כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל
הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים

וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים

לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

שַׁלֵּחַ
תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָך

לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ
יָמִים. (דברים כב ו,ז)

הציפיה לשכר מצווה: גורם מדרבן או מכשלה?

יש מצות שמתן שכרה עושר
ויש מצות שמתן שכרה כבוד ומה מתן שכרה של מצוה זו? שאם אין לך בנים, אני נותן לך
בנים, מנין? שנאמר 'שלח תשלח את האם' ומה שכר אתה נוטל? 'ואת הבנים תקח לך'.

(דברים רבה פרשה ו )

אחר [אלישע בן אבויה] ראה
אדם אחד עלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם
אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת, אמר כתיב (דברים
כ"ב) 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת
ימים' היכן טובו של זה? והיכן אריכת ימיו של זה? ולא ידע שדרשה ר' עקיבא 'למען
ייטב לך'- בעולם שכלו טוב 'והארכתי ימים' – לעולם שכלו ארוך.

(קהלת רבה פרשה ז)

ריבוע העיגול

מישל בן שושן

אם
היינו צריכים לבחור מילה אחת במשפט "כי תצא למלחמה על אויבך…", סביר
להניח שעיתונאי היה מיד בוחר ככותרת : "מלחמה". אולם, חכמינו
בחרו בצמד "כי תצא" ככותרת הפרשה שלנו.

ננסה
כאן להציע הסבר לבחירה הזאת.

פרשתנו
מאופיינת אולי על ידי רצף של תיאור מקרים קצרים ,שונים ולפעמים אף משונים, עם מסקנה
הלכתית לכל אחד ממקרים אלו.

נכון
שקיימות פרשיות רבות המתארות הלכות שונות ברצף, אבל כאן, הרצף עצמו מהווה
מקור לפרשנות. כאילו סמיכות הפרשיות הקטנות והסֵדר שבו הן מובאות, מעניינים יותר
מתוכן כל פרשה בפני עצמה.

רש"י
ורוב הפרשנים הגדולים,דורשים את סמיכות הפרשיות, עד כדי כך שאפשר לקרוא אתם את סידרתנו
כסיפור אחד מתגלגל:

לקיחת
אשת יפת התואר ,גורמת לשנאה כלפיה. שנאה בין בני הזוג תגרום לבעיות בחינוך הילדים.
זה יגרום לילד לבוא לידי חטאים כאלה שיחייבו אותו למיתה! …לסקילה ,לתלייה,
ולקבורה…!

ואחרי
הסוף הנורא הזה, קיים מהלך של תקווה: השבת אבֵדה, שום דבר לא הולך לאיבוד באופן מוחלט.
וכן אפשר ללמוד מאת ה"בית יעקב" (בנו של מחבר "מי השילוח) המשך
הסיפור הזה עד למצוות קן הציפור. הדרך לדרישת המשך סמיכות הפרשיות, שנסללה על ידי
פרשנינו הראשונים והאחרונים, אינה נעולה עדיין.

אפשר
,דרך אגב ,להציע משמעות חדשה למימרה: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ": כל
מילה,כל פסוק , כתוב בדיוק במקומו ,אחרי הפסוק הקודם ולפני זה שבא אחריו; כלומר – לא
מוקדם מידי ולא מאוחר מידי.

אולם,
ראייה של הדברים בצורה זו,מעלה שאֵלה עקרונית:

אם מתחילת
הסיפור , השתלשלות הדברים מביאה לתוצאות חמורות כמו המתת הבן, למה לא אוסרת התורה
מלכתחילה את הכל! שתאסור אשת יפת התואר, או שתאסור לקיחת שבויים, או בכלל יציאה
למלחמת הרשות, או כל יציאה בכלל!

ומה
מובן התשובה של פרשנינו "דברה התורה כנגד יצר הרע"?

ניעזר
במשל ציורי מספר "סוד ישרים" (נכדו של "מי השילוח") על שני
מצבים אפשריים של נפש האדם: הריבוע והעיגול.

העיגול
מסמל אדם
שאוהב לשמור על השגרה, ששומר על החוקים ,המסורת, ההרגל, הכל מסביב לנקודה מרכזית
אחת – מצב בטוח, ללא סיכונים. הרמוניה השוללת סכסוכים ,חידושים, ושינוי המצב
הקיים. אין הפתעות – צריך רק לשמור על מהירות שווה באותו מסלול החוזר על עצמו.

הריבוע, לעומתו, מסמל האדם שיצא
מהעיגול לתחום לא ידוע. הוא מסתכן כל פעם מחדש. אבל הוא גם יכול ,בצורה זו
,להגשים את שאיפותיו,לבטֵא את ייחודו כלפי עולמו וכלפי האחרים. הרצון לחיות את
חייו ,לקבל אחריות על מחשבותיו, מעשיו ואופיו המיוחד: כל זה מלוּוה בסיכונים לא
מעטים וקשיי החידוש, בכל מובניו. אדם שמחליט לקבל אחריות על חייו, לצאת ממצב סביל,
לאוויר העולם בניסיון לפרוץ את גדרי העיגול ,לובש טלית מצויצת, שהינה ריבוע בעל
ארבע כנפות המתפשטות לארבע רוחות ההוויה.

האדם
מתנדנד רוב הזמן בין שתי הגישות האלה. בין הביטחון והשקט שבשגרת העיגול לבין היצירה העצמית
המסכנת והמרהיבה של הריבוע.

בניגוד
לרוב הדתות הקיימות, התורה איננה מצפה מהאדם להתנהג בצורת העיגול. היא
דורשת מהאדם להיות שותפו של הקדוש ברוך הוא, לקבל אחריות על מעשיו, לבחור, לחפש
כל הזמן מהן ציפיותיו של הבורא ממנו. התורה פונה אל היחיד, אל האדם המיוחד, אפילו
כשהוא חלק מהכלל.

להיות
"דתי" ברוב הדתות, ולצערנו, גם אצלנו לאחרונה, זה לחיות בעיגול. ככל
שהאדם חושב פחות באופן עצמאי, וכלל שהוא מחדש פחות, כך הוא נחשב ל"דתי"
יותר.

התורה
אינה מדברת ל"רובוטים". הבורא יצר אדם שונה מכל שאר הברואים; הוא ניחן בכוח
הבחירה והיצירה. שומר המצוות ולומד התורה לא אמור להיות "מסודר". אין לו
תשובה לכל דבר.

להפך,
מבקשים ממנו להכין את עצמו, להיות פתוח וקשוב לרצון הבורא המתהווה. הוא צריך להיות
כל הזמן "בשאֵלה", אפילו אם הוא חוזר בתשובה.

כשהאדם
מקבל על עצמו ללבוש טלית מרובעת, רובצת עליו סכנה גדולה: ביציאה מן העיגול אל
הריבוע, הוא עלול ללכת לאיבוד ולא להגשים את המטרה עבורה יצא: אושר ההגשמה העצמית
כלפי בוראו.

לכן ,מצוות הציצית, השקולה כנגד כל המצוות ,דורשת לקשור
חוטים דווקא במקום היציאה: הכנף. חוט שיקשור את האדם למקור, לכללים
הבטוחים של העיגול. שיזכירו לאדם את כל העצות הטובות שציווה עליו הבורא. כך יש לו
סיכוי ליהנות גם ממימוש תפקידו הייחודי בעולם, וגם מהביטחון שמעניק העיגול.

לפי
ה"סוד ישרים" "יציאה","תוצאה" ו"ציצית",
באים מאותו מקור – החיים היהודיים הם אולי סוד "ריבוע העיגול".

אשליה
גדולה היא לחשוב שאפשר לחיות כל הזמן בעיגול. הרי החיים מאלצים אותנו
"לצאת".

הלידה
,היא היציאה הגדולה מכולם. להתבגר, להתחתן, לגדל ילד, לקיים יחסים עם שאר בני
האדם, לעבוד, לא כל היציאות דומות ולא לכולם טיפול דומה.

יש
יציאות הנכפות עלינו, לעומת יציאות שאנו בוחרים בהן.

אבל
את כולן אנו חייבים לקחת בחשבון ,לבחון את תוצאותיהן, ולדעת להתמודד אתם בצורה
נכונה.

"ויתד
תהיה על אזניך… וכיסית את צאתך" – כמה חשובה עצה זאת, במיוחד היום
כשזיהום הסביבה גובל בחוסר אחריות מוחלט כלפי תוצאות כל סוגי 'יציאותינו'.

הקב"ה
הוציא אותנו ממצרים. הוא המשיך להאיר את עינינו ב"צאתנו ובבואנו".
פרשתנו מתמצתת את עיקרי הנחיותיו שנועדו להאיר את דרכנו. המפרשים דורשים כאן יותר
מכל מקום אחר את הסמיכויות , מתוך הנחה שאין מקריות ברצף העריכה. לכל דבר יש
תוצאות שיש לקחת בחשבון במקרים רבים, טיפול בבעיה חינוכית של ילד מתחיל בטיפול בהוריו.
בעיות בזוג יכולות לנבוע מחוסר בשלות של אחד מבני הזוג או משניהם.

אמנם,
בכל יציאה קיים סיכון. כל יציאה מהשגרה עלולה להסתיים בכישלון ובתוצאה שלילית.

אסור
להתעלם מכך. אך, כאנשים בוגרים ואחראים, לא נפחד לצאת, אבל נלמד לטפל בתוצאות,
הטובות והרעות ,כדי שלא נאכזב את בוראנו, ושיהיה רצוננו כרצונו.

אפשר
לראות בכל יציאה את ידו של היצר הרע.

אבל
גדול הוא בורא העולם שיצר את האדם עם היצר הרע

גדולה
התורה שדיברה כנגד היצר הרע

גדול האדם שמתמודד אתו בענווה
וביראה, אבל גם באחריות שהטיל עליו בוראו.

ד"ר מישל בן שושן לומד ומלמד תורה בירושלים

מחיית עמלק – לשעה ולדורות

"תמחה את זכר עמלק" –
אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר
ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, אין
לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן
העולם.

 (פסיקתא
רבתי פרשה יב)

וכן מצות עשה לאבד זכר
עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי
לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו 'זכור' בפה,
'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים
ה,ה)

"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה
להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות,
בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם
יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב
האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר
הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה
כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה!
שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות
והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם
גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" – וכדי
שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על
עתידו .

(מתוך פירוש הרש"ר
הירש על דברים כה, יט – נכתב בערך ב- 1860!!)

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב
תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג)

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ
נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. (דברים פרק כב)

"שור אחיך" ובמשפטים כתוב
"אויבך", משום דב'ערבי פסחים' (פרק י ממס' פסחים) אמר : מי שרי לשנויי?
(האם מותר לשנוא?) הרי כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך"? ומוקי (והוא
מתרץ) בראה בו שעבר עבירה וזה היה קודם חטא העגל, אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז
היה מותר לשנוא אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעוונות, אם יראה
אדם בחברו חֵטא, אם יפשפש במעשיו ימצא בו כמה מכשולים ופקפוקים, לכן אסור לשנוא
איש כזה , אלא רק מי שהוא בעצמו סר-מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצוא כמותו,
ועל זה אמרו: 'ראיתי בני עליה והמה מועטים' לכן כתוב "אחיך".

("משך חכמה" לר' מאיר שמחה
דברים כב, א)

…אדם השומר מצוות אינו רשאי
לראות בחברו אויב או שונא, ואילו אדם שאיננו מקבל עליו עול תורה ומצוות, מן הסתם
לא יראה עצמו חייב בהשבת אבֵדה, וממילא לא יחזיר אותה, ונמצא שהדברים נאמרו כאן
לריק.

לכן מפרש הרב את הביטויים
"אויבך" ו"ושנאך" במשמעות מליצית, המכוונת כלפי בעל-עבירה –
העבריין שמבחינה אובייקטיבית הוא שנאוי, וראוי להחשב "אויבו"
ו"שונאו" של האדם שומר התורה והמצוות, ורק אדם שהוא סר-מרע וצדיק
תמים בדרכיו, אולי היתה לו הצדקה לשנוא את הרשע.

סמוך למתן תורה היו ישראל
מכריזי "נעשה ונשמע" ממלכת גוי קדשו, וחזקתו של כל אדם מישראל, שהיה
מקיים מצוות ועובד את ה'. במסגרת ציבור כזה, עובר עבירה הוגדר אדם שפרץ גדרי עולם,
ומותר היה להתייחס אליו כאל 'אויב' או 'שונא', משום היותו בגדר תופעה חריגה.

לעומת זאת סדרת "כי תצא"
נאמרה כארבעים שנה לאחר מעשה העגל, לדור השני של יוצאי מצרים, שהיו כולם בגדר
עוברי עבירה ומרי בה' ובתורתו, עליהם נאמר במפורש "תרבות אנשים חטאים",
ולמעשה, אנו כולנו בני כל הדורות בקטגוריה זו, במצב דברים זה אם אדם מוצא בחברו
חֵטא כלשהו, מן הראוי שיפשפש תחילה במעשי עצמו, ואין ספק שימצא בהם עיוותים
ופגמים; ומאחר שבימינו כולנו שקועים בעבירות, ו'בני עלייה' מועטים ונער יספרם, אין
זכות לשום אדם בישראל להתייחס אל זולתו כ'אויב' או 'שונא' גם אם הוא בעל-עבירה,
אלא עליו לראות בו כאילו הוא 'אחיו' שהיר הוא עצמו איננו טוב ממנו, וכל המוצא פסול
ופגם בחברו, במומו של עצמו הוא פוסל.

בתנאים אלו פקעה ונשללה מאתנו
הזכות לפסול אחרים, ואין לנון רשות או הצדקה לראות בהם 'שונאים' או 'אויבים', שהרי
כולנו בעוונותינו הרבים "אנשים אחים אנחנו", וחייבים אנו לסייע
לכל אדם הנתון במצוקה מבלי לבדוק בציציותיו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות
על פרשת השבוע, עמ' 864)