וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן

וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר

שָׁם. וְלֹא

הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (במדבר פרק כ,

א-ב)

'וַתָּמָת

שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה

מַיִם לָעֵדָה' – על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידו אותה כראוי כי במשה

ואהרון נאמר 'ויבכו אותם בני ישראל' וכאן לא נאמר 'ויבכו אותה', ונאמר 'ותמת שם

מרים ותקבר שם', כי במקום שמתה, שם היתה קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו

בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היתה בזכות מרים.

וחז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים, אף מיתת

צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה? כי באמת אינה קרבן, רק מה שמצינו שקראה

הכתוב חטאת, אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה (הפרה מכפרת על חטא העגל),

כך הצדקת אם כל חי במיתתה, מקנחת צואת תולדותיה.

(כלי יקר על

במדבר כ, א-ב)

…המעיין

שנבקע מהצור בחורב לא סיפק רק את צורכי השעה שבאותו זמן, אלא הוא לייוה אותם בכל המשך המסע במדבר, ולפיכך שוב אין אנחנו שומעים

תלונה על חוסר מים. אך עתה, מיד אחרי מות מרים, חרב המעין והעדה שראתה את עצמה

בפעם הראשונה "כעדת העתיד" היתה נטולהת התנאי הראשון של המשך הקיום:

"ולא היה מים לעדה"! על יסוד סמיכות הפסוקים "ותמת שם מרים" –

"ולא היה מים לעדה" אמרו שם (תענית ט, ע"א) ש'באר בזכות מרים':

הבאר שליוותה אותם מחורב דרך כל המדבר באה להם בזכות מרים. פעילותה השקטה של מרים

לעתידן המוסרי של העם נודעה עתה לעין ל. מותה היה בו משום אבידה לאומית, ודבר זה

ניכר מיד ארחי מותה, כאשר פסקו מי הבאר של חורב.

(הרש"ר הירש במדבר כ,ב)

מוקדש באהבה

לזכרה של אמי מרים לייזר

ע"ה

 ולכבוד נינתה מעיין קליינהויז

-איזנברג

שנולדה בימים אלו

"דור לדור יביע אומר"

הבאר, הסלע, הדיבור וההכאה

פנחס לייזר

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ

ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל

הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ...

וַיָּבֹא

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

וַיְדַבֵּר

בְּעִירָם.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה

אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם." (במדבר

כ, א-יג)

כאשר חז"ל

ופרשני המקרא המסורתיים קראו פסוקים אלו, הם מצאו בהם מקור בלתי נדלה לדרשות

והוציאו מהם "מים רבים" על ידי דיבור, וכידוע "אין מים אלא

תורה". הם דרשו את סמיכות הפרשיות בין פרה אדומה למותה של מרים; כמו-כן, ראו

ברגישות רבה את הקשר בין מותה של מרים לבין המחסור במים, וזו לשונם (בבלי תענית

ט, ע"א ובמקומות אחרים)

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו

הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר

– בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר,

שנאמר (במדבר כ') 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה

(וכתוב לאחר מכן) 'ולא היה מים לעדה'."

חז"ל ובעקבותם רש"י ופרשנים אחרים מתארים מציאות בלתי שגרתית

של באר שליוותה את בני ישראל במדבר. באר זו מוזכרת במסכת אבות (ה, ו) בין עשרת

הדברים שנבראו בערב שבת שבין השמשות. בעל שפתי חכמים מציין שהבאר מיוחסת למרים 'בזכות

שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך לתיבה'

המים שנבעו מהבאר הם מקור של חיים. וכשמתה מרים, נעלמה הבאר,

נעלם מקור החיים. ואכן, העם מגיב להעדר המים ולהעדרה של מרים בעקיפין (בעל כלי

יקר, רבי אפרים מלונטשיץ מסביר שלא הספידו את מרים כראוי ולא התאבלו על מותה בצורה

ישירה) בתחושות של ייאוש ומשאלות מוות (לו גוענו… לו מתנו). משה ואהרון אינם

יכולים להתמודד עם תחושות אלו ולהכיל אותן ובורחים אל פתח אוהל מועד. פרשנים אחדים

רואים בבריחה זו כשל מנהיגותי, שיש לו ביטויים גם בהמשך הפרשה. פרשנים רבים,

ראשונים ואחרונים, עסקו בשאלת "החטא ועונשו" של משה רבנו (ניתן לקרוא

סיכום מקיף של התפיסות השונות בעיונים לספר במדבר של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל)

ומצאו סיבות שונות למניעת כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל.

הקורא כפשוטו את פרק כ, ז- יג אינו יכול להתעלם מהקשר בין הכאת

הסלע לבין אי כניסתם של משה ואהרון לארץ ישראל, וכך לשון התורה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם."

הקב"ה מצווה על משה "לדבר" אל הסלע כדי שיתן

מימיו ואילו משה אינו מדבר אלא "מכה" בסלע; אמנם יוצאים מהסלע "מים

רבים" לאחר הכאתו, אך משה ואהרון מואשמים בהעדר אמונה ובהחמצת ההזדמנות לקדש

את ה' ברבים ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, או, אם ניצמד לכתוב – הם לא

יביאו את הקהל אל הארץ, כלומר: תפקידם המנהיגותי יסתיים לפני הכניסה לארץ.

קריאה זו מתעלמת מההקשר הרחב יותר הכולל את מותה של מרים, היעלמות

הבאר וחוסר יכולתם של משה ואהרון להתמודד עם הייאוש שדבק בעם לאחר מותה של מרים. ייתכן שמסיבה

זו לא נראתה לפרשנים הכאת הסלע סיבה מספקת לעונש שהוטל על משה.

עיון בפסוקים עשוי לאפשר לנו קריאה הרואה קשר בין האירועים

השונים המסופרים בפרשה, שיש בהם השלכות גם לדורות הבאים.

דור המדבר הוא דור חסר סבלנות; הובטח לו, כאשר יצא ממצרים,

שיגיע אל מחוז חפצו, ארץ זבת חלב ודבש. המציאות המדברית טופחת על פניו של הדור

ולאורך כל שנות המדבר, יש משברים המלווים לעתים בביטויים של ייאוש; אין אוכל,

אין מים, אין תקווה. במצבים אלו, בא העם בטענות קשות אל מנהיגיו שהביאו אותו

"למות במדבר". אנו מוצאים ביטויים שונים לייאוש הזה. חטא העגל, קורח,

המרגלים, מי מריבה, בעל פעור מבטאים את קשייו של הדור הזה להכיל מצב של עמימות. לעתים,

ברגעים קשים במיוחד, אין בכוחו של משה להכיל את הייאוש ואת הכעס.

כאשר אחיה הקטן היה בסכנה, המתינה מרים הנביאה, אחות אהרון, ,

עד שבת פרעה ראתה את תיבתו של משה והצילה אותו. בזכות אותה המתנה, מתינות, יכולת

להכיל מצבים עמומים בהם מטבע הדברים קיימת חרדה גדולה, זכתה מרים ועִמה כל בני

ישראל לבאר שהיוותה עבורם מקור של חיים, מקור של תקווה במצב של עמימות מדברית.

'ומשמתה מרים, נסתלקה הבאר' – עם מותה של מרים נעלמה יכולתו של

העם להמתין, נעלמה המתינות, נעלמה היכולת להכיל עמימות אצל העם, וגם, לזמן מה, אצל

משה ואהרון. לכן, אולי, דור המדבר, אליו השתייכו משה ואהרון, נקרא כך מכיוון שלא

יכול להכיל מצבים מדבריים.

תקופות שונות בחיי עם מאופיינות על ידי עמימות; כדי להתמודד עם

אותה עמימות "מדברית" נדרשת מתינות, נדרשת אמונה בעתיד טוב יותר.

מנהיגות היכולה להוביל דור במצבים מדבריים היא "מנהיגות מדַבֶּרֶת" ולא

מנהיגות "מכה". רק ייאוש, כתוצאה מהעדר אמונה, תקווה וסבלנות עלולים

ליצור את האשליה המסוכנת שמצבים מורכבים ניתנים לפתרון באמצעות הפעלת כוח. פרשת מי

מריבה וסמיכותה למותה של מרים מלמדות אותנו את הסכנה שטשטוש הגבולות בין כוח

לקדושה. לעתים, דור שלם משלם את מחירו של טשטוש גבולות מסוג זה.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג.

והביט:

מלטה למעלה או מלמעלה למטה?

"וזהו לשון הבטה , מלמעלה למטה"

(רש"י בראשית ט"ו, ה)

ואם תאמר: והרי כתוב: "והביט אל נחש הנחושת וחי"? יש לומר דהכי (כך) פירושו: והביט אליו הנחש. והא דכתיב "הביטו אליו

ונהרו" דגם זה מלמטה למעלה, יש לומר: מלא כל הארץ כבודו ,מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו:  אין הבטה האמור פה – כלומר בבראשית ט"ו, ה – אלא מלמעלה למטה

(שפתי חכמים בראשית טו, אות ח)

חטאו של יפתח

וזה היה

טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על

חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע

כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר

לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש

דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

( רמב"ן ויקרא פרק כז פסוק כט)

אין לראות

את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממשעהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך

רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם

הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות

שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה – עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש

תנחומא (בחוקותי ה) "מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא

בתורה".

 (מתוך עיונים בספר

במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

דרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת תורת

זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום

שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שביטל

הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר

ימים רבים' (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו

הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר,

עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים

ממדבר קדמות.. דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כו–

כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר 'ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו' (במדבר כא

לה). אמר הקדוש ברוך היאך אני אמרתי ' כי החרם תחרימם' ואתה לא עשית כן! חייך, כשם

שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז).

(תנחומא צו סימן ג)