וַיָּבֹא

בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל

וַיְהִי

הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל

הַלָּיְלָה.

לקובץ מוכן להדפסה – לחץ כאן

השמחה על ההצלה אינה מחייבת

שמחה על תבוסת האויב

ומי חדי הקדוש ברוך הוא (האם

הקב"ה שמח) במפלתן של רשעים? והא כתיב- והרי כתוב – "בצאת לפני החלוץ,

ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים

ב,כ), ואמר רבי

יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח

במפלתן של רשעים.

ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב –

מה שכתוב – (שמות י"ד) "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?

בקשו מלאכי השרת לומר שירה,

אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!

 (מסכת מגילה י;ע"ב)

הרהורים על פסוקי דזמרא

יהונתן צ'יפמן

שירת

הים, שהיא נקודת השיא של פרשת בשלח, משמשת כמין אב-טיפוס לכל השירות ותשבחות

הנאמרות בתפילות ישראל, הן ל"הלל המצרי" הנאמר בחגים ומועדים, והן לכלל

התהילות, המזמורים והפיוטים. עקב כך, "שבת שירה" נראית לי כהזדמנות

נאותה לעסוק ב"הלל" הנאמר בכל יום, שהם "פסוקי דזמרא."

פסוקי

דזמרא — המזמורים הנאמרים בתחילתה של תפילת שחרית בימי חול ובשבתות, עם הברכות

"ברוך שאמר" ו"ישתבח" לפניהם ואחריהם – הם מרכיבי התפילה

המוזנחים ביותר בסדר התפילות שלנו. מניסיוני, ברוב בתי הכנסת הם נאמרים בשיא

המהירות; רבים מהמתפללים מאחרים להגיע לתחילתם, מפטפטים עם חבריהם תוך כדי אמירתם

בימי חול ואף בשבת. לכן, במאמר קצרצר זה באתי לתבוע את עלבונה של חטיבת תפילה זו,

להצביע על מקורותיה ומשמעותיה, ולפרש כמה רעיונות הטמונים בה. (מאמר

זה הוא נוסח מקוצר של מחקר שפרסמתי בדף פרשת השבוע שלי, חצי יהונתן, בקיץ

2001 לכבוד יום השנה לפטירת אבי ז"ל. נוסח המלא (בשפה האנגלית) ניתן לקבל

ממני בכתובת הדוא"ל המובאת להלן.)

פסוקי דזמרא

מוזכרים בספרות התלמודית במפורש רק במקור אחד, בבבלי שבת קי"ח ע"ב:

"אמר ר' יוסי: יהי חלקי בגומרי

הלל בכל יום. איני [האם באמת כך]? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף!

כי קאמרינן [כשאנחנו אמרנו] 'בפסוקי דזמרא'."

ורש"י מפרש: "הרי זה

מחרף ומגדף. שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי

פסחים (דף קיז.), וזה קורא תמיד בלא עתה,

אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ. פסוקי דזמרא. שני מזמורים של הילולים: 'הללו

את ה' מן השמים' 'הללו אל בקדשו'."

מה

וגידוף? ומה שונה בפסוקי דזמרא?

הרב י"ד סולוביצ'יק זצ"ל, במאמר חשוב על עניין זה,

כותב ש הקב"ה אין-סופי, טרנסנדנטי, לגמרי מעבר ליכולת הבנתו ותפיסתו של

בני-אדם, ולכן הוא בעצם גם מעבר לשבח ולתהילה אנושיים. מכיוון שכך, מותר לנו לשבחו

רק במתכונת שנקבעה בהלכה; כל שבח סתמי, החורג מהגבולות ההלכתיים, הוא פגיעה בכבודו

וברוממותו. גישה זו בא לידי ביטוי בפסוקים "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל

תהלתו", ו"לך דומיה תפלה" (תה' קו, ב; סה,ב). לפי גישת הרב, אמירת פסוקי דזמרא

נחשבת לתלמוד תורה, יותר מאשר לשבח – ובתור שבח, יש כאן אמירה מוגבלת, אישית,

ואפילו חרישית. היא אינה חלק מתפילת הציבור – ולכן אמירת פסוקים אלו מותרת. (הרב

יוסף דב סולוביצ'יק, "בענין פסוקי דזמרא" שעורים לזכר אבא מרי

ז"ל (ירושלים, תשמ"ה), כרך א', ע' יז-לד, ובמיוחד יז-כד.

וע"ע לאור זה בסיפור על ר' חנינא בבבלי ברכות ל"ד ע"ב, ובמקביל

בירושלמי ברכות פ"ט ה"א (י"ב ע"ד).)

למעשה, אותה סתירה פנימית הקיימת בניסיון האנושי לומר דברי שבח

לאלוהים מתבטאת במשפטי הסיום של פסוקי דזמרא, הנאמרים בשבתות ובחגים , בפיוט

"נשמת כל חי":

"אילו פינו מלא שירה

כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע… וידינו פרושות כנשרי

שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך… על אחת מאלף אלפי

אלפים… הטובות שעשית עמנו…"

נראה לי שניתן להבין את 'פסוקי דזמרא' גם בדרך אחרת. פסוקי

דזמרא הם בעצם ביטוי מעשי לרעיון שתפילה זקוקה להכנה, להכוונה, לפרק זמן מסוים בו

האדם מרוקן את מחשבותיו מעיסוקיו וטרדותיו היום-יומיים, ומפנה את לבו לעולמות

אחרים לגמרי.

מקור לרעיון זה נמצא במשנה ברכות, פ"ה מ"א:

"אין עומדין להתפלל אלא

מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין כדי שיכוונו

לבם לאביהם שבשמים".

במשנה לא נאמר מה היו החסידים הראשונים עושים במהלך שעה זאת של

'שהייה'. הם עסקו כנראה בצורה כלשהי של התבוננות או התבודדות – 'מדיטציה' בלשוננו

– של ריכוז כוחות הנפש לתודעה של נוכחות השכינה, כהכנה לעבודת התפילה. הגמרא,

ובעקבותיה הרמב"ם ופוסקים אחרים, מביאים דבר זה להלכה: אדם חייב לשבת ולכוון

לבו לפני כל תפילה, בין אם לשעה שלימה "על השעון", בין אם רק ל"שעה

קלה". בכל אופן, ייתכן שניתן לראות באמירת מזמורי פסוקי דזמרא – בתנאי שהם

נאמרים במתינות, ולא בחיפזון – קיום נאות של הלכה זו. (ושמעתי מהרב חננאל סרי, ששמע ממורו

ורבו, הרב יוסף קאפח זצ"ל, שלכך כיוון הרמב"ם)

הטור שולחן ערוך (אורח חיים סי' נ"א), לעומת זאת, לומד החיוב של אמירת

פסוקי דזמרא ממקור שלישי:

'דרש רב שמלאי: לעולם יסדר אדם

שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל.' (עבודה זרה ז', ע"ב ; ברכות ל"ב, ע"א)

הרעיון

מבטא כלל מוסרי (וראו

פירושי הב"ח והבית יוסף שם): יש משהו אנוכי, הגובל בחילול הקודש או בגסות רוח כלפי שמים,

כאשר אדם מבקש את צרכיו מיד, ורק לאחר מכן משבח את הקב"ה. הקדמת דברי שבח

ותהילה לבקשה מכובדת יותר.

אך

מהצגת הדברים ע"י הטור משתמע שאמירת פסוקי דזמרא היא חובה דתית בזכות עצמה.

מה

משמעות הביטוי, "לסדר שבחו של הקדוש ברוך הוא"? ביטוי זה מרמז

שאין כאן אוסף מקרי של פסוקים ומזמורים יפים, אלא שיש כאן סדר טבעי, שכך ראוי

לתת שבח לקב"ה.

עיון

קצר מלמד שיש שתי דעות לגבי מרכיביו העיקריים של פסוקי דזמרא:

רש"י,

הר"ן ומהרש"א רואים אותם כמוגבלים לשני מזמורי תהילה: "הללו את ה'

מן השמים" ו"הללו אל בקדשו" – (תהילים קמ"ח וק"ן).

דעה

שניה – של הרמב"ם והרי"ף – היא שיש לומר את ששת הפרקים האחרונים של ספר

תהילים: חמישה פרקים – קמ"ו עד ק"ן – שכל אחד מהם מתחיל ומסתיים במילה

"הללויה" ומזמור קמ"ה, הידוע לנו (בתוספת תה' פד,ה; קמד,טו; וקטו,יח) כ'אשרי'. לאמירת מזמור זה,

חז"ל מייחסים תכונות חשובות ומיוחדות (עי' ברכות ד' ע"ב). הדעה השנייה קבעה את המבנה של פסוקי

דזמרא המוכר לנו, בתוספת פסוקים ומזמורים שנתווספו במהלך הדורות.

זיהוי

פסוקי דזמרא עם שני מזמורים בלבד, קמ"ח וק"ן, אומרת דרשני.

ברצוני

להציע שני הסברים לדבר. האחד קשור תבניתם הלשונית: שני מזמורים אלו קוראים להלל את

הקב"ה על-ידי השימוש חוזר בפועל 'הל"ל'.

בנוסף

ניתן להסביר ששני מזמורים אלו, דווקא בגלל המבנה החזרתי שלהם, מעוררים בנו תחושה

של טבעו המכיל-הכל של הקב"ה, ועקב כך מעוררים את הרצון לשבחו. מזמור

קמ"ח קורא לכל גורמי היקום להודות לה'; החל מהגופים השמימיים, וכלה בארץ:

מהכוחות הדוממים של איתני הטבע, עד הצומח, החי, והאנושות כולה, מנכבדי הארץ עד

פשוטי העם; זקן וצעיר, בחור ובתולה, וכו'.

מזמור

ק"ן מחזיר אותנו אל כלי הנגינה שהיו בתזמורת הלוויים בימי בית ראשון,

המרוממים את האל בקול שמחה דרך המוזיקה, ומסתיים בכלי העדין מכולם: הקול האנושי.

'כל הנשמה תהלל יה, הללויה'. קל, אם כן, להבין למה קרו לאלו ביחד 'ההלל של כל

יום'.

נחזור

עתה לשאלה בה התחלנו: באיזה מובן מהווים פסוקי דזמרא קטגוריה מיוחדת של אמירת הלל,

שאינה נחשבת ל"חירוף וגידוף"? הנסים והנפלאות שלכבודם תיקנו את אמירת

הלל המצרי הם אירועים יוצאי דופן, המשבחים את האל על חדירה של האין-סופי לתוך

החומרי והארצי, חדירה מיוחדת במינה של האל, הנותן לרוב לעולם 'לנהוג כמנהגו' לפי

החוקים שהוא קבע בששת ימי בראשית. לעומת זאת, פסוקי דזמרא מפארים, לא אל

ההיסטוריה, אלא את הטבע, האל של 'בכל יום תמיד', אשר נוכחותו מורגשת בנסים הקטנים,

הנסתרים, של עולמנו היום יומי.

וכך

גם נבין את המימרא של ר' יוסי במסכת שבת: 'יהי חלקי בגומרי הלל בכל יום'.

כלומר:

ולוואי שתהיה לי הרגישות וגם את הלהט הדתי לשבח את האל בכל יום, לראות אותו ב'כאן

ועכשיו', ולא רק באירועים הגדולים, הדרמטיים, של ההיסטוריה.

כך

נביא את כל כוחות נפשנו להרגיש את נוכחות האל בכל רגע בחיינו, ומתוך כך נהיה

מוכנים למפגש עם הקודש שהיא תפילה.

הרב יהונתן

צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המומחה בתחום מדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי על פרשת

השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי

יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

השירה מחברת בין העולמות

והזמנים

'אז ישיר משה' אז ישיר ישראל לשעבר

ויש אומרין לעתיד לבא.

 (מכילתא פרשת בשלח מסכת דשירה

פרשה א)

גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר

ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם הבא.

(סיפרי

פרשת האזינו פיסקא שלג)

"וחיי עולם נטע

בתוכנו": סדרי עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר:

אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא

והקבילו.

(אבות

דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)

ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה:

אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי'

ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?).

 ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: ג' סימנים

סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור' (דברים

לד ו) וסוף סוף

'לא ידע איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו על

הקץ, שנאמר 'כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ' (דניאל יב

ט) על אחת כמה

וכמה.

(מדרש

תהלים מזמור ט)

…אבל אלה שמפתים עצמם

ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים

והולכים לירושלים – איני יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים

זולתם. ובכמותם אמר הנביא, עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר:

שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח, יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד

שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח

לא – לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך

איגרת השמד לרמב"ם)

הנטיעות מקשרות את

האדם לנצח

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם':

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב

ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם

נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים

אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר אני מת. אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו,

'גם את העלם נתן בלבם' (קהלת ג יא), העלם כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש

ברוך הוא העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה

אומר, למחר אני מת, למה אני עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות

של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש

תנחומא קדושים סימן ח)