ולֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,

וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע

יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם,

וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף – הַעוֹד אָבִי חָי?

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ,

וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה

אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי

לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (בראשית מה, א-ה)

פיוס מרצון או מכורח

הנסיבות.

'מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי' – לעתיד לבא

יבא הקדוש ברוך הוא לפייסה לכנסת ישראל,

והיא אומרת לפניו: ריבונו של עולם, במה

אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם? יוסף שהוא בשר ודם אף על פי שגמלוהו אחיו רעות,

לא נקם מהם. אלא, כיון שבאו אצלו כבש רחמיו עליהם, שנאמר "ולא יכול יוסף להתאפק" – אבל אתה, לא כבשת רחמיך ממני והנחת אומנותך שכתוב בך

"אל רחום וחנון".

 (ילקוט שמעוני

איכה רמז תתרלא)

"ולא יכול יוסף להתאפק לכל

הנצבים" – רצונו לומר, כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח

… משתחווים לי', ולא היה לו לרחם עליהם, כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה

נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי

חונן. ולא יכול היה להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה בראשית מה, א)

יודים

ביוד בתשרי

מתה תומתי

וביוד בית בחשוון

נגזרה נשמתי

ביוד בטבת

הוקפה חומתי

וביוד בית בו

נפטרה סבתי

בין יוד ליוד נתמלאו

ימי

קדישים,

נגזר על הגשמים,

ועל החיים.

אבחת

קוצו של יוד

ביתרה

חית יוד יוד מם סופית, סופית.

יוד מקף יוד

אל רחום וחנון

עושה השלום במרומיו

וסלחת לעוונינו ולחטאינו ונחלתנו.

שחר יוד בית

בחשוון תשנ"ז

"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה,

אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה –

לְמַעַן

עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב"

חיים רובינשטיין

בכיו

של יוסף מהדהד בפרשה זו לכל אורכה, בכי של צער מתחלף בבכי של תסכול, ובכי של

אובדן, וגם של חמלה. הרבה מיני בכי יש בעולמנו ויוסף נטל לו קמעא מכל סוג וסוג.

התנכרות האחים ליוסף אך

גברה עם השנים. מהיום בו חשף בפניהם את חלומותיו ועד לאחר היום בהם התגשמו, שטמו

האחים אותו ולא יכלו לבלוע את גאוותם. אף הבכור, מצפון אחיו, הנקרע בין חובתו לאב

ובין מחויבותו החברתית לאֶחָיו, אינו מצליח להתגבר על רגשות הדחייה מאָחִיו.

יוסף מנסה לשוחח עם אֶחיו.

משתף אותם בחלומותיו. מקרב אותם לתפיסתו המיוחדת. אחיו מתנכרים. אחיו מוכרים אותו

לנוכרים. אחיו אינם יכולים לעמוד מול צבעיו הבוהקים בשונותם. וַיִּשְׂנְאוּ

אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (בראשית,

ל"ז, ד').

יוסף לבדד ישכון.

אינדיבידואליסט. נון קונפורמיסט. שונה. בעל החלומות. נלעג. נדחה.

קשה לאחים לקבל כי דווקא

הוא, יוסף, הרחיק ראות מהם. שרד קשיים אדירים, עמד בפיתויים. משנה למלך. וְהֵם

לֹא הִכִּרֻהוּ (בראשית מ"ב, ח')

דופק הוא על דלתם ואין

מענה. מקיש ואין משיב. יוסף מנסה הפתחים, והחלונות. אין כניסה. אחיו אינם מדברים

אתו. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף (שם,

כ"ג) וכן בעת מכירתו, בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא

שָׁמָעְנוּ (שם, כ"א).

בכייתו של יוסף היא היא

צדיקותו. ההתגברות על ייצרו, הייתה באירוע דרמטי, חד פעמי. בכיו היה ממושך. צדיקים

אינם נגלים במעשי נסים ובקול תרועה. צדיקים מעשיהם במסתרים. בקול דממה דקה. בינם

לבין בוראם. צדיקותו של יוסף נחשפת רק אחרי עיון בבכיו. דווקא בחוסר התאפקותו.

בכייתו של יוסף היא בכיו של

המאמין בצדקת דרכו. הנון-קונפורמיסט. החי במתח שבין הודאות והבהירות ובין הלחצים

החברתיים. בין הקול הפנימי והלעג החיצוני. הוא מצליח בסביבה אחרת, זרה, ומתגעגע

לסביבה המוכרת, והסותרת. המכאיבה. חלומותיו מתממשים במצרים ולבו אצל אביו. מנשה

הוא קורא לבנו. על העבר.

הבכי הראשון הנשמע בפרשת

יוסף, הוא בכי השכול. של אביו הממאן להתנחם. וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו (שם,

ל"ז, ל"ה). בכי מר. בכי על אפלה שנפערה בעולמו. בכי של מעצור. של נתק.

הבכי הראשון של יוסף לא היה

לאחר מכירתו לזרים. לא בבית הכלא ולא עם תשועתו. בכיו הראשון היה בכי של נתק. בכי

של תסכול. בכי של חוסר תקשורת, אי מגע. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ

וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם (שם, מ"ב,כ"ד). יוסף שאחיו הפכו לנוכרי,

במוכרם אותו לנוכרי, פונה אליהם בשפת הנוכרים. שפה קשוחה. שפת הכח. וַיַּרְא

יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת (שם,

שם, ז').

הם אינם מבינים את שפתו. את רמזיו. אינם נפתחים לעולמו. השיח ממשיך להיות שיח של

זרים. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ (שם,

שם, ח'). ויסוב, ויבך, וישב. בכי של ניתוק.

הבכי השני הוא בכי של

געגועים. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ

וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם (שם, מ"ג, ל',

ל"א). לבו יוצא אל אָחִיו, אֶחיו. שוב ההתרחקות, בכי וחזרה. הפגנת השגרה. הפסוק

מדגיש כי הבכי הוא חוסר התאפקות. לפניו ואחריו הוא עוטה את מעטה משנה המלך הרגיל

בענייני היומיום. "ויאמר שימו לחם". געגועיו לאחיו, מוקדמים בערגתו

לאביו הזקן. הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי

(שם, שם, כ"ז). הבכי מבטא יותר מכל את יוסף שתחת בגדי המלוכה.

יוסף, הנער הרועה את אחיו. העורג אל אחיו.

הבכי השלישי הוא בכי

ההתפרקות. הסרת המעטה. סילוק הכיסוי הנוכרי. הנסיון הרגשי, החם והגועש, לחבור אל

אחיו באהבה. וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו

אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (שם,

מ"ה, א- ג). ההתוודעות היא אישית. יוצאת מלבו הפועם. הוא לבד עם אחיו. מצרים, בית

פרעה, כל העולם שומע את בכיו. מבין את פשרו. "וישמעו מצרים" מלבד אחיו.

התנכרותם אוטמת את אוזניהם. גם לאחר שהוא מפרש את דבריו, "אני יוסף!" הם

מגיבים בבהלה. הם עדיין מופרדים ממנו רגשית. מתנכרים. והוא ממשיך גְּשׁוּ נָא

אֵלַי (שם, ד'). בתחינה, בניסיון נוסף לקרבם. וַיִּגָּשׁוּ (שם,

ד'). קור. קיפאון,

ניגשים ככפאם שד.

ובפסוקים הבאים מועצמת

תחושת הכפאון: וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ

וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ: וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (שם,

י"ד-ט"ז). לבבות בנימין ויוסף מתחברים. נשפכים זה לזה, בבכי על צוואר. בכי אוהבים

הנפגשים לאחר פרידה ארוכה. בכי של התרפקות ומזיגה. אך יתר אחיו, למרות נשיקתו

ובכיו, "מדברים אתו". אינם נופלים על צווארו. הוא, המשנה למלך, על כל בגדיו

הססגוניים והדר מלכותו, משיל את כל הסממנים החיצוניים, המנכרים, פותח את ליבו,

יורד למקומם, מנשק ובוכה, מנשק ובוכה. והם עונים במילים קמוצות. אחיו "דברו

אתו".

בית פרעה שומע את הקולות,

אוהב את יוסף ופותח את דלתותיו בפניו נשואי חיבתו. מולם ניצבת דלתם הנעולה של

אחיו.

לבו החם בוכה באופן דומה

בפוגשו את אביו . וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת

עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית, מ"ו, כ"ט), לומר לך כי בכיו

מאפיין את אהבתו האמיתית. את טוהר רגשותיו. אותן מפגין מול אביו שאהבתם מוזכרת כבר

בתחילת הסיפור, אהבתו אל בנימין, השזורה לאורכו של הסיפור, ופנייתו אל אחיו,

הנתקלת בדחייה מתמשכת.

דחייה המתמשכת גם בסוף פרשת

ויחי, לאחר מותו של אביו (ושם בכי של צער ופרידה  – פרק נ' א'), בהתריסם מולו.

בְּדַבְּרָם אֵלָיו. (שם, נ', ט"ו – י"ז). החשדנות והחשש מפני

יוסף לא פינו את מקומם לחיבה, רעות ואחווה. הרגשות שנקבעו בינם בנערותם, המשיכו להתקיים

גם בזקנתם. יוסף לא הצליח להבקיע מקום אל ליבם. זה פשר בכיו האחרון. בכי של אכזבה

ותסכול. בכיו של צדיק שהתמיד באהבתו גם למול שנאתם. קנאתם.

בכיו של צדיק, ראוי שיחדור

ללבותינו בימים של פירוד בין אחים. בימים של שנאה פנימית ואש המחלוקת הלוהטת

בקרבנו. יבבתו החרישית מורה לנו כי באופל היער, דרכים רבות לאמת וכולן מובילות

לאלוהינו. חנוך לנער על פי דרכו, כי לכל אחד יש דרך משלו. לא ניתן תמיד לזהות אותה

בפוסענו בדרכנו הפרטית. לאמת פנים רבות, וכדי לראותם ניעזר באהבה הגלומה בבכיו של

יוסף. גם מי שאנו מתנכרים לו. גם הנראה נוכרי. הלבוש בכותנת פסים, הוא אחינו, הוא

יוסף.

יוסף, שעשו לו אחיו כל אותם הרעות, כיון שראה

עשו לא נכמרו רחמיו על אחיו שנאמר: 'על רדפו בחרב אחיו' (עמוס א' י"א)". (פסיקתא רבתי פרשה יג)

חיים רובינשטיין

עוסק בחינוך

קוראים מגיבים

נדהמתי לקרוא ציטוט ממאמרו של פרופ' משה הלברטל מתוך

החוברת "הר הבית – פשרה בעין הסערה". (גיליון פ' ויצא)

דברים אלו הם בבחינת "טענו חיטים והודה לו

בשעורים" . הטענה היא כי "איך אפשר לטעון לבעלות על מקום שאסור לדרוך

בו"? ואני תמה; מה הקשר? מה הקשר בין דיני התרחקות מעשית וטומאתית מן הקודש

לענייני ריבונות?

דווקא בפ' ויצא, למרבה האבסורד, אומר ה' ליעקב הישן

והחולם במקום הר הבית: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה".

ומה זה אם לא הבטחת ריבונות?!

כמו-כן קבעו חז"ל כי 3 מקומות לא יוכלו אומות

העולם לטעון עלינו כי ליסטים אנחנו שלקחנום: הר הבית שנקנה על ידי דוד, מערת

המכפלה שנקנתה על ידי אברהם, ושכם שנקנתה על ידי יעקב.

מה זה אם לא הכוונתנו להבין שאמנם אנו חפצי

אוניוורסליות וחפצי שלום העולם ואחדותו, אך מתוך דגש שזה יצליח רק מתוך שעם ישראל

שוכן בארצו בגאון והעולם מקבל את מרכזיותו, מקבל את היותו מתווך, הצינור המעביר של

הקדושה והרוח אל כל העולם.

ושלמה המלך, בנאומו ביסוד בית המקדש היטיב להביע את

עניינו המשולש של בית המקדש: דתי, לאומי ואוניוורסלי. גם אבן שואבת רוחנית לכל

אדם, גם נזר לאומיותו של עם ישראל, וגם מקור פתוח אוניוורסלי לכל העמים (מלכים א, ח)

הנפת דגל האוניוורסליות על הר הבית

תוך סילוק הדגל הלאומי שלנו מעליו, הם הם בבחינת "העמדת צלם בהיכל" והפיכת המקום הקדוש שפוטנציאל

קדושתו עתיד להתממש רק מתוך שיהיה בשליטה רוחנית וריבונית של העם היהודי

"למרחב של מניפולציה במאבק לאומי" של פרופ' הלברטל הם בבחינת

"הפיכת חולשה לאידיאל". טוב היה עושה אם היה מודה שהאידיאל הראוי הוא

ברור כפי שעולה מחלום יעקב והבטחת ה', רק שאנחנו בחולשתנו ובמתח המדיני האזורי

והעולמי איננו יכולים ואולי אף איננו צריכים לממש זכותנו במקום הר הבית, ולהמתין

בסבלנות עד… ימות המשיח למימוש כל החזון.

הרב יורם כהן-אור

תושיה

העורך מעיר:

את מאמרו המלא של פרופ' משה הלברטל ניתן, כאמור, לקרוא

בחוברת "הר הבית – פשרה בעין הסערה" (יצאה לאור ע"י עמותת עיר שלם ,

ת.ד. 8159 ירושלים, טל. 025660648) ומן הראוי לעשות זאת כדי להבין את התיזה לאשורה.

מכל מקום, אנחנו בוודאי מסכימים עם הצהרתו החשובה של

הרב כהן-אור, שאיננו צריכים לממש את זכותנו במקום הר הבית בעת הזאת. הצהרה זו,

בניגוד למגמות של דחיקת הקץ בחלקים מסוימים של הציבור, תואמת את דעתם של רוב רובם

של גדולי ישראל .

 הבאנו

קטע מתוך מאמרו של פרופ' הלברטל המציג תזה מעניינת הבאה להפריד בין ריבונות לקדושה;

קדושה איננה תלויה בריבונות וריבונות איננה מוסיפה קדושה וכדברי הרב הראשי

בקשי-דורון באותה חוברת: "עלינו לפעול כדי להבטיח שכל הוויכוחים המדיניים

שבינינו ייושבו במשא ומתן הוגן מתוך הבנה וכבוד הדדיים, צדק ושוויון, ובהכרה בצורך

לשמור על זכויות של כל אדם ועם. ראוי שבהזדמנות זו ולמען השלום, ששוב נבהיר את

גישתנו כלפי המקומות הקדושים. יש להשתדל שאתרים אשר יקרים וקדושים למוסלמים,

נוצרים ויהודים לא יגרמו למחלוקות ולסכסוכים ולא ישמשו ככלי נשק בידי הלוחמים נגד

השלום." דברים חשובים אלו מלמדים אותנו פרק חשוב בסוגיית הקדושה שאיננה

מתיישבת עם מאבק אלים.