וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר
אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. 

 (שמות לג, יא)

"פנים אל פנים"

כלומר: לנוכח, בלי אמצעי וכמו שנאמר
'כה נתראה פנים', ובאר במקום אחר ואמר 'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים
זולתי קול' וכנה את זה 'פנים בפנים', כך אמרו 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' כינוי
על אמרו באופן הדבור 'וישמע את הקול מִדבר אליו', הנה נתבאר לך כי שמיעת הקול בלי אמצעות מלאך מכנים אותו 'פנים בפנים'.

(מורה נבוכים
לרמב"ם א, לז)

…ועל דרך המדרש: 'פנים אל פנים' – לשון כעס; אמר הקב"ה למשה: משה, לא אמרתי לך
כשאני עליהם בכעס, אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס, אני ברצון, אבל עכשיו אני בכעס
ואתה בכעס, 'שוב אל המחנה' – אל תקרי 'ושב אל המחנה' אלא 'ושוב אל המחנה'. אם
שנינו בכעס, מי יקרב את ישראל?

(רבינו בחיי שמות לג,
יא)

משה המקנא ומשה הבוכה

דני סטטמן

משה יורד מהר סיני, ולתדהמתו מוצא את העם באמצע פולחן לעגל
זהב, שמונהג על-ידי לא אחר מאשר אחיו אהרון. בכעסו משַבר משה את הלוחות, שורף את
העגל, טוחן אותו עד דק, זורה על המים ומשקה את בני ישראל. אבל בכך אין די. העם
עדיין פרוע: "וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעו אהרון לשמצה
בקָמיהם" (לב, כה). מה בדיוק עולל אהרון לעם? אומר הרמב"ן: "כי פרעה אהרן – ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן
הנפוצים על ההרים (מ"א
כב יז) בלא יועץ ומדריך".
הייאוש מִמשה, בניית העגל והמחולות האקסטאטיים סביבו, והריסת העגל על-ידי משה, כל
אלה הותירו את העם במצב של התפרקות טוטאלית, "בטל מהם כל עצה ומוסר".
העם איבד את המצפן המוסרי והדתי שלו, "כצאן הנפוצים על ההרים", ולפי חלק
גדול מהמדרשים היה עסוק בעבודה זרה. במצב קשה זה, שלא נתקל בו מאז ידע את העם,
תופס משה מנהיגות ועושה את הצעד הקיצוני הבא:

וַיַּעֲמֹד
מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל
בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ
חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ
אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי
לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי
אִישׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ
וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה: (לב, כו-כט)

משה קורא את קריאת הקנאות "מי לה' אלי?", ששנים
רבות אחר-כך יחקה אותה מתתיהו החשמונאי, לאחר שיהרוג את המתיוון על הבמה במודיעין.
הנשמעים לקריאת משה, בני לוי, יוצאים למסע עונשין יוצא דופן באכזריותו, שבו
מצטווים הם להרוג "איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". הקנאים
לבית לוי מרחיקים לכת מכך, והורגים גם את בניהם, כפי שניתן ללמוד מדברי משה
"כי איש בבנו ובאחיו" (הרשב"ם ודאי קלע לפשט באומרו כאן
"איש בבנו ובאחיו שלחתם ידיכם לשמים"). לפי המדרש, לנכונות זו להרוג
קרובים ורֵעים מתכוון הפסוק על לוי בפרשת וזאת הברכה: "האומר לאביו ולאמו לא
ראיתיו, ואת אֶחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו"
(דב' לג ט). מכאן, שלא רק את אחיהם ובניהם הרגו בני לוי, אלא גם את אבותיהם
ואמותיהם. (לפי התלמוד, הואיל וכתוב שכל בני לוי נענו
לקריאת משה, לא יתכן שהיו בבני לוי עובדי עבודה זרה, ולכן לא יתכן שהאב והבן אותם
הרגו היו משבט לוי. מכאן שהכוונה לאבי האם, אחים מהאם, ובני הבת, שאינם לוויים
(יומא סב, ב). אבל ודאי שאין זה הפשט.) זה טבעם
של מסעות עונשין כאלה: מה שמתחיל בהוראה להרוג את האחים, הקרובים והרֵעים, מסתיים
בהרג חסר הבחנה של אחים, הורים ובנים.(אין לומר שהורים ובנים כלולים ב'קרובים', שכן זיקת אדם לבנו חזקה הרבה יותר
מזיקתו לאחיו, ואילו הייתה כוונתו של משה שיהרגו גם את הבנים, היה אומר זאת במפורש) לא מפתיע הדבר שהמסוגלים לבצע הרג ללא הבחנה זה הם בני
לוי, ממובילי מסע הנקמה בשכם, אשר כלי חמס מכֵרותיהם.

ברצוני להעלות שתי שאלות לגבי התנהגותו של משה כאן.
ראשית, משה מסתמך על ציווי אלוהי "כה אמר ה', שימו איש חרבו על ירכו"
וכו', ברם אין רמז לציווי כזה בכתובים. שנית, הוראתו האכזרית והנקמנית של משה
נראית בלתי מתיישבת עם מאמציו להשיג כפרה על החטא מייד לאחר מכן "ועתה אם תשא
חטאתם, ואם אַין – מחני נא מספרך אשר כתבת"
(לב, לב). מדוע לא יכול היה משה לחלות את פני ה' ולהציב את ה"אולטימטום"
הזה לאלוהים לפני ההרג של בני לוי? שאלות אלה לא נעלמו מעיני הדרשנים, ואחד מהם
מציע את המהלך הבא:

אמר לפניו [משה]: רבונו של עולם, כלום הוא לפניך אלא
מידת הדין לכל באי העולם ולכל מעשה ידיך שבראתה בעולם? ארד מלפניך ואעשה בהן מידת
הדין, מה, אם עבדוהו בלבב שלם ימותו כלם ביום אחד? ירד מלפניו ונטל את העגל ושרפו
באש, שנאמר ויקח את העגל וגו' ויעמד משה בשער וגו' ויאמר להם כה אמר ה' וגו'. מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו
הקב"ה למשה כך לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה'
אלי, ולומר כה אמר ה' אלהי ישראל, אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו,
אמר, אם אני אומר לישראל, הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, יהו
ישראל אומרים, לא כך למדתנו, סנהדרין שהורגת נפש אחת בשבוע נקראת מחבלנית, מפני מה
אתה הורג שלשת אלפים ביום [אחד]? לפיכך תלה בכבוד שלמעלה, שנאמר כה אמר ה'
וגו'… חזר משה צדיק ועמד בתפלה לפני
הקב"ה, אמר לפניו, רבונו של עולם, צדיק וחסיד אתה, וכל מעשיך באמונה. בשביל
שלשת אלפים שעבדו [לעגל] בלב שלם, ימותו שש מאות אלף, ובני עשרים שנה ולמטה, ובני
שמונה עשרה, וחמש עשרה, ועשר, ושתים, ואחת, וכמה גרים ועבדים שנתוספו עליהם? אין
לדבר סוף. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם באותה שעה. (אליהו רבה [איש שלום] פרשה ד ד"ה מפני מה זכה)

לפי מדרש זה, מסע הקנאות וההרג
לא נועד לשם נקמה ועונש, אלא כדי לפייס את כעסו של הקב"ה. לצורך כך, חשב משה
להעניש רק את אלה שהיו מעורבים באופן הישיר והמלא ביותר בחטא העגל, וכך להציל את
שאר העם (שוודאי גם חטא!) מהגזירה "יִחר אפי בהם ואכַלֵם". יש אפוא קשר
ישיר בין "מי לה' אלי" לבין "אולי אכפרה בעד חטאתכם". זאת
ועוד: ה' אכן לא ציווה על מסע העונשין הנ"ל, אלא הייתה זו יוזמה של משה כדי
לשכך את חרון אף ה' ולהראות לו שמוצה הדין עם החוטאים האמיתיים. הטעם שנותן המדרש
לכך שמשה תולה את הציווי "הרגו איש את אחיו" בקב"ה הוא שאילו תלה
בעצמו, העם היה מתקומם ומקשה מהמשנה הידועה בה נאמר שסנהדרין ההורגת אחד בשבוע
נקראת חובלנית [או "מחבלנית", בגרסה שלפנינו כאן]. טעם זו מאלף, שכן הוא
מבטא בלא ספק את הרהורי ליבו של הדרשן לגבי הניגוד לכאורה בין ההקפדה העצומה על
חיי אדם כפי שבאה לידי ביטוי במשנת סנהדרין, לבין הזלזול בחיי אדם כפי שבא לידי
ביטוי בהריגת "שלושת אלפים ביום אחד".

לפי פירוש זה אפוא, משה לא פעל
מתוך הוראה אלוהית, וכל כוונתו הייתה להציל את עם ישראל, ולהטיל שלום בינם לבין
אביהם שבשמים, ולא לנקום בחוטאים (אחרת היה מקבל את ההצעה לכַלות את העם, שכולו
שיתף פעולה בחטא). הדברים שהמדרש שם בפי משה מלמדים עד כמה היה חדור רחמים ואהבה
לבני ישראל, ודאגה שלא ייעשה עמם חלילה עוול במשפט: "בשביל שלשת אלפים שעבדו
בלב שלם ימותו שש מאות אלף, ובני עשרים שנה ולמטה, ובני שמונה עשרה, וחמש עשרה,
ועשר, ושתים, ואחת?" אבל אם משה כה חרד לבני עשר, ושתים ואחת, איך יכול היה
לצוות לבני לוי להרוג ללא הבחנה את אחיהם וקרוביהם?

אני מבקש להציע לסיום את
ההשערה שמשה אכן לא היה שלם עם ההוראה שנתן, ולא יכול היה להשלים עם תוצאותיה
הקשות. והביטוי לכך מצוי בחוסר האונים שלו במצב דומה להפליא, הלוא הוא המצב של
עבודה זרה וגילוי עריות עם בנות מואב, המתואר בסוף פרשת בלק. בסיטואציה זו משה
אינו עומד בשער וקורא "מי לה' אלי?", אלא בוכה פתח אוהל מועד. מה שרואות
עיניו ודאי מזכיר לו את ההתפרקות והמופרעות של העם בעקבות חטא העגל, אבל הניסיון
הטראומטי שלו מההרג של שלושת אלפים איש ביום אחד משַתק אותו. כל שהוא מסוגל לעשות
הוא לבכות. מלחמת אחים אינה עוד אופציה שמשה מוכן לשקול.

דני סטטמן הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

"היד
החזקה" המתחשבת של משה שוברת את הלוחות.

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי
הגבורה, שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת.

(אבות
דרבי נתן פרק שני משנה ג)

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל,
אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה
לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו
אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של
משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל
ישראל".

(אבות
דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

כל הקדושות ; ארץ ישראל,
ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי
המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו,
ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה;
וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב
אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם… כי אין
בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה… כל המקומות המקודשים אין יסודם
מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה
ממנו, עלו בו צאן ובקר.

(משך חכמה שמות לב, יט)

דבר זה הדגים לפנינו משה
רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל
וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב
שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם
מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של
שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

וַיְהִי דְבַר ה'
אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם,
וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה
דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל
הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ
בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים … וְלָקַחְתִּי
אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי
אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם,
מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם
לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן
מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

 (מתוך
ההפטרה לפרשת פרה, יחזקאל לו)