שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל

שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד,

כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים

וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים טז,

יח-כ)

'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' – בכל עיר

ועיר.

'לשבטך'

– אפילו עיר שכולה משפחה אחת, מנה לה דיינין.

'ושפטו את

העם משפט צדק' – ללמדך שצדקה עושין עם שניהם; עם הזכאי שנוטל את שלו

ועם החייב שמוציאין גזל מתחת ידו.

דבר אחר: 'משפט צדק'

– בזמן שעוסקין ודנין בצדק הן עושין צדקה עם הבריות ומצילין אותן מן הפורעניות, שנאמר

(תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח…' בזמן שדין אמת מארץ תצמח, אז צדק

משמים נשקף, הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות ומציל אותן מפורעניות ומיסורין וטובה

באה לעולם.

(תנחומא שופטים סימן ו)

'צדק צדק תרדף' – אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי

ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, בזה אחר זה – שתיהן

עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן – שניהן

נופלין, בזה אחר זה – שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה – תידחה שאינה טעונה

מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה – תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות,

שתיהן רחוקות – הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו.

(בבלי סנהדרין לב ע"ב)

כיבוש והשחתה

אלימלך

הורוביץ

אחת מהלכות הצבא

המפורשות בתורה היא איסור השחתת עצי פרי, כפי שכתוב בפרשתנו: "כי תצור אל

ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (דברים כ, יט)". אולם תמוה הדבר שבספרות התורנית האמורה להדריך

את החיל הדתי המשרת בצה"ל כמעט ואין התייחסות לנושא זה. בספר "הלכות

צבא" מאת הרב זכריה בן שלמה (תשס"א),

שזכה להסכמות מאת חכמים חשובים (ביניהם שלושה רבנים ראשיים לשעבר) איסור "בל

תשחית" מופיע אך ורק בחלק העוסק ב"קדושת המחנה,"ואין התייחסות כלל

לשאלה שהיא לצערנו מעשית ביותר עבור חיילי צה"ל ומפקדיהם בשנים האחרונות –

ראה למשל כתבתה של עמירה הס בעיתון הארץ, 1/8/03 – באילו תנאים מותר להשחית עצים

של "אויב", ומה יעשה חייל דתי אם וכאשר יידרש להשחית עץ מאכל.

בהלכות מלכים (ו, ח) פסק הרמב"ם: "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ

למדינה… שנאמר

לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה". הדגשת מיקומם של אותם העצים האסורים

לכריתה מוסברת מדברי הרשב"ם על הפסוק שציטטנו לעיל: "ואותו לא

תכרות – אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר כגון הרחוקים, אותם לא תכרות… אלא עץ

הבורחים מפניך" (ראו גם חזקוני על אתר). למרות שכתוב בתורה בצורה מפורשת "רק

עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת" (שם, כ), רוב המפרשים הבינו שדבר זה נאמר כדי לקבוע סדר

עדיפויות, וכפי שכתב הרמב"ן: "להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן

מאכל".

לדעת הרמב"ן,

מצוה זו קשורה במצוות קודמות בפרשתנו המדגישות את חשיבות הביטחון בה' בזמן מלחמה:

"כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה… ואתם לא תעשו כן

להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם." דברים דומים כתב במאה ה-16 רבי

עובדיה ספורנו: "כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשה הצבא להזיק,

מאכל". אולם ההסבר האינסטרומנטלי שאין לכרות את עצי הפרי מפני

שלאחר המלחמה נצטרך לפרותיהם לא מצא חן בעיני החכם שמואל דוד לוצאטו (שד"ל),

שחי במאה ה-19 . לדעתו "לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות

להנאת עצמם, אבל בהפך, לכך ניתנה, לחזק בליבותינו החמלה והחנינה המתנגדות

לתועלתנו" – מסר ראוי לכל איש (ואשת) מלחמה.

במקרה הספציפי של איסור השחתת עצים, הציע

שד"ל "כי עיקר המצווה הוא שלא יכרות העץ אחר שאכל מפרותיו… כדי

בזמן שלא יקווה ממנו עוד תועלת". אם כן, טומנת בחובה מצוה זו גם מסר

חברתי למדינה היהודית באשר לחלוקת משאבים לסקטורים חלשים, כגון נכים וקשישים – שלא

נשליכם אחר גווינו כשלא נצפה לקבל מהם "עוד תועלת".

פרופ' אלימלך הורוביץ, חבר הנהלת עוז ושלום­נתיבות שלום,

מלמד במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר­אילן 

התנאים

והייעוד של גאולת מצרים

"כפר לעמך" אלו החיים,

"אשר פדית" אלו המתים; מלמד שהמתים צריכים כפרה נמצינו למדים

ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים.

"אשר פדית" על

מנת כן פדיתנו שלא יהיה בנו שופכי דמים.

(סיפרי

פרשת שופטים פיסקא רי)

ופירשו חז"ל שמלמד שעל

מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים

התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון, וכל הנסים שעשו להם היו ללא

צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראוים, שאם היו

ראוים היה זכותם מציל את בניהם והם צריכים כפרה…

 (מתוך פירוש המלבי"ם על הספרי)

על

מלחמה ושלום: היבטים מוסריים ורעיוניים

"להלחם עליה" ולא להרעיבה

ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים.

"וקראת אליה לשלום"

גדול השלום שאפילו מתים צריכים שלום גדול השלום שאפילו במלחמה של ישראל צריכים

שלום גדול השלום שדרי רום צריכים שלום שנאמר "עושה שלום במרומיו" (איוב

כ"ה) גדול

השלום שחותמים [בו] ברכת כהנים ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר "ואשלח מלאכים

ממדבר קדמות [וגו'] דברי שלום"

(דברים

ב') (סיפרי פרשת

שופטים פיסקא קצט)

תיקון האדם ותיקון החברה

… והנה אנחנו למדים במשנה,

אולי 1500 שנה אחרי שניתנה מצות עגלה ערופה: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה

ערופה". הטקס הדתי הזה הוא משמעותי בחברה שבה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג.

בחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנחנו

מזועזעים ממקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו. יש משום צביעות בטקס זה בחברה שכזו. יש

לנקות את החברה ממציאות של רציחות יום-יום, ורק אז יהיה מקום להגיב על מקרים

חריגים בטקס של כפרה.

(מתוך

הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 122-123)

"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך"

– אין לסגוד לאבנים

מצבה שאסרה תורה היא בנין

שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר

'ולא תקים לך מצבה' וכל המקים מצבה לוקה וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ

שהוא משתחוה עליה לשם לוקה, שנאמר 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות

עליה' מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה. לפיכך אין עושין

כן לה'…

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות

עבודת כוכבים ו , ו)

"לא ימצא בך מעביר בנו בתו באש … קסם קסמים וכו…": אין להאמין בדברי הבל.

ודברים האלו כולן דברי שקר

וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן,

ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת

בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם

אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו". כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן

ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת … אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו

בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל

שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על

כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , טז)

מינוי המלך – תלוי ברצון העם, מצווה מוחלטת או

פשרה בלתי רצויה?

'ואמרת אשימה עלי מלך' – רבי נהוראי אומר: הפסוק בגנאי

ישראל הוא מדבר, שנאמר 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם' (שמואל א' ח').

אמר רבי יהודה: והלא מצוה

היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו'?

ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם 'ככל הגוים אשר סביבותנו'. רבי נהוראי

אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה, שנאמר 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים

ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו' (שם).

(סיפרי שופטים פיסקא קנו)

"אשימה עלי מלך ככל

הגויים" – שתהיה המלכות לו ולזרעו, לא כעניין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד אבל

אל זרעו אחריו, ועל מינוי שופט למלך בזה האופן (רק בימי חייו) נצטוו בביאתם לארץ,

כאמור "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". אמנם שיהיה המלך כמלכי

הגויים מחזיק במלכות הוא וזרעו נמאס אצל האל יתברך, אבל צווה שכאשר יקשו ערפם להעמיד

להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה'…

(ספורנו דברים יז, יד)

ונראה דמשום

הנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש

מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך היא כספינה בלי קברניט,

ודבר זה אי אפשר לעשות ע"פ מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל, נוגע

לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה… משום הכי, לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא

עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך…

(מתוך פירוש

"העמק דבר" לנצי"ב)

אלול

– אני לדודי ודודי לי

בתחילת אלול קורין תמיד

פרשת 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', שזה התחלת התשובה ועיקרה, שבעל התשובה

מחויב להושיב שוטר ושופט אצל כל שעריו, אלו כל החושים, שהם שערים באדם שפתחם הבורא

יתברך שמו להשתמש בהם, כגון עינים ואזנים וחוטם ופה.

(בני יששכר, מובא בש.י.

עגנון "ימים נוראים", עמ' כד)

וראיתי בפרקי רבי

אליעזר (פרק מו) – רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים

יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל,

ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין

כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה: 'עלה אלי ההרה', והעבירו שופר במחנה

שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר עבודה זרה, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר

(תהלים מז ו) 'עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר'. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח

אלול בכל שנה ושנה.

(רמב"ן שמות

לג , ז)