רבי בשם רבי חלבו אמר:
כתיב (בראשית
ל"ב) 'ויאבק איש עמו' –

אין אנו  יודעין מי היה ברשותו של מי;

  אם  המלאך היה ברשות יעקב ואם יעקב ברשות המלאך?!

 אלא ממה דכתיב: (שם) 'ויאמר שלחני כי עלה
השחר'  אמר לו המלאך ליעקב: 'שלחני,
כי הגיע קילוסי לקלס' –

                               
הוי:  המלאך  ברשות  יעקב  אבינו. (שיר השירים רבה פרשה ג)

"ותקע כף ירך יעקב
בהאבקו עמו" – עת מלחמה ועת שלום.

"בהאבקו עמו" – הוא
מיותר, וכבר דרשו חז"ל על זה בחולין (צ"א, ע"א). אכן לפי הפשט
הפירוש 'בהאבק יעקב עמו', שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה למשוך את
ידו ממנו, וחזר יעקב ונאבק את המלאך, ומשום הכי (משום כך) נענש ותקע כף ירכו, וזה
היה  בשביל  שמידתו של יעקב

היה אהבת השלום במידה גדושה,
כמו שכתבנו לעיל על כן כאן שהיה לו לנוח גם כן, בהימשך המלאך ממנו ועבר על מידתו,
משום כך נענש בירכו, הוא מקום הילוך, וזהו מנהג של אדם – וזהו כלל גדול
כשאדם רגיל במידה טובה  נעשה עליו
כנדר ואחר כך כשעובר עליו הרי זה נענש – ועוד יש לומר שבא ללמדנו לדורות ומעשה
אבות אות לבנים בזה, כאשר יבואר (לב,לב). (העמק דבר לב, כו) … ובא
ללמדנו איך לתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר, וכארש יסור הפחד ראוי להניח
את הרודך לילך לדרכו, ובא האות על זה. (העמק דבר לב, לב)

מה הוא מלאך?

גבריאל בירנבאום

 לברוך ופסית  –

 לאירוסיכם
באהבה.

דברי רש"י לפסוק הראשון
בפרשתנו מפורסמים מאוד: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש.

אבל אבן-עזרא חולק עליו: ואלה
המלאכים הם מעבדיו.

יסוד מחלוקתם כבר בבראשית
רבה: "מלאכים" – אלו שלוחי בשר ודם; רבנן אמרי: מלאכים ממש )עה, ד(.

המדרש ורש"י קוראים
"מלאכים ממש" דווקא לשליחים שאינם בני אדם; מכאן שכבר בתקופת חז"ל, ובוודאי בתקופת רש"י, סתם מלאך הוא יצור על-אנושי.

משמעותה המקורית של המילה היא
'שליח'. היום, שהכרתנו את השפות השמיות האחיות לעברית הרחיבה והעמיקה, אפשר לדעת
זאת בוודאות. השורש לא"ך במשמעות 'שלח' קיים – בין השאר – באוגריתית (שפה
שֵמית עתיקה מאוד ודומה מאוד לעברית(
ובאמהרית (היא שפתם של רוב יהודי אתיופיה(. הוא קיים גם
בערבית של היום (בבניין הפעיל(. אגב, גם המילה מלאכה גזורה משורש זה עצמו (לא לחינם נקראת
מלאכה גם משלח-יד(.

ואכן במקומות רבים במקרא אין
ספק שהמילה מציינת שליח בשר ודם: "ואת רחב הזונה…  החיה יהושע… כי החביאה את המלאכים אשר
שלח יהושע לרגל את יריחו" (יהושע ו, כה(; "וישמע זבֻל שר העיר…
וישלח מלאכים אל אבימלך" (שופטים ט, ל-לא(; "ותשלח איזבל מלאך אל
אליהו לאמֹר" (מלכים א יט, ב(; ועוד במקומות רבים.

אבל במקומות אחרים במקרא
המלאך הוא שליח ה' שאינו יצור בשר ודם; לעתים קרובות הוא מכונה מלאך ה', או אפשר
להבין מההקשר שאין הוא בן-אנוש. אפשר לחלק את המלאכים האלה לשני סוגים: שליחי
ה'  שיועדו למטרה מסוימת, כגון:
המלאכים שבאו לבשר את אברהם ואת שרה ולהפוך את סדום; המלאך שנגלה למנוח ולאשתו,
הורי שמשון; המלאך שניצב לשטן בדרכו של בלעם. הסוג השני כולל מלאכים שהם בבחינת
פמליה של מעלה המסובבים את כבוד ה'. מלאכים מסוג זה מכונים גם בכינויים אחרים – בני
האלהים, כרובים, שרפים – והם מתוארים לעתים כבעלי כנפיים, ואף שהם עפים.

בספרי המקרא של בית שני
מתגברת נוכחותם של המלאכים, ורק שם – בעיקר בספר דניאל – הם נקראים בשמות פרטיים.
על התפתחות זו העירו כבר חז"ל במאמר מאלף בתלמוד הירושלמי:

" רבי שמעון  בן  לקיש  אמר,  אף  שמות 
המלאכים  עלו  בידן  מבבל.  בראשונה:
"ויעף אלי אחד מן השרפים", "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו,
ב, ו(. מיכן והילך: "והאיש גבריאל" )דניאל ט,

כא(, "כי אם
מיכאל שרכם" )שם י, כא(. 

הבעיה התיאולוגית בהנחת קיומם
של מלאכים ברורה: וכי זקוק הא-ל היחיד והכול יכול, שמלוא כל הארץ כבודו, לשליחים,
למעין מתווכים? האם יש להם כוח עצמאי, שאינו תלוי בא-ל? לא ייתכן הדבר. ואם כן, מה
צורך יש בהם? והלא כל כוחות הטבע הם שליחיו של האלהים – "אֵשׁ וּבָרָד,
שֶׁלֶג וְקִיטוֹר, רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" )תהילים
קמח, ח(– ומה
צורך יש ביצורים בעלי כנפיים? – הספרות שנכתבה וההגות שנהגתה בשאלה זו רחבות
מִנִּי ים, וכאן נוכל רק לרמוז על ראשי הפרקים.

המקרא עצמו מזכיר כמה פעמים
את מגבלותיהם של המלאכים: "כי לא אוכל לעשות דבר עד בֹּאֲךָ שמה" – דברי
המלאך שיהפוך את סדום (בראשית יט(; "ואם תעשה עֹלָה – לה' תעלנה" – דברי המלאך למנוח
(שופטים יג, טז(. אין
במקרא תפילה ישירה אל מלאך; דוד המלך פונה אל ה' גם כשהוא רואה את המלאך מכה:
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם,
וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי…".

בחז"ל אפשר למצוא דעות
שונות על מהותם של המלאכים, תפקידיהם וכוחם. בגלל קוצר היריעה נביא רק את דברי
האמורא ר' יודן: בשר ודם יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום,
אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר: איש פלוני
עומד על פתח חצירך; שמא מכניסו ושמא מניחו. 
אבל הקב"ה אינו כן: אם בא על אדם צרה, לא יצווח לא למיכאל ולא
לגבריאל, אלא לי יצווח, ואני עונה לו מיד )ירושלמי ברכות ט, יב(.

לפי רב סעדיה גאון המלאכים הם
גופים עשויים חומר מעודן ודק ביותר, מעין אש, והם נושאי הכיסא, שמופיע עליו
"הכבוד הנברא".

הרמב"ם סובר שאין
המלאכים בעלי חומר כלל; הם "שכלים נפרדים" )או
"נבדלים", דהיינו, שֵכל
בלי חומר כלל(. נאמן לעקרונו
הגדול "שְמע את האמת ממי שאמרה", אין הוא חושש לומר: וגם זהו אשר אמרו אריסטו, אלא שיש כאן שינויי שמות: הוא אומר
'שכלים נבדלים', ואנחנו אומרים
'מלאכים' (מו"נ ב, ו(. קביעה זו מעוררת, כמובן, את
השאלות הבלתי-נמנעות: איך יכול "שכל נפרד"
להיראות לאדם? ומה פשר תיאורי המלאכים בעלי הכנפיים?

לרמב"ם תשובה ברורה: כל
זה במראה הנבואה , וכפי פעולת הכוח המדמה )מו"נ א, מט(. כשם שהמאמין המשכיל יודע שאין לתפוס
כפשוטם את ביטויי ההגשמה כלפי הקב"ה )"עיני ה'", "יד ה",
"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", "וירח ה' את ריח
הניחוח", "ויאמר ה'" , ועוד רבים מספור(, כך עליו להשיל את התיאורים
המגשימים את המלאכים ולתפסם כקליפה המכסה על התוך. מצד שני, הרמב"ם קובע
שמלאך הוא גם "שם משותף" )בעל משמעויות רבות, פוליסֵמי( לכל
כוח טבעי,  פיזי או רוחני, שגם הם – במובן מסוים – שלוחיו של הקב"ה; יש
מלאך הממונה על התאווה )כמאמר חז"ל בבראשית רבה
פה, ח(, וגם
דברי ר' סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו
גדל" )בראשית רבה י, ו( יובנו
ברוח דבריו אלה.

כבר בתקופות קדומות נכתבו
פיוטים הפונים במישרין למלאכים; דוגמה מפורסמת היא הפיוט "מכניסי רחמים"
שבסליחות של בני אשכנז, והפיוט המאוחר "שלום עליכם", שרבים מאתנו שרים
בליל שבת. הרמב"ם ופוסקים אחרים יצאו בחריפות נגד התופעה; העיקר החמישי משלושה
עשר העיקרים המפורסמים קובע

שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו,
ואין עושים כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים… לפי שכולם
מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושים אותם
אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו"
(פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק "חלק", מהדורת קאפח עמ' קמב(.

פוסקים באשכנז ובאיטליה הקלו
בדבר ומצאו דרך לקיים את הפיוטים היפים האלה )ראו
במבואו של ד' גולדשמידט לסדר הסליחות מנהג פולין, עמ' 11-21(.

בספרות המוסר והחסידות פותח
מאוד המוטיב של המלאכים כיצורים שאין להם בחירה חופשית, ולכן קדושתם ומעלתם הגבוהה
איננה בבחירתם; להבדילם מן האדם, שמעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו. יסוד הדברים כבר
במדרש הידוע, שבו ניתנת למשה רבנו האפשרות לשכנע את המלאכים שהתורה אכן מתאימה
לבני אדם דווקא ולא למלאכים: … שוב מה כתיב בה [בתורה]?

לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב;
קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא" )בבלי שבת פט ע"א(.

מושג השלום מתקשר בתודעת רבים
עם המושג מלאך. כבר במקרא מצינו: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם
מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה לג,ז(. ויותר מזה בחז"ל: גדול השלום שניתן לצדיקים; שבשעה שנפטרין
מן העולם, שלוש כיתות של מלאכי שלום מקדימין אותן. ראשונה אומרת: יבוא שלום; השניה
אומרת: ינוחו על משכבותם; השלישית אומרת: הולך נכוחו" )ספרי זוטא ו, כו(.

כשם שלא ציפתה הציונות – והציונות
הדתית בכלל – למשיח שיקבץ את נדחי ישראל
ויבנה את בית הבחירה בדרך נסית ועל-טבעית, אלא קמה ועשתה מעשה, בבחינת "יַשרו בערבה מסילה לא-להינו", כך אין להשאיר
את עשיית השלום בידי מלאכים.
השלום אינו "הלכתא למשיחא" אינו עניין למלאכים לעסוק בו; הם שרויים בשלום נצחי הכפוי עליהם מטבע ברייתם. אנו, בני האדם,
בעלי הבחירה החופשית, מצווים לבקש ולרדוף
את השלום עם אויבינו.

ד"ר גבריאל בירנבאום הוא מרצה ללשון עברית
באוניברסיטת בר-אילן.

"שמעון ולוי אחים"

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי
ברצון אביה ובעצתו ענו,  
כי  לפניו  היו,   והוא 
היודע  מענם כי במרמה
ידברו,   ואם  כן,  למה כעס? 
ועוד,  שלא יתכן שיהיה רצונו
להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, 
והנה כל האחים  ענו המענה הזה
במרמה,  ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה,
והאב ארר אפם להם לבדם? 

והתשובה  כי  המרמה היתה באמרם להמול להם כל  זכר,   כי  חשבו  שלא  יעשו  כן בני העיר,  ואם אולי 
ישמעו   לנשיאם   ויהיו   כלם  
נמולים  יבואו  ביום  השלישי  
בהיותם  כואבים  ויקחו  את  בתם  מבית  שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון  ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל
אנשי העיר…

אבל ענין שכם,  כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם
רשעים  ודמם  חשוב  להם  כמים  רצו  להנקם מהם בחרב 
נוקמת,   והרגו המלך וכל
אנשי עירו כי עבדיו הם,  
וסרים  אל  משמעתו,  ואין הברית אשר נמולו נחשב  בעיניהם 
למאומה  כי היה להחניף
לאדוניהם, ויעקב  אמר  להם  בכאן  כי הביאוהו
בסכנה שנאמר 'כרתם אותי להבאישני' ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי  העיר,   שאמרו 
להם  במעמדו וישבנו אתכם
והיינו  לעם  אחד,    והם 
היו  בוחרים  בהם  ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא
הרעו  להם  כלל,   וזהו  שאמר  'לי חמס מכרותיהם'(להלן מט ה). (רמב"ן בראשית לד , יג)

…ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול
ה', שעשה נביא חמס ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" התנצלות על שלא
היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתייחד, כשבאו אל העיר והרגום. (רמב"ן בראשית מט, ו)

…יש
להקשות גם על הקב"ה, הן יתכן שיבוא מי שיבוא ויטען: הן התורה עצמה מצדיקה את
מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה?

"ויהי חתת אלהים  על  הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו ארחי בני יעקב"

האין בנס זה שקרה להם ראיה
מוכיחה כי רצה ה' מעשיהם?

התורה חוזרת ומדגישה שאין
הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם…גם רואים אנו יום יום ובמשך
כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה…כי – כמאמר חכם בן
דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם
"הצלחה". (מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ עמ' 267-268)