וְעָשִׂיתָ אֶת
נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ…

וּרְאֵה
וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. (שמות כה; לז, מ)

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו
מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר (שמות כ"ה): 'וּרְאֵה
וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר'אלא מעתה (שמות
כ"ו) 'והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר' הכי נמי? הכא כתיב 'כמשפטו',
התם כתיב 'כתבניתם'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גבריאל חגור כמין
פסיקיא (חגורה) היה, והראה לו למשה מעשה מנורה, דכתיב: 'וזה מעשה המנורה'.

(בבלי מנחות כט, ע"א)

רבי שמעון דסיכנין בשם רבי לוי אמר: בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה
לי משכן' היה לו להביא ארבע קונדיסין ולמתוח את המשכן עליהן, אלא מלמד שהראה
הקב"ה למשה למעלה אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה ואמר לו 'עשה לי משכן'.

אמר לו משה להקב"ה: רבון העולמים, וכי מאין יש לי אש אדומה, אש
ירוקה, אש שחורה, אש לבנה?!

אמר לו: 'בתבניתם אשר אתה מראה בהר'.

רבי ברכיה אמר בשם רבי: משל למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש לבן מרגליטין,
אמר לו: עשה לי כזה. אמר לו: אדוני המלך, מנין לי לבוש אלו מרגליטין? אמר לו: אתה בסמניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה:
אתה עושה מה שלמעלה למטה אני מניח סנקליטין שלי שלמעלן ויורד ומצמצם שכינתי ביניהן
למטה, מה למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים אף למטה
קרסים.

 (ילקוט שמעוני תורה פרשת תרומה רמז שסט)

"יעשה
שלום לי, שלום יעשה לי"

נחם אילן

על הפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה 2)
הביא ר' דוד אלעדני, בעל "מדרש הגדול" (להלן מה"ג), (על טיבו של חיבור זה ראו יוסף טובי, המדרש הגדול – מקורותיו ומבנהו, א-ב, עבודת
דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ד.) את הדרשה
הבאה:

לי – כל מקום שנאמר 'לי', הרי זה קיים לעולם.

במשכן – 'ועשו לי מקדש' (שמות כה 8);

בבכורות – 'כי לי כל בכור בישראל (במדבר ח 17); 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'
(שמות
יט );

בלוים – 'והיו לי הלוים, אני ה" (במדבר ג 45);

בכהנים – 'וכהנו לי' (שמות מ 15);

בסנהדרין – 'אספה לי שבעים איש' (במדבר יא 16);

בקרבנות – 'תשמרו להקריב לי' (שם כח 2);

בשמן המשחה – 'שמן משחת קדש יהיה זה לי' (שמות ל 31);

בירושלם – 'בעיר אשר בחרתי לי' (מל"א יא 36);

במלכות בית דויד – 'כי ראיתי בבניו לי מלך' (שמ"א טז 1);

בכסף ובזהב – 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב 8);

בתרומת המשכן – 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה 2);

בשלום – 'או יחזיק במעזי, יעשה שלום לי' (ישעיה כז 5).

אמר ר' ישמעאל: בוא וראה שלש עשרה דברים חיבבן
הקב"ה וקראן 'לי', ומכולם לא כפל אלא השלום, דכתיב 'או יחזיק במעזי, יעשה
שלום לי, שלום יעשה לי', (הפסוק בשלמותו הוא "אוֹ
יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי, יַעֲשֶה שָלוֹם לִי, שָלוֹם יַעֲשֶה לִי" (ישעיה כז
5).) ללמדך שהוא חביב מן הכל. (מדרש הגדול, שמות, מהדורת מ' מרגליות,
ירושלים תשנ"ז, עמ' תקסז-תקסח.)

רוב הדברים הנשנים בדרשה זו מוכרים ממקורות קדומים יותר,
בעיקר ממדרש ויקרא רבה, שם נדרשת המילה "לי" כמביעה זיקה תמידית כלפי
הקב"ה, שאף הוא קיים לעולם. עוד נישנה הרעיון במשנת רבי אליעזר (להלן מר"א),
חיבור ארץ-ישראלי, אשר נערך ככל הנראה לא יאוחר מן המאה השמינית, (משנת רבי אליעזר או מדרש
שלשים ושתים מדות, מהדורת הג"ה ענעלאו, ניו יורק תרצ"ד, עמ' 68-67. והוא
החיבור הקרוי גם "מדרש אגור".) ושימש מקור למה"ג
בעניינים רבים. (ראו
טובי (הערה 1 לעיל), עמ' 283-277.)

השוואה מדוקדקת בין גרסת מר"א לגרסת מה"ג
מלמדת כי ככל הנראה שימש מר"א מקור למה"ג אף בדרשה הנידונה כאן. ההבדלים
הבולטים בין שני הנוסחים הם חמישה: (1) במר"א מובאת הדרשה כולה מפי ר'
ישמעאל, ואילו במה"ג מובא רק הסיפא משמו; (2) במה"ג נמנים רק שנים עשר
דברים, אף שנאמר במפורש שמדובר בשלושה עשר, ואילו במר"א נמנים אכן שלושה עשר
דברים; (ודומני
כי הטעם לכך הוא האמור בהערה הבאה.) (3) מר"א מנה בין י"ג
הדברים החביבים את ארץ ישראל, ואילו במה"ג נזכרת ירושלים; (4) במר"א
נמנה בית המקדש ואילו במה"ג הוא נעדר; (אפשר שהשמטה זו נועת מכך שבמה"ג
דרש "במשכן – 'ועשו
לי מקדש'" ובזה כרך כאחד את המשכן והמקדש, ואילו במר"א הלשון היא
"תרומת המשכן מניין? שנ'[אמר] 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה 2).)
ו-(5) חביבותם של הבכורות, הלויים והמשכן נסמכת בכל אחד משני החיבורים על פסוקים
אחרים.

במר"א מובאת דרשה זו בפרק הדן במעלת השלום, ואם כן
הקשרה שם הוא ברור. בעל מה"ג נטל את הדרשה משם ושיבצהּ בראשית טיפולו בפרשת
"תרומה". החידוש של ר' דוד אלעדני איננו אפוא בעצם הדרשה אלא במיקומהּ
בהקשר חדש, ובזה הביע את דעתו כי אמנם המשכן (ובעתיד המקדש) הוא בעל חביבות
גדולה לפני הקב"ה, אולם יש דבר החביב ממנו (מהם), והוא השלום!

בין אם הדרשה כולה היא של ר' ישמעאל (כגרסת מר"א)
ובין אם רק הסיפא היא משמו (כגרסת מה"ג), דומני כי העיקר טמון ברעיון ולא בשם
אומרו. הטענה המהותית של הדרשן היא כי יש שלושה עשר דברים שלקב"ה יש יחס
מיוחד כלפיהם, ועל כן הם קיימים לעולם. אין פלא למצוא ביניהם את המעמדות המיוחדים
בישראל – כהנים, לויים, מלכי בית דוד; אף אין לתמוה על בחירת ארץ ישראל (או
ירושלים) והמשכן. אולם מעבר לכל אלה יש ערך אחד בלבד שבזיקה אליו נאמרה פעמיים
בפסוק אחד המילה "לי", והוא השלום. לדעת הדרשן מביעה כפילות זו חיבה
יתרה.

דומה שלא אפריז אם אומַר כי משמעותו של ערך נבחנת רק
מתוך עימותו עם ערכים אחרים. הדרשה שלפנינו יוצאת מנקודת הנחה כי יש יותר מערך
נחשב אחד, ואף על פי כן, כשיש צורך להכריע בין ערכים, השלום מכריע את ארץ ישראל
ואת ירושלים, כפי שהוא מכריע מוסדות הנהגה ומנגנוני שלטון (סנהדרין ומלכי בית
דוד).

בעת הכרעה ערכית ברור תחילה מה המחיר שמשלמים – זהו תמיד הערך הדחוי,
ה"מפסיד". האמנם יבוא רווח בעקבותיו? אין זה מובן מאליו. עלינו לעמול
לשם מימוש הערך המועדף. אלה פני הדברים בכל הכרעה ערכית, ובוודאי בעימות הקשה
והסבוך שבין שלום לנחלת אבותינו, לביטחון, לצדק ולעוד ערכים ראויים.

בעל מר"א ובעקבותיו ר' דוד אלעדני, בעל מה"ג,
נקטו עמדה מאתגרת, המציבה את השלום כערך המועדף על ידי אלהים יותר משאר הערכים
שמנה הדרשן. האמנם נשכיל לאמץ עמדה זו? היש בנו נכונות להתמודד עם אתגר זה? האם
ניאות לראות בדברי הדרשן על מעלת השלום עמדה דתית ולתת את דעתנו על
המשמעויות המופלגות הנובעות ממנה?

ד"ר נחם אילן
מלמד בחוג המשולב ליהדות באוניברסיטת בר-אילן ובחוג לערבית באוניברסיטת חיפה

גם בעבודת
הקודש מוותרים מעט על פאר למען האדם

"וצפית אתו זהב":
ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו
להנשא בכתף כדכתיב – ככתוב -" כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן
מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד.

(חזקוני שמות כה, יא)

החיים,
המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא
במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה,
כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים
שבקדושה, שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי
לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של
ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'…' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

 (כלי יקר שמות כח , לא)

במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

 (רבינו בחיי בראשית כז , מ)

היכן
משכן השכינה?

עבודת ה' עבור עם ישראל בכללו מקבלת ביטוייה בקיום המצוות,
ואחת מהן היא מצוות תפילה. התפילה איננה היגד על ה', אלא היא ביטוי להתייחסות האדם
אל השם-יתברך.

במדרש נאמר שהקדוש ברוך הוא אומר למשה, שאם ישראל מקיימים את
עבדות ה' במישכן, הרי שהוא 'מצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה' ואם אדם מתכוון לעבוד
את ה', הריהו נמצא בתוך אותה אמה, ובקרבת ה' אשר השמים ושמי-השמים לא יכלכלוהו;
ואם אין האדם מתכוון לעבודת ה', הרי גם השמים והארץ וכל צבאם ריקים לגביו מכל תוכן
ואין השכינה מתגלמת בהם, ולכן אומר הנביא המאוחר: "וישכח ישראל את עשהו ויבן
היכלות" (הושע ח, יד), ללמדנו כי בניית היכלות איננה בהכרח עדות להשכנת שכינה בישראל.

לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת
ישראל, כי היכל ה' המה.

 (צידה לדרך,
מובא בנ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 339)