יצירתית הכוללת סיעור

מוחות, והצגת אפשרויות יצירתיות, תוך בדיקתן, ושלילתן עד לאיתור אזור מוגדר

ומצומצם על שטח קטן ככל הניתן , בו יערכו סריקות בניסיון לאתרו.

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף,

יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות,

י"ג, י"ט). שבועה זו

שנשבעו בני ישראל לא נשכחה על ידם עם צאתם ממצרים. הגמרה במסכת סוטה מביאה את

הסיפור הבא:

ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת

אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור?

אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים, וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו.

הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף יוסף! הגיע

העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה

עצמך – מוטב, אם לאו – הרי אנו מנוקין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.

תיאור אחר של הדברים מביאה הגמרא כגירסא אחרת באותו

מקום:

רבי נתן אומר: בקברניט (מקום קבורה) של מלכים היה קבור. הלך משה ועמד על קברניט

של מלכים, אמר: יוסף, הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה שבועה

שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך- מוטב, ואם לאו- הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה

שעה נזדעזע ארונו של יוסף. נטלו משה והביאו אצלו (סוטה, י"ג,

ע"א) .

בתהליך האיתור יש משהו מהזעזוע הזה של ארון הקבורה, שנח

במקומו שנים, עד שהגיע למקומו והוציאוהו מהאדמה. אך יש בהחזרתו לארץ והטמנתו בקבר

ישראל מאותה קריאה שקרא משה רבנו על היאור: הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל

אתכם, והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל! נדמה כי כל מי שעסק אי פעם בנושא זה, חש

את מילויה של אותה שבועה עתיקה.

מוסיפה הגמרא ואומרת באותו מקום:

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו,

אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: 'מה טיבן של

שני ארונות הללו?' אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה. (סוטה, י"ג,

ע"א)

חכמים מתייחסים באותה חשיבות וקדושה לעצמותיו של יוסף

ולשכינה! יוסף מול השכינה, זה בצד זו. יראת כבוד זו לחללים שמקום קבורתם אותר והם

מובלים לקבורה, ולו במחיר כבד, ראוי שיהיה בו מאותה מסורת של הדרת כבוד ויראה.

מעין "שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה

עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא." (שם,ג'ד').

בעניין שהתחלנו נסיים

– המשנה באותו פרק בסוטה כותבת: מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה

בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות

יג,יט); מי לנו גדול ממשה, שלא

נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבור אותו בגיא… מול…" (דברים לד,ו). ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים,

שהמקום אוספם, שנאמר "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו

נח,ח).

ראוי להוסיף בימינו כי

גם נעדרי צה"ל, ומי שמקום קבורתם לא נודע, כלולים בחבורה זו שהקב"ה עצמו

נתעסק בהם והמקום אוספם.

חיים

רובינשטיין הוא קצין אית"ן (איתור נעדרים) במילואים

בעי רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו (איזה

מהם) עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא (אולי) מת מצוה עדיף

משום כבוד הבריות? בתר דבעיא, הדר פשטה (אחרי ששאלו, פתרו) מת מצוה עדיף, דאמר

מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(מסכת מגילה ג, ע"ב)

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות

לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח

לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: (ישעיהו נ"ז) "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב

נדכאים".

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ב, יז)