וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר

הוּא.

וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ

הוּא טָהוֹר הוּא.

וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע

לָבָן אֲדַמְדָּם,

 צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.

וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע

לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:

אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ

הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ

 (ויקרא יג, מ -מד)

"ואיש

כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא הוא"

העניין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא

נגעי בתים, וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בוודאי הוא משובש בכוח השכל ובדיעות זרות.

לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל. והנה אם החטא שלו הוא במדות וכוחות

הנפש או בפעולות, כמו שאמרו

 (ערכין ט"ז, ע"א)

על שבעה דברים נגעים באים, אז אינו מיוחד החטא מצד

כוח שכלי המתיחד בו האדם, לא כן אםפ חטא בכוח שכלו, שאז הנגע בראשו. הוא חוטא בכוח

שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר

"איש צרוע הוא טמא הוא".

(משך חכמה יג, מא-מד)

הנגע והמחלה

רפאל רוזנר

התפילה היהודית מבדילה בין נגע למחלה: "הקדוש ברוך

הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה" (שחרית ליום שבת) ובזה היא משקפת את פסוקי התנ"ך המציינים

את שני המושגים: "כי יצר לו איבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה" (מלכים א ח לז). הנגע והמחלה שייכים לייסורים הפוגעים בגוף ובנפש

האדם. ננסה לבדוק למה הוצרך התנ"ך להבדיל ביניהם.

המחלה ידועה לנו כבר בתורה: "ויאמר אם שמוע תשמע

לקול יהוה אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר

שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יהוה רפאך" (שמות פרק טו כו). למה התכוונה התורה כשדיברה על המחלה ? במסכת בבא

מציעא (דף קז ב) מבדילים בין חולי, מושג שגם מופיע בתורה -"גם

כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת "(דברים פרק כח סא) למחלה. אומר שם ר' חנינא שהמילה "חולי"

מתייחסת לצינה – לקור, הגורמת להפרעות בגוף, ור' יוסי בר חנינא טוען שהחולי הוא "צואת

החוטם" או "צואת האוזן" דהיינו הפרשות האף והאוזן. ההפרשות האלה

כשמתרבות מעידות על הפרעות בגופו של אדם. בהמשך מסביר התלמוד ש"מחלה היא מרה"

כלומר נזק הנגרם על ידי בעיות במערכת העיכול, או אם נסכים שהרפואה היוונית השפיעה

על התפיסה הפיסיולוגית של חז"ל, המרה מציינת את ארבעת הליחות שבגוף ( מרה

לבנה, שחורה, אדומה וירוקה). כשאיזונן משתנה מחלות מתפרצות בגוף האדם (רש"י מסביר את תיאורית

הליחות במסכת סוטה דף ה א). התלמוד

משחק גם עם המילה מחלה "שהיא מְחַלָּה כל גופו של אדם". הגמרא

מצביעה בהמשך על הגימטריאה של "מחלה" שהיא שמונים ושלוש כנגד "שמונים

ושלושה חלאים תלוין במרה" כלומר המילה מחלה מהווה שם כולל לחולאים רבים. על

פי התלמוד, הסיבות למחלות מגווונות. הן מופיעות בגלל אי-שמירת המצוות. במסכת

סנהדרין (קא א) כתוב על הפסוק "כל המחלה אשר שמתי במצרים

לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו) –

"אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך אם תשמע לא אשים [מחלה] ואם לא תשמע אשים [מחלה]".

המחלה מופיעה כאן כעונש על מעשינו אבל התלמוד מייחס גם סיבות טבעיות למחלות. הגמרא

אומרת במסכת בבא קמא (צב ב) "פת במלח

שחרית וקיתון של מים מבטלן [את המחלות]" כלומר הרגלי אכילה נכונים יכולים

למנוע או לרפא מחלות (ר' יוסף חיים מבאגדד, בעל "בן יהוידע" בפירושו

לבבא קמא (צב ב) מציין את הקשר בין המילים מחלה, לחם ומלח, כדי

להבליט את הרגלי האכילה ). התלמוד מוסיף שהמחלה לא פוגעת באדם כעונש בלבד, אלא באה

גם לעורר אותו. המילה מחלה קרובה מאוד ללשון מחילה, כלומר המחלה ("אמר רבי

חייא בר אבא אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו" – נדרים מא

א) היא גירוי לחשבון נפש ולעבודת הבורא. המחלה תוקפת את האדם בדרכים מגוונות (מזג

אוויר, פצעים, עין רעה ועוד) ואין זה המקום להאריך בעניין זה. אולם הדרכים האלה

נכללות בסדרי הטבע לעומת הנגע.

התורה מציינת שלושה סוגי נגעים המתמקדים בעור האדם,

בבגדו ובביתו. בפרשת תזריע נאמר: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ

שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת"

(ויקרא פרק יג ב). התורה מקשרת את הנגע עם הצרעת. הצרעת גורמת

לטומאה ויש כאלה שההניחו שהצרעת היא מחלה מדבקת. הטומאה שבצרעת מדבקת ולא הנגע

עצמו מדבק. בפרשה שלנו הסובל מהצרעת נקרא "מצורע" – "זֹאת תִּהְיֶה

תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא פרק יד ב). באמצעות מושג זה מבליטה התורה את האחריות של נושא הנגע כלומר המצורע הוא אדם

המביא על עצמו את הנגע בגלל מעשיו הלא תקיניים. הגמרא מפרטת את סיבות הצרעת:

"אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל

שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין על לשון הרע"

(ערכין דף טז/א). המדרש (במדבר רבה פרשה ז פסקה ה) רושם "י"א דברים" הגורמים

לצרעת. וכל ה"דברים" האלה הם עברות של בן אדם למקום ובין אדם לחברו.

המהר"ל מדגיש שהקשר בין כל העברות הללו הם "הנגעים דבר שיוצא מן הסדר של

המציאות… ובכל אחד שייך יציאה מן הסדר הראוי " (חידושי אגדות חלק רביעי עמוד קמ –

מסכת ערכין). התלמוד מדגיש שהעבירה

החמורה ביותר המביאה את הצרעת היא בעצם לשון הרע ועל עבירה זו כתוב: (קהלת רבה ט טו) "מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ".

החטא הוא גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. למה לשון הרעה כל כך חמור? כי קשה

מאוד להתחמק ממנו, והוא שכיח מאוד. אם משה, אהרן, מרים חטאו בו, קשה מאוד לא ליפול

במלכודת. בתנחומא (פרק

י י) מדרגים את הנגעים. הנגע פוגע

בביתו של האדם, אם חזר מחטאו מוטב, אם לאו, הוא פוגע בבגדו ואם עדיין לא חזר,

הנגיעה מגיעה לבשרו. אם הנגעים לא באים דרך הטבע, הם באים מהשמים כמו שאנו לומדים

מהפסוק עצמו: (שמות

יב פסוקים א-י) "וַתְּדַבֵּר

מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". הנגע הוא בעצם סימן ייחודי שבורא העולם שולח לאדם

כדי להזהיר אותו. נאמר על יעקב (בראשית לב כה)

במאבקו עם המלאך – "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ". שואל רבנו בחיי

למה בעצם הקב"ה – "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב"? ועונה

שהנגיעה באה בעקבות "עון שתי אחיות שנשא בחייהן", כיוון שיעקב לקח לאשה

שתי אחיות לאה ורחל, הוא נענש ונפגע בגיד הנשה. כי גיד הנשה מסמל את השיכחה כמו

שכתוב בתלמוד: "למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו" (חולין דף צא א) כלומר יעקב במקרה של רחל ולאה שכח את "מקומו"

דהיינו את בוראו.

הקב"ה נוגע באדם. לא כל הנגעים הם נגעי טומאה כי

כתוב: בספר דברים: "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם

בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע" (יז ח) ומסבירה הגמרא: "נגע טמא לנגע טהור" (נדה יט

א) דהיינו יש נגעים שהם טמאים ועליהם מכריז הכהן שהוא טמא – "וראהו הכהן וטמא

אתו" (ויקרא

פרק יג ג), ויש נגעים אחרים שהם

טהורים.

אם המחלה חלה על האדם, אם היא נופלת עליו כדי להזהיר

אותו או להעניש אותו ולגרום לו לחזור בתשובה, הנגע הוא נגיעה אלוקית, מגע, התקרבות

של הקב"ה אל האדם. הנגע אינו הורג לעומת המחלה שביכולתה להמית את אדם. הנגע

במקרה הרע מטמא את האדם, מרחיק אותו מהמשכן וממחנה ישראל כדי שיתבודד עם עצמו

וימצא את בוראו בתוך עצמו.

"וכי לאן ינוס אדם נגוע

אם לא אל נפשו"

(מירון ח. איזקסון, ביטול הגוף הנשי, ע' 77)

נגעי

בתים בארץ.

'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ' – ארץ מה חטאת שהיא

לוקה? אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר (תהלים קז) 'אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה

מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ' – למה מרעת? כדי שיראו הבריות וילמדו, וכן הוא אומר

(ישעיה

כו)

'… כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל'

מפני מה היסורין באין לעולם? מפני הבריות, כדי

שיראו ויסתכלו ויאמרו: מי שחטא לוקה ומי שלא חטא אין לוקה, ולמה העצים והאבנים והכותלים

לוקין כדי שיראו בעליהם ויעשו תשובה.

 (תנחומא מצורע סימן

ד)

טהרת המצורע

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז

ושני תולעת ואזב. (ויקרא

יד , ד) "ועץ

ארז": לפי שהנגעים באין על גסות הרוח."ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו

ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

(רש"י ויקרא יד , ד)

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על-ידי ציפור הדרור, שאינה

מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד

לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה"

לבין "אדם מן היישוב".כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי:

"ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את

בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על ספר ויקרא, מובא ע"י

פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל ב"עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 162)

שבת "הגדול" – תפקידו של אליהו הנביא לעתיד

לבא.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה

הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה ' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב

בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

(מלאכי פרק ג)

אמר הקב"ה בעולם הזה שלחתי לפניהם מלאך והיה מכרית

אומות העולם, אבל לעולם הבא אליהו זכור לטוב אשלח לכם, שנאמר 'הנני שולח לכם את אליהו

הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא'.

 (ילקוט שמעוני

משפטים רמז שנט)

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו

ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין

בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע

ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרֵב אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם,

שנאמר (מלאכי ג'): הנני שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים

על אבותם.

(משנה עדויות ח , ז)