וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם
וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם
בַּיָּם,
לֹא
נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם,

וְהַמַּיִם לָהֶם
חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד, כח-כט)

המים כחֵמה וכחומה – אין שופטים את המשעבדים ואת המשועבדים בצורה דומה

'והמים להם חֹמה' – שירד סמאל ואמר לפניו: רבונו
של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים
ואתה עושה להם נסים? והיה
משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם
חֵמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב"ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם
עבדוה? והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון?! כיון ששמע שר של ים אותה חֵמה שנתמלא על ישראל, החזירה על מצרים שנאמר
'וישובו המים' ששבו מישראל על מצרים.

(ילקוט שמעוני שמות פרק יד, סימן רלד)

…על הנסים שעשה להם במצרים לא טען
[סמאל], משום דהגם דהיו נשחתין במצוות, כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל
מאושרין היו במידות שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, ולכך בציבור
הקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, אבל במים, שנחלקו לד' כתות, ויש שאמרו "נשובה
מצרימה", הלשין שצריך לדון אותם כיחדים, והן נכרתין על עבודה זרה ואיך אתה
עושה להן נסים?

אמנם המסתכל יִראה דבקמא [=בפסוק כב] כתיב "והמים להם חומה" רק בכתוב השני [כט] כתוב חמה בלא
"ו", ועל זה דרש המדרש שנתמלא חימה, והוא דבאמת אמר להם משכו
מעבודה זרה והדבקו במצוות, והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם
ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא היה להם לצעוק להם על שה' יתברך עשה להן נסים
במצרים… רק כאן, כאשר אמרו "אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם
במצרים", הלא הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם, אם כן גם הם עשו תשובה?
(ומפני זה זכו לקבורה) על זה צעק "הלא גם ישראל עבדו עבודה זרה במצרים ונמחל
להם, אם כן מפני הללו ניצולים והללו יהיו נטבעים"? על זה השיב הקב"ה:
"שוטה…" אבל המצרים הוא להיפך, דעבדו עבודה זרה מתוך הרווחה והשלוה
והתשובה היתה מתוך הטֵרוף שנהממו בים, ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים. יתן
ה' יתברך שבני ישראל ישובו לה' מתוך הרווחה, אמן.

(משך חכמה שמות יד, כט)

"ולא העדיף המרבה,
והממעיט לא החסיר"

צבי
מזא"ה

מיד בתחילת דרכם של בני ישראל במדבר
מופיעים אצלם הרהורי חרטה על יציאתם ממצרים: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ
מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע." מחשבות חרטה
כאלה, יחד עם געגועים לתרבות סיר הבשר, ישובו ויופיעו במשך המסע אל ארץ כנען בעתות
של משבר. וכבר התלבטו המפרשים בהבנת נקודת המבט הרטרוספקטיבית של בני ישראל. האם
דבריהם של בני ישראל במדבר משקפים נכון את מצבם במצרים, או שהם משכתבים את הזכרון
ההיסטורי, ורואים את מצבם במצרים כטוב יותר משהיה באמת. ואולי יתכן שאין אמת
היסטורית אחת, והכל בעין המתבונן. בכל מקרה, למרות שנאת הזרים, העבדות המשעבדת
והריגת התינוקות שחוו בני ישראל בארץ מצרים, ברור כי כעת, בעמדם במדבר רואים בני
ישראל במבט לאחור את מצבם במצרים באור חיובי.

עם המביט אחורה על עבדותו בגעגועים
במקום בזעם אינו יכול, עדיין, להכנס לארץ ישראל. מתברר לנו, אפוא, כי המסע במדבר
אינו רק מסע המרחיק את בני ישראל ממצרים מבחינה פיזית, אלא, ואולי חשוב יותר, זהו מסע
רוחני, שמטרתו התרחקות מהוויתה ומתרבותה של מצרים. הצעד הראשון במהלך הרוחני
הזה הוא הורדת המן : "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר
יום ביומו."

התכונה המרכזית של המן היתה
אי היכולת לאגור אותו מיום ליום. הלקיטה חייבת היתה להיות בכל יום. "איש
אל יותיר ממנו עד בוקר". התכונה הזאת של המן, כפי שכבר ציינו מפרשים
אחדים, יוצרת תלות מוחלטת ומתמדת של כל פרט ופרט באלהים. אין מדובר כאן בארוחות
גורמֶה ומעדנים. מדובר כאן באוכל הבסיסי ביותר, שבלעדיו מתים ברעב. אפילו אותו אין
אפשרות לאגור מיום ליום.

ואכן, בני ישראל מתקשים לקבל
את המגבלות של המתנה האלהית, הניתנת להם מן השמים. "ולא שמעו אל משה
ויתירו אנשים ממנו עד בקר". רק המציאות האכזרית "וירֻם
תולעים ויבאש" מכריחה את האנשים להכיר את מגבלותיו של הלחם
הבא מן השמים.

תכונה זאת של המן בולטת על
רקע הציוויליזציה המצרית שמשם באים בני ישראל, שאחת מיכולותיה החשובות ביותר היא
אגירת האוכל. אנו לומדים על כך כבר בספר בראשית: "ויקבץ את כל אכל שבע
שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אכל בערים – 
אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה." היכולת לאגור אוכל,
אחת התכונות המייחדות את בני האדם מרובם של בעלי החיים, מאפשרת לאדם לעבור בשלום
תקופות רעב, כפי שקרה במצרים. אולם אגירת האוכל עלולה גם להשרות על האדם הרגשה
מזויפת של ביטחון, המאפשרת לו להתעלם משבריריותו של הקיום האנושי, ומתלותו המוחלטת
של האדם באלהים.

לאגירת האוכל יש אספקט נוסף.
אגירת האוכל היא הצעד הראשון ביצירת אי שויון כלכלי בין בני האדם. אחרי הכל, מהו
אי שויון כלכלי, אם לא אגירת משאבים חומריים על ידי החזקים על חשבון החלשים. אגירת
מזון היא שעבוד של משאבי הסביבה לתכניות, שרירותיות לעתים, של הפרט או החברה
האוגרים את המזון. ואכן, אגירת האוכל על ידי יוסף הממשל המצרי לקראת שבע שנות
הרעב, גרמה ליצירת הפער הכלכלי הנורא ביותר – הפיכתם של כל המצרים לעבדים לפרעה. "ונהיה
אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע ונחיה לא נמות." התלות המוחלטת של
האדם באלהיו הומרה כאן לתלות מוחלטת של העם במלכו, השולט בו שלטון ללא מצרים.

והנה, המן היורד מן השמים
אינו מאפשר גם את אי השויוניות הקטנה ביותר. "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו
ממנו איש לפי אכלו – עמר לגולגולת מספר נפשותיכם, איש לאשר באהלו תקחו."
כלומר: האיש, ראש המשפחה, מצווה ללקוט כמות המתאימה למספר הנפשות אשר במשפחתו. כל
משפחה מקבלת לפי צרכיה האמיתיים – מספר הנפשות הנכללות בה. השויון אינו עוצר ברמת
המשפחה, היחידה החברתית הבסיסית במקרא, אלא יורד אל רמת הפרט שבתוך המשפחה.

ושוב, גם כאן מתקשים בני
ישראל לקבל את המגבלות המוטלות עליהם. "וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה
והממעיט לא החסיר." אלה המנסים לנצל את ההזדמנות הכלכלית, אוכל הנלקט
ללא תמורה, ולהשתלט על משאבים יותר מכפי חלקם, נוחלים שוב אכזבה.

המתנה הניתנת להם מן השמים
כופה עליהם את מגבלותיה. ואולי יש כאן רמז כי אלה המנסים ל'העדיף' – ליצור לעצמם
עודף, יכולים לעשות זאת רק על חשבון אלה החסרים. ואת זה בדיוק מונעת תכונתו
המופלאה של המן.

שתי תכונות אלה של המן עומדות
בנגוד גמור לערכים המרכזיים של הציוויליזציה המצרית, והם מלווים את בני ישראל
במסעם במדבר. "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ
נושבת. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען." הפסוק חוזר ומדגיש את
אכילת המן עד בואם… אכילת המן היא חלק מהותי ממסעם, הפיזי והרוחני, לארץ כנען.

בורא העולם יודע כי מצבם של
בני ישראל במדבר הוא מצב אוטופי. בארץ כנען ישררו חוקי משחק אחרים. האוכל לא יבוא
מן השמים, והחברה תהפך מחברת מלקטי אוכל לחברה של חקלאים. חברה כזאת דורשת יזמה,
עבודה, והתמדה, ובאלה לא כל בני האדם שווים. אי השויון הכלכלי יבוא מאליו. אולם
התורה עושה מאמץ עצום כדי למתן את אי השויון הכלכלי. לשם כך אנו מקבלים סדרה של
חוקים, שהחשובים שבהם הם השמיטה והיובל. השמיטה והיובל כוללים פזור מחדש של אמצעי
היצור – אדמות, ושחרור העבדים. מטרתם העיקרית היא בלימת רכוז המשאבים בידי החזקים,
גם בחברה הפועלת לפי חוקי משחק כלכליים.

כדי להגיע אל מצב שיווי המשקל,
המתיר את התחרות הכלכלית אבל גם מרסן אותה, יש להוציא את התרבות המצרית מתוך
חשיבתם החברתית-כלכלית של בני ישראל. לשם כך יש לעבור קודם דרך הקיצוניות השניה,
דרך השויון המוחלט. בדיוק כפי שמתאר הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות את הטיפול
הרפואי, ואת חינוכו של הפרט במטרה להשיג את המדות הנכונות:

כשם שהגוף, כשיצא משיוויו
נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד (=אנחנו הרופאים) כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי (=שווי
המשקל). וכשישתווה (=יגיע למצב של שווי משקל) נסלק ידינו מן ההפוך, ונשוב לעשות לו
מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במדות.

רק אחר כך אפשר לחזור אל שביל
הזהב הממוצע, המתיר את התחרות ואת האגירה אבל מרסן אותם על ידי חוקים המגנים על
החלש.

השמיטה, כבלם של התעשרות חסרת
רסן, מהווה מצווה מרכזית כל כך, עד שהתוכחה שבספר ויקרא, למשל, רואה את הגלות
כעונש על אי קיומה של השמיטה – "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל
ימי השמה." כלומר, קיומו הלאומי של עם ישראל בארצו תלוי ביכולתו ליצור
חברה השונה מן החברה המצרית, חברה שאינה חברת שעבוד ורכוזיות כלכלית.

על דרך הדרש אפשר אולי לראות
בתוך הדיבר הראשון שנקרא בשבוע הבא רובד נוסף: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך
מארץ מצרים, מבית עבדים" – היציאה מחברת העבדים של מצרים היא ציווי
מתמשך ולא רק היגד היסטורי.

הדברים הנאמרים כאן מטרתם
להביא את עצמנו לדיון רלוונטי לימים אלה. לדוגמא, מדינת היהודים אינה יכולה למצוא
את התקציבים הנחוצים לתמיכה בנכים, מצד אחד, ומצד שני מעניקה
משכורות עתק לבכירים במשק הציבורי. מתגנב ללב החשש שמא לא הפקנו את הלקחים הנכונים
מן המן – "לקטו ממנו איש לפי אכלו… ואיש לא יותיר ממנו עד
בוקר."

צבי מזא"ה הוא פרופסור לפיסיקה
ואסטרונומיה ומנהל המכון לאסטרונומיה באוניברסיטת תל-אביב.

"אין
הקב"ה מיחד שמו על הקללה"

'ותשר דבורה' (שופטים ה, א – מתוך ההפטרה
לפ' בשלח) – לא כתוב "לה'"
כמו בשירת הים ובשירת דוד, משום דכתיב : "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ
יְהוָה – אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ" וברק החרים את מרוז בארבע מאות שופרות (בבלי מועד קטן טז, ע"א) ואין הקב" מיחד שמו על
הקללה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג, ו) ועוד דנסתקה ממנה שכינה , כמו שאמר
ריש לקיש (פסחים
סו, ע"ב), לכן
לא כתוב "השירה הזאת לה'".

החכמה והנבואה כפופות לתכונות
מוסריות.

אמר רב יהודה אמר רב:
כל המתיַהֵר – אם חכם הוא' חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת
ממנו – מהִלל,דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי; אם
נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו – מדבורה, דכתיב {שופטים ה} 'חדלו פרזון
בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם
בישראל וגו" וכתיב { שופטים ה} 'עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו".

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם
הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו
.

(בבלי פסחים דף סו, ע"ב)

 אמונה אמיתית אינה קשורה לנסים.

…אנחנו למדים מ"בשלח" דבר
גדול מאד והוא שהנס, ההתגלות, וגם התעלות האדם לשירה על רקע נס של התגלות – כל זה
אינו אלא אפיזודה חולפת שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה שממיד אינוה שהירה של
החיים, אלא הפרוזה של החיים. ודווקא במסגרתה של אותה פרוזה של חיים – וילנו, וילונו,
וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל ו"היש ה' בקרבנו" – דווקא במסגרת
זו ניתנת תורה לישראל: "שם שם לו חוק ומשפט", ושם נקבעה השבת, שהיא
המוסד המרכזי של הקיום היהודי על-פי התורה…

האמונה אינה ניתנת מן החוץ, ואיננה
יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם, מהכרעתו ומהחלטתו.

(מתוך י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע,
עמ' 48-49)

מהנעשה בתנועה

"ושמרתם את המצות"

'ושמרתם את המצות' – רבי יאשיה
אומר: אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות – כדרך
שאין

מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה.
(מכילתא
פרשת בא מסכת דפסחא, פרשה ט)

גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות
שלום בעולם, שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז). (משנה תורה לרמב"ם, סוף
הלכות חנוכה)

אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף כל יום
שישי בשעה 13.00 ל"משמר שלום" ליד בית ראש הממשלה, ברחוב בלפור
בירושלים.

בתוכנית: תפילת מנחה ודבר תורה קצר
בענייני הפרשה והשעה.

בדבר פרטים ניתן לפנות למשרדי עוז
ושלום-נתיבות שלום (02-5664218 ) או לנעמה (054-762042)

או בדואר אלקטרוני: ozshalom@netvision.net.il  או naama_baumgarten@hotmail.com