ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה ויברך יעקב
את פרעה… ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה. (בראשית מז; ז,י)

וכתב רבי אברהם בן הרמב"ם: "ויברך יעקב" –
בירכו בכניסתו ובירכו ביציאתו. ורבנו סעדיה גאון פירש בשני המקומות "נתן לו
שלום" ופירש רבנו: "יברכך ה'" (רות ב, ד) "אללה יסלמך" – 'ה' ישם לך
שלום.' (הערת הרב
יוסף קאפח ז"ל לפירוש רס"ג)

ברכתו של יעקב את פרעה; בחייו או גם לאחר מותו?         

'ויברך יעקב את פרעה', במה ברכו? שנמנע שני הרעב, אף על פי כן
שלמו אחר מיתתו, שנאמר 'ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם' – מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא) בשני רעבון הכתוב מדבר, אף
כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר.

רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם
וניטלין לאחר מיתתן.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי
אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה
ברכה מן העולם', [
עד כאן הספרי],
והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות.

(רמב"ן
בראשית מז, יח ע"פ ספרי עקב)

עלילות יוסף, רגשות ויצרים

בנימין סלנט

"וכל המעשה הזה, סיבה מאת הא-ל בורא עלילות על בני
האדם" (רד"ק לז'-יג'.)

סיפורו של יוסף, מן הארוכים שבמקרא, אם לא הארוך שבהם, סיפור
המפורט בפרטים רבים.

סיפור המלווה בחלומות, ואינו מסתיר רגשות ויצרים
המלווים את כל עלילות יוסף בארץ ובמצרים.

לעתים, מתוארות עלילות אלו בצבעים עזים, המביעים תחושות
עמוקות. רבים מביטויים אלו הם ראשוניים כלומר, מופיעים בסיפור זה לראשונה.

כבר בתחילת סיפור תולדותיו, בתוך שלושה פסוקים, מופיע פעמיים
הפועל אהב ופעמיים הפועל שנא:

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא,
ועשה לו כתונת פסים. .- ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו
אותו ולא יכלו דברו לשלום. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנֹא
אותו."
(לז' ג'-ה')

לשון השנאה מחריפה מאוחר יותר, בסיפור ומתוארת כמשטמה.

בהמשך באים ביטויי כעס החוזרים כמה פעמים בלבוש שונה. "ויגער
בו אביו"…"ויחר אפו" (פוטיפר).

"ויקצוף פרעה" "פרעה קצף"
"וידבר אתם קשות" (יוסף אל אחיו) (רמב"ן=לשון כעס). "אל תרגזו
בדרך".

(יוסף לאחיו) (רשב"ם ראב"ע לשון כעס). "אל
יחר אפך" (יהודה ליוסף). "זועפים" (שרי
פרעה)

(ראב"ע =נרעשים, נרגשים. מנדלקורן= התרגשות הנפש) . הבכי,
כביטוי רגשי מובהק, חוזר אצל יוסף כמה פעמים: ויבך-.ויבקש לבכות.-.
ויתן קולו בבכי.

פחד, חרדה, ובהלה, הם לשונות שחוזרים בעיקר אצל האחים: ויצא ליבם
ויחרדו איש אל אחיו…

ויראו צרורות כספיהם… וייראו. כי נבהלו מפניו.
פעם אחת,בא ביטוי חרדה מקורי, אצל יעקב בקבלו את הידיעה הדרמטית:
"ויגידו לו לאמור: עוד יוסף חי… ויפג ליבו, כי לא האמין
להם". (מה'
כו'). ובמקביל,
עוד לפני כן, שואל יוסף (לאחר בכי כבד) "העוד אבי חי"?

 עוד באים בסיפור
לשונות ייצר ורגש נוספים: קנאה, ויקנאו בו אחיו. אשם= רגשי
אשם מביעים האחים,

 יש להניח שהיו
אמיתיים כי באומרם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת
נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו… לא ידעו כי יוסף מבין: "והם לא
ידעו כי יוסף שומע". "צרת נפשו",מבואר
ע"י רמב"ן וספורנו כמידת האכזריות. אם כי בפשט, נראה לתאר זאת כמועקה של
יוסף. מילות רגש נוספים, הן מילות החיבה: וישק…ויחבק…וינשק לכל אחיו…
– ומילות רחמים ועצב:

ואל שדי יתן לכם רחמים (מג' -יד') (יעקב לבניו) וימהר יוסף
כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה
(מג' -ל').

בהמשך, בהרגיעו את אחיו, אומר יוסף: ועתה אל תעצבו ואל
יחר בעיניכם… (מה'-ה').

השידול

הכתוב מתאר את השידול מצידה של אשת פוטיפר בדברים ישירים:"ותאמר
שכבה עימי. וימאן... ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה לשכב אצלה
להיות עמה"..

המדרש בהתייחס לקטע זה אומר: " בכל יום ויום היתה אשת
פוטיפר משדלתו בדברים"… באותה עת לא נמנע המדרש מלבקר גם את יוסף (הדברים
מובאים אצל רש"י)

"ויוסף היה יפה תואר: מכיוון שראה עצמו מושל התחיל אוכל
ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקב"ה: "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשער? -אני מגרה
בך את הדוב! מיד, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף".

 והאיפוק

פעמיים בלבד בכל החומש, מופיע הפועל "אפק"
וזאת רק בקשר ליוסף ואחיו. בפעם הראשונה במפגש

 עם אחיו: ויבך
שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם… (מ"ג-ל"א)

בפעם השנייה: בהתודע יוסף אל אחיו… ולא יכול יוסף להתאפק…
(מ"ה – א')

בבית פוטיפר, אצל אשת אדוניו מגלה יוסף איפוק רב (למרות
שלא נעשה בקטע זה שימוש בפועל "אפק")

ואולם, יפה העריכו הנקדנים, את סירובו – מיאונו של יוסף, בכך
שהאריכו את מילת וימאן בתוספת טעם השלשלת…

כשמבחינים בכושר האיפוק ביחסיו עם אחיו במצרים,
וביכולתו להתגבר על יצרו בבית פוטיפר, יש מקום לשאול: איך לא נמנע יוסף,
בתחילת דרכו, מלספר לאחיו את חלומותיו? חלומות שהביעו התנשאות שהביאו לשנאתם
וקנאתם של אחיו.

שאלה שנייה שמצאה ביטוי גם במדרשים: מדוע הפלה יעקב בין יוסף
לאחיו, בעשותו לו כתונת פסים? ועוד קשה יותר, ביודעו את יחס האחים כלפי יוסף, מדוע
שלחו בגפו אליהם הרחק מביתם?

בגמרא כבר מתריעים על כך: "ואמר רבא מחסיא, אמר רב חמא
בן גוריא, אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת
(גיזת צמר) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו
אבותינו למצרים" (שבת י, ע"ב)

ועל שולחו את יוסף לאחיו אומר המדרש:

"הדברים אלה, היה יעקב אבינו נזכר, ומעיו מתחתכין –
(כליותיו מתייסרים?)

"ויודע היית שאחיך שונאים אותך, והיית אומר לי
הנני" (בראשית רבה, פ"ד –
י"ג)

 מדרש מכילתא
מתייחס ליוסף: "ויאמר לו הנני" יודע היה יוסף שאחיו שונאים
אותו, ולא רצה לעבור על דברי אביו" (פר' בשלח פתיחתא).

השאלות קשות. כניסיון למענה כלשהו, ניתן לומר, שבחלומותיו היתה
התגלות נבואית. כך הרמב"ם ורד"ק. נבואה צריכה להישמע, ולהגשים את עצמה,
כי זאת מטרתה. מעטים גיבורי המקרא, שהכתוב הקדיש להם מקום כה נרחב, כפי שנעשה
בסיפור יוסף ואחיו.

כבדרמה מעולה יש כאן תיאור תחושות ואמוציות. על בסיס תיאורים
אלו, הצליח תומס מן, בספרו "יוסף ואחיו", לכתוב רומן רב עלילות,
שהחל כבר בסיפור אהבתם של יעקב ורחל. הוא דלה מן המקרא ומן האגדה מוטיבים דרמטיים
המצויים בשפע, והצליח להעמיד יצירה רבת היקף בעלת עומק פסיכולוגי ודרמטי. אולם גם
בספרו אין תשובה לשאלות שהסיפור המקראי מעלה.

הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל בספרו "ימי
זיכרון", מצטט קטע מעניין של הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק נ'):

"דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה, הוא לתועלת הכרחית
בתורה, אם לאַמת דעת, שהיא פינה מפינות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא
יהיה בין בני האדם עָווֶל וחמס".

 והרב
סולובייצ'יק מסביר:

"הוי אומר, כל סיפור שבתורה בא ללמדנו עיקר גדול במוסר
היהדות, וכי מהו עיקר העיקרים במוסר היהדות, אם לא ההידמות למידותיו של
הקב"ה"…

 ובהמשך דבריו
שואל הרב סולובייצ'יק: "על שום מה היו הדברים צריכים להתרחש בדרך של
טרגדיה קשה, של מכירת יוסף, מחלוקת ושנאת חינם בביתו של יעקב, דרך חטא
ועוול גדול מצד אחים לאחיהם"?

תשובתו: שרק בדרך זו, ורק במצרים, התגבש העם לגוי גדול.

 וכך מסתיימים
דברי רב, לעיל: "ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד

"ולא יכול יוסף להתאפק"; מרוב רחמים או מסיבות
אחרות?

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' – לא היה יכול לסבול שיהיו
מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו

מתביישין בהודעו להם . (רש"י בראשית מה, א)

'ולא יכול' – כיוון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו,
נכמרו רחמיו עליו ולא יחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא 'הוציאו כל איש
מעלי'. (רד"ק
שם, שם)

רצונו לומר כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש
והירח … משתחווים לי' ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא
היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי
חונן. ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו. (משך חכמה שם, שם)

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים" – והלא הם מדעתם
מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד,
ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה
שבמקרה לא יעלה ולא יוריד. (אברבנאל מה, ח)

פשוט הוא מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חידשה אותו,
ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר רצון ה'
וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה'
אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן
הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע, וכוונתי
ב"בחיריות" שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון
בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים בסתם
בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה , או אמרה… (מורה נבוכים ב, מח)

 "ויפל על-צואריו, ויבך על צואריו עוד"- מי בכה ולמה?

יוסף בכה, יעקב לא בכה. יוסף
בכה עוד, יעקב כבר כילה לבכות. יוסף בכה עוד בשעה שיעקב דיבר אתו – בקווים
קטנים אלה משתקפת האמת העובדתית; יעקב חי עד כה חיים חדגוניים, הוא בכה את יוסף,
האבל שלט בכל חיוו הנפשיים. אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות
לפנות את לבו לצער הפרידה; ההווה בכל עת מילא את לבו. רק עתה, בשעה שנפל על צווארי
אביו, הוא חש את כל צער הפרידה, וחי עוד פעם את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר
היה לישראל, ויוסף בכה עוד. ( רש"ר הירש מו, כט)

'ויבך על צואריו עוד' – מלבד הבכי שבכה על צוארי אחיו
כדכתיב 'ויבך עליהם'. דבר אחר: עוד קאי א'ויפול' והכי קאמר: 'נפל על צואריו', ועוד
עשה ענין אחר על צואריו, הוא הבכי. (חזקוני בראשית שם, שם)

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי
לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך, ואל תחוש בעבור אמרו 'ויאמר ישראל', כי
ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו, וכן (לעיל מא מח-נ) 'ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד שני בנים', וכן
במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא. (רמב"ן בראשית שם, שם)