כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ

הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר:

מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה…

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ

וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל)

"לֹא

בַשָּׁמַיִם הִוא – כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר

מְאֹד…"

'לא בשמים היא

ולא מעבר לים היא' – 'לא בשמים

היא' – שאם בשמים

היא, אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא – אתה צריך לעבור אחריה.

רבא אמר: 'לא בשמים היא' – לא תמצא במי שמגביה

דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים.

רבי

יוחנן אמר: 'לא בשמים היא' – לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא – לא תמצא לא בסחרנים

ולא בתגרים.

(בבלי

עירובין נה ע"א)

"לא בשמים היא"

– וההכרות והמעשים שהיא

מתכוונת אליהם אינם בתחום האל-חושי, השמימי, וכל ההתגלויות האלוהיות הדרושות

להבנתה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואן ודבר לא נותר מהן בשמים. לפיכך לא תוכל לומר:

היכן נמצא איש בעל רוח על-אנושית שיחדור למעננו לסודות השמים או שיוריד לנו מן

השמים התגלות חדשה שישלים את הכרתנו…

"כי קרוב אליך הדבר מאד" – שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב אליך מאד;

הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה וחיי חלדך הם תוכנה. אם

רצונך להבין את שניהם, רד וחדור אל נפשך פנימה וראה בעיניך פקוחות את יחסיך

הארציים-אנושיים…

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא"

מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד

אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה.

 (הרש"ר הירש דברים ל, יב-יד)

ארץ ישראל;

ארץ הקודש, או ארץ שהיא מכשול לקודש?

דני סטטמן

בסוף

ימיו, ולקראת הכניסה לארץ שהוא כבר לא יזכה לה, חוזר משה ומדגיש את השכר הצפון

לשומרי התורה:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת

עובֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים ל, טו-יח)

ארץ

ישראל מובטחת כאן כמקום שבו תשרה ברכת ה' על עם ישראל, אם זה ילך בדרכי התורה

וישמור את המצוות. ליתר דיוק: הארץ היא גם בעצמה מקור של ברכה – "זבת חלב

ודבש" – כאמור בפרשת וילך (ל, כ), וגם המקום שבו יחולו ברכות (אורך ימים, ניצחון על האויבים,

גשם בעיתו וכך הלאה). האיכויות המופלאות של הארץ בעיני ספר דברים מודגשות בפסוקים

ידועים בפרשת עקב:

כִּי ה' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ

וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּובָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

דומה

שבשל בעיות המים הקשות בארץ, וההשפעות של המצב הפוליטי והכלכלי, אנחנו נוטים לפרש

את התיאורים הללו באופן מטפורי, שהרי קשה להתרשם משפעת המים בנחלים ובמעיינות

בארץ, במיוחד כשמשווים אותה לארצות אחרות, וגם מבחינת החקלאות והמחצבים יש ארצות

עשירות הרבה יותר. אבל אין ספק שבעיני המקרא התיאורים הללו של שפע מים, חקלאות

משגשגת ומחצבים עשירים, פשוטם כמשמעם. ארץ ישראל היא ארץ נפלאה, שופעת חלב ודבש,

שמובטחת לעם בתור גמול נאה אם ימלא אחר חוקי התורה ומצוותיה. ארץ ישראל היא

"ארץ טובה", במובן הפשוט של הביטוי; ארץ שכל אחד היה שמח לדור בה

בשל מעלותיה הארציות.

דימוי

זה של הארץ שונה לגמרי מדימוי רווח אחר, הלוא הוא הדימוי של ארץ ישראל כארץ

הקודש, או הארץ הקדושה (The

Holy Land). לפי דימוי זה, מה שמיוחד בארץ הוא לא

תכונותיה הארציות – שפע המים, החקלאות, המחצבים – אלא תכונותיה הדתיות. על-פי

תפיסה זו, ארץ ישראל אינה בחזקת פרס, או בונוס, על חיים תורניים, אלא חלק מהותי של

חיים אלה. לפי מודל "הארץ הטובה", ארץ ישראל ניתנת כתמורה על הליכה

בדרכי ה', וברור שהליכה זו עצמה אינה תלויה בארץ. לעומת זאת, לפי מודל "הארץ

הקדושה", ההליכה בדרכי ה' אינה אפשרית באופן מלא בלא הישיבה בארץ. לפי

"הארץ הטובה", השאיפה לארץ אינה בעלת ערך דתי יותר מאשר השאיפה לבריאות,

לניצחון במלחמות, או לגשמים בעתם; אין ערך דתי בהשתוקקות לשכר שמבטיחה התורה על

קיום המצוות. לעומת זאת, לפי "הארץ הקדושה", השאיפה לארץ היא בעלת ערך

דתי מובהק, שכן לארץ איכויות דתיות ורוחניות מיוחדות המאפשרות או מחזקות את קיום

המצוות.

הפסוקים

בפרשותינו, כמו במקומות רבים אחרים, מבליטים את העובדה שהמודל הרווח במקרא הוא

מודל הארץ הטובה ולא מודל הארץ הקדושה. הביטוי 'ארץ הקודש' לא מופיע בתנ"ך

כולו אפילו פעם אחת, ואף לא צירופים דומים כמו 'הארץ הקדושה', או 'ארץ הקדושה'.

אנו מוצאים "עיר הקודש" לגבי ירושלים (ישעיהו נב, א), וכן "אדמת קודש", שהיא

האדמה שעליה ניצב משה לפני הסנה הבוער. אבל ארץ ישראל אינה מופיעה בתור ארץ

הקודש, אלא בתור הארץ הטובה – במובן הכי ארצי והכי גשמי של ביטוי זה.

זאת

ועוד: לא רק שארץ ישראל אינה מתוארת כרְווית קדושה, כמכינה או מאפשרת חיי קדושה,

אלא בדיוק להפך – ההצטיינות הגשמית שלה מוצגת כמכשול בפני חיי קדושה. בהמשך

לפסוקים שצוטטו לעיל מפרשת עקב, ממשיכה התורה ואומרת:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת

אֱלהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

הברכה הגשמית של ארץ ישראל, הבתים

הטובים, הצאן והבקר, האוכל המשובח, כל אלה הם יותר בגדר מכשול בפני חיי קדושה,

מאשר בגדר תנאי לחיים כאלה. המכשול קשור לסכנה של השתקעות בגשמיות, ויותר מכך:

גבהות לב, "ורם לבבך", שנובעת מהמחשבה "כוחי ועוצם ידי עשה לי

את החיל הזה" (ח,

יז). גבהות לב

זו אינה רחוקה מהתופעה שאת סכנותיה למד העולם על בשרו בעת החדשה, והיא הלאומנות

השחצנית והדורסנית. גאוות-יתר בהישגים החומריים ובתכונות הארץ שבה יושבים עלולה

להביא ליהירות ולהעדר כבוד כלפי עמים אחרים. לענייננו, היא עלולה להפריע בעד מימוש

הדרישות התורניות של צדק ומשפט, ושל דאגה לגר ליתום ולאלמנה. גם מבחינה זו עשויה

הארץ המובחרת להפוך למעין מלכודת מבחינה דתית.

במהלך הדורות, הועלו תפיסות שונות לגבי הארץ, ומודל

הקדושה זכה לפיתוח ולתומכים רבים. מה שניסיתי להראות הוא שבמקרא שולט דווקא מודל הארץ

הטובה. על כך אוסיף, שאם זה המודל הנכון להבנת מקומה של ארץ ישראל בתפיסת

התורה, הרי שהענקת ערך עצמי לארץ ישראל, כל שכן ערך מרכזי או עליון, היא, מנקודת

מבט דתית, בגדר שיבוש גמור. משל למה הדבר דומה? להענקת ערך דתי עצמי לריבוי צאן

בקר, או לבניית בתים יפים, או למימוש כל ברכה אחרת שהתורה מבטיחה. ברכות אלה

אמורות להיות שכר על הדבר האמיתי שנדרש, דהיינו קיום המצוות, ולא בעלות ערך

כשלעצמן.

למודל הארץ הטובה השלכות גם לגבי הציפיות הדתיות לעתיד לבוא. הואיל והדבר

החשוב ביותר על פי מודל זה הוא העיסוק בתורה ובמצוות, הרי שעיסוק זה הוא הממַלא את

תמונת הגאולה, ולא השפע הגשמי, או הכבוד הלאומי. הרמב"ם ניסח זאת בדברים

ידועים בסוף הלכות מלכים:

לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו

על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול

ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי

שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה. (יב, ד)

לאור

כל זאת, צאו וראו את המצב המוזר שבו נמצא היום ציבור שומרי התורה. בדור שבו הכפירה

הדתית והשחיתות המוסרית הולכות ומתחזקות בקרב העם היושב בציון, מקדיש חלק גדול

מציבור זה את חילו לא בניסיון לתקן את הפרצות הדתיות והמוסריות, אלא בהיאחזות בארץ

שהישיבה בה אמורה להיות פרס על התנהגות דתית ומוסרית ראויה. המקרא חוזר ומזהיר

שפרס זה יינטל מהעם אם יעזוב את הברית ["ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את

כל הקללה… ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול" (כט:כו-כז)], והנה במקום לעמול, מתוך חרדה, כדי

לחזק את הברית, עמל ציבור זה, מתוך יהירות וביטחון עצמי, על חיזוק ההתיישבות בארץ,

כביכול אם היתדות הקושרות אותנו לקרקע תהיינה חזקות דיין, לא יוכל ה'

"להשליכנו אל ארץ אחרת כיום הזה" (שם). הישיבה על כל גבעה ותחת כל עץ רענן

בעייתית במיוחד כאשר היא מלווה, כפי שתדיר קורה, במעשי התגרות ועוול, שמלבד הקלקול

המוסרי שבהם מסכנים את העם כולו. על כגון זה ניבא ירמיהו בתלונתו הידועה "על

כל גבעה גבוהה, ותחת כל עץ רענן, את צועה זונה" (ירמיהו ב:כ). אין הגזמה בטענה, שמנקודת מבטו של

מודל הארץ הטובה, הוא המודל שמשמיע משה לפני הכניסה לארץ, אנו מצויים בטירוף

מערכות מוחלט.

דני סטטמן הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

מנהיגות

יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבנו לגן

עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת

והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא

ימיש מתוך האהל'?! מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות

ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי

אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א')'ויהי אחרי מות משה עבד ה…".

(בבלי

תמורה ט"ז, ע"א)

"צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת

יקדמו פניך" (תהלים פט , טו)- מתוך הסליחות.

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל אוצרותיו

בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת

ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך.

 אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה,

שנאמר (תהלים פה)

'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום

שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך…'. אבותי גנזו אוצרות

שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו'] אבותי גנזו אוצרות של

ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות, שנאמר (משלי יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. אבותי

גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו

אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד

המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל

טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה

רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה

ובעולם הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט

שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא

בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים, כי החכמים

מרבים שלום בעולם.

(רבינו

בחיי שמות כ , כב)