וְעָשׂוּ לִי,
מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי
מַרְאֶה אוֹתְךָ

אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן
וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

כדי לחדש קדושה זקוקים למלך, לנביא ולסנהדרין גדולה

אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר
ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא
על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של
שבעים ואחד.

(משנה סנהדרין פרק א, משנה ה)

'על העיר' – ירושלים, שקדושתה גדולה מקדושת שאר
ארץ ישראל.

'והעזרות' – קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר
לחדש קדושה, אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ"ה) 'ככל אשר אני מראה אותך…' וכן תעשו'
– לדורות. מה משכן קדוש על פי משה, שהוא במקום סנהדרי גדולה, אף לדורות תוספת עיר
ועזרות, על פי סנהדרי גדולה.

(פירוש רבי עובדיה מברטינורו שם, שם)

אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא
על פי המלך, ועל פי נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים,
שנאמר 'ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו' – לדורות, ומשה רבינו מלך היה.

 (משנה
תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה ו , יא)

השולחן ולחם הפנים

גבריאל וייל

לזכר אבי מורי

רפאל בן אברהם ז"ל

אוהב שלום
ורודף שלום

פרשת "תרומה" מתמקדת בבניית
המשכן וכליו. בין השאר, התורה מצווה על בניית השולחן: " וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם
אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר
וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב
וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב." (שמות כ"ה, כ"ג- כ"ה)

ולבסוף "וְנָתַתָּ עַל
הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.". (שמות כ"ה, ל').

ננסה לעמוד כאן על משמעויות שחלק
מהמפרשים העלו לנושא השולחן ומבנהו וללחם הפנים.

יש לציין עקביות די יוצאת דופן במגוון
של מפרשים מתקופות שונות, כנראה בגלל ששולחן ולחם מעלים אסוציאציות בכיוון די
אוניברסלי.

פרשן אחד (מתוך לקוט בחומש רב פנינים)
מסביר: "מעשה השולחן ותכונותיו, הכל רומז על שולחנו של אדם בעת אכילתו
באופן שיהיה בזה השולחן אשר לפני ה'. ושולחנו יכפר עליו כמו המזבח כמאמר
חז"ל: רבי אלעזר ורבי יוחנן דאמרי תרוויהו (שאמרו שניהם): בזמן שבית המקדש
היה קיים, היה המזבח מכפר. עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ולפיכך
היה השולחן מצופה זהב, על שם הצדקה לעניים שאדם צריך ליתן קודם אכילתו ובשעת
אכילתו ובאורחים שעל שולחנו… ופירש רש"י ז"ל: שמתוך כך עניים באים
ומתפרנסים והוא נחשב כהקרבת קורבן במזבח ואך באופן שיתן להעני מאכלו בכל לבו, באהבה
בשמחה בפנים שוחקות יפים ומסבירות.. וזהו 'וציפית אותו זהב טהור' – ממש במעותיו וחופניו
ליתן לרעבים ולצמאים".

אם כך, השולחן מסמל את החובה שיש לאדם
להתחלק עם הרעֵב בטרם ידאג למאכלו. בכך יכפר שולחנו עליו כפי שקורבן היה מכפר עליו
בזמן שבית המקדש היה קיים. הזהב של השולחן מסמל את הנתינה לעני, את הצדקה.

כשאתה אוכל, תזכור את מי שאין לו מה
לאכול.

ואולי לכן נמצאים שולחן זה וכיסויו במשכן,
כלומר החובה הזאת היא קדושה, היא חובה דתית.

רבי שמעון רפאל הירש בפירושו לתורה
רואה בשולחן "סמל למקור הרווחה, כלומר אותו התחום של חיי האומה היוצר
רווחה: התפתחות החיים החומריים של המדינה" אחר כך הוא מפרט את המשמעות של
הקערות לדעתו (מדובר בתבניות בהן היו נתונים הלחמים עד לנתינתם על השולחן) "על
ידי הצורה הזאת נתן כל לחם אותו השיעור, או כמעט אותו השיעור, לצורך נשיאת הלחם
שמעליו, כמו שיעור התחתית שלו עצמו. נראה שדבר זה מסמל את מסירות איש אל
אחיו, מסירות שכל אנוכיות מסולקת ממנה. והרי זה התנאי הנדרש לכל רווחה: שכל אדם
ירבה נכסים לזולת בה במידה שירבה לעצמו, ויפרנס את שולחן חברו באותה מידה, או כמעט
באותה מידה שהוא מפרנס את שולחן עצמו."

והוא ממשיך: "מגמת פני הרווחה
בישראל צריכה להיות מופנית, מלבד אל הזולת, גם אל ה'. אולם זה שימושו של דבר
המופנה אל ה'- שיוקדש לצורך תמיכת הזולת" ולדעתו "האחווה היא העיקרון
המעצב את הרווחה".

רש"ר אם כן מעביר את הדיון
למישור הקולקטיבי. הרווחה הלאומית המסומלת על ידי השולחן מותנית בסולידריות,
ביכולת שיש לכל אחד להיות בקשר הדדי עם הזולת, בנתינה שלו. גם כאן , על פי פירוש
זה, אין הפרדה בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות בין אדם לחברו, כולן משולבות
בלי יכולת להבחין ביניהם.

בכיוון דומה אפשר לצטט את הפילוסוף
היהודי צרפתי עמנואל לוינאס (שתרגום מסותיו "תשע קריאות תלמודיות" הופיע
לאחרונה). הוא מדבר על שולחן המשכן בפרק של ספרו "מעבר לפסוק" (1981 L’Au-Delà du Verset).

לדעתו, הזֵר שמסביב לשולחן הוא אכן
כתר מלכות, כלומר מסמל את השלטון (כפי שרש"י מסביר:"זר זהב-
סימן לכתר מלכות שהשולחן שם עושר וגדולה כמו שאומרים שולחן מלכים".) המלך,
הוא זה ששולחנו פתוח, הוא זה שנותן מזון לבני אדם. השולחן עם לחם הפנים מסמל אם כך
את הדאגה הבלתי פוסקת שהשלטון הפוליטי חייב להשקיע על מנת להשֹביע את הרעב של
האנושות. זו איננה משימה לקץ הימים, אלא משימה מיידית: עכשיו יש לדאוג
לצרכים של האנושות הרעֵבה. לדעתו של לוינאס, המלוכה ביהדות היא תמיד על פי המודל
של יוסף הצדיק שהזין את מצרים. לדעתו, זהו הייעוד הראשון של הפוליטי, ותפיסה זו
היא ייחודית למסורת היהודית.

 הלחם שמדובר בו, לחם הפנים מתורגם (בצרפתית) "כלחם
שמונח" אך מדובר "בלחם הפנים". מדוע?, רש"י אומר שללחם
זה שני פנים, שני צדדים שפונים לשני צידי המשכן. לפי אבן עזרא "לחם
הפנים" נקרא כך כי הוא זה שתמיד מול פני ה'.

לדעתו של לוינאס שני הפירושים קרובים; מה יעשה לחם שהוא מול פני ה', אם לא
יביט בבני אדם? לאיזה מטרה הוא צריך להיות מיועד אם לא להזנת בני אדם? הכיוון
המאוזן של המבט (כלומר המבט בין אדם לאדם) הוא ההמשך של המבט שבא מלמעלה (מבט שבין
אלוקים לאדם). "מאוזן" "ומאונך" הם מושגים שלגביהם דנים כיום
בחיפוש המשמעות של הדתיות, האם יש דגש על בין אדם לחברו לעומת בין אדם למקום או
להיפך? לדעתו שני הכיוונים ממקדים את אותה התנועה.

אין ספק שבתוך הסמלים האלה יש חיבור
בין הרוח לבין מזונה של האנושות. הם מזכירים את האופי הפוליטי של בעיית הרעב:
למרות ההתקדמות של החשיבה והטכנולוגיה המודרנית, למרות האו"ם ואונסק"ו,
הפוליטיקה המערבית לא הצליחה לפתור בעיה זו. לכן טוען לוינאס שיש מידה רבה של אקטואליות
בשולחן ולחם הפנים.

לבסוף הוא מדגיש שלא מדובר בלחם
"קדוש". יש כאן סמליות שמתייחסת ללחם לרעֵבים, ובזכות זה אותו לחם כנראה
הפך ללחם קדוש.

אם כך, פירושו של לוינאס מדגיש מישור
נוסף, מעבר לפרט וליחסי הגומלין בין הפרטים: המישור הממלכתי, המישור של
השלטון שהדאגה לעני ולרעב חייבת להיות עבורו דאגה ראשונית. ושוב, החובה הזאת הינה
מסומלת במשכן, כלומר הינה חובה דתית.

נראה שבתקופה של משבר כלכלי עם הפרטה,
גלובליזציה, נטייה של המדינה להתנעֵר מהטיפול בחלשים והחלשת הסולידריות בין חלקים
שונים של החברה, יש לשנֵן שוב ושוב את המשמעויות הנ"ל. הדאגה לחלש טבועה
במשכן, היא חובה דתית. האם אנו עומדים בסטנדרט זה במישור הפרטי והלאומי, האם
העולם הדתי מייצג ערכים אלה ונאבק עליהם? האם בניית השולחן הלאומי לכל הנזקקים לו,
בתקופה בה מתרבים בתי התמחוי, איננה הבנייה האמיתית של המקדש?

ד"ר גבריאל וייל, חבר כפר מימון, הוא פסיכולוג קליני וחינוכי

מהי קדושה
של מטה? "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו"

'ועשית את הקרשים למשכן' – אמר רבי
אבין: משל למלך שהיה לו איקונין נאה, אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה.

אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני
לעשות כמותה.

אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך
אמר הקב"ה למשה:'וראה ועשה' .

אמר לפניו: רבון העולם, אלוה אני,
שאני יכול לעשות כאלו?!

אמר לו: 'כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת
שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשֵה למטה' שנאמר 'עצי שטים עומדים' – כנתון באיסטרטיא
של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה למטה, אני מניח סנקליטין [שרים] של מעלה ומשרה שכינתי
ביניכם למטה. (שמות רבה פרשה לה)

… מדרש נוסף מאזכר פסוק של שלמה בפי
משה: " כי האֻמנם יֵשֵב אלהים על הארץ" (מלכים א ח, כז) והמדרש ממשיך: 'אמר לו הקב"ה
למשה: לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב, ואני
יורד ומצמצם שכינתי למטה… ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אַמָּה על
אַמָּה'.

בביטוי
'אַמָּה על אַמָּה' הכוונה היא לאותה אַמָּה שבין שני בדי ארון העדוּת במשכן, אשר
ביניהם שמע משה רבנו את קול ה' 'מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל
אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (במדבר ז, פט).

תיאור
זה מלמדנו שהאדם יכול לעבוד את ה' מעֵבר למושגים של שטח, משום שהמתכוון לעבוד את
ה' באמת, נמצא בקירבתו של זה אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואם אין האדם
מתכוון לעבוד את ה' באמת, הרי גם השמים והארץ אינם מספיקים.

המשכן
לא הוקם כיד להיות משכן לה', אלא כדי להיות משכן לישראל המקבלים עליהם את דבר ה'
ודבר זה איננו מותנה כלל בממדים.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של
שיחות על פרשת השבוע, עמ' 370)

'ושכנתי בתוכם', ולא אמר בתוכו, לומר
שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל.

 (אור החיים שמות פרק כה פסוק ח)

ואמר
'ויהי נועם ה אלהינו עלינו' לפי שנאמר (שמות כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו' לא נאמר, אלא בתוכם, כי עיקר
השכינה בעבור ישראל, על כן אמר שנועם ה', דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך
יהיה עלינו 'ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' נראה שמלת כוננהו
מוסב כלפי השכינה, כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו,
דהיינו המשכן עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד, כי המשכן מקום דירה
לעליונים ותחתונים כאחד, על כן אמר 'כוננה עלינו וכוננהו' ועל דרך שנאמר (שמות טו יז) 'מכון לשבתך פעלת ה" זה מה שנראה לי להוסיף על
כל דברי המפרשים בזה המזמור, לפרשו על בנין המשכן.

(כלי יקר שמות שם, מג)

'ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר
ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב
(ח"א דף קכ"ט
ע"ב), כי התפילין שהם סוד המרכבה
שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש.

(ספר השל"ה לרבי ישעיה
הורוביץ, מסכת תענית כח)

דרך פשוט,
כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, הרי שקבלו התורה בלב ונפש חפיצה עד שקדמו עשיה לשמיעה,
מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וגו' לעשות מקדש, כדכתיב להלן (שמות כה ח)'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'בתוך לבבם
היכל ה' המה' (ירמיה ז ד), וזכו לזה שיהיה לבם ברשותם…

(ייטב פנים ח"ב דף יב/ב)

רבי
מנחם מנדל מקוצק היה אומר: השכינה נמצאת בכל מקום בו נותנים לה להיכנס….