ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר
אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרֹש את ה'.

ויאמר ה' לה: שני גוים
(גיים) בבטנך ושני לאֻמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר.

וימלאו ימיה ללדת והנה תומִם
בבטנה.

ויצא הראשון אדמוני כלו
כאדרת שער ויקראו שמו עשו.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אֹחזת
בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם. (בראשית פרק כה,
כב-כו)

אנטונינוס ורבי: מפגש בין תרבויות.

' ויאמר ה' לה: שני גוים בבטנך' – אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים
אלא גֵיים' זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא
בימות הגשמים, דאמר מר: צנון מחתך אוכל חזרת מהפך מאכל קישות מרחיב מעיים .

 (בבלי, עבודה זרה יא, ע"א)

אמר ליה אנטונינוס
לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין;

כיצד? גוף אומר:
נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני, הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת: גוף חָטא שמיום
שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה: אמשול לך משל – למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה
לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו
חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על
גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס, אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר
לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה
עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד.

אף הקדוש ברוך הוא
מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר {תהלים נ'} 'יקרא אל השמים מעל ואל
הארץ לדין עמו יקרא' . 'אל השמים מעל' – זו נשמה 'ואל הארץ לדין עמו' – זה הגוף.

(סנהדרין
צא, ע"א)

וכאשר עשינו עמך רק טוב

נחם אילן

ישיבת יצחק בגרר ויחסיו עם מנהיג המקום היא העניין העיקרי שבפרק כו
בבראשית. בטווח המיידי היא מסתיימת בשני מהלכים קשים. תחילה נאמר "ויקנאו
אֹתו פלשתים" (פס' יד), ומכוח הקנאה הזו "וכל הבארֹת אשר חפרו
עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר" (פס' טו); ומשלא
הבין יצחק את ה"רמז" בא המהלך הנוסף –
"ויאמר אבימלך אל יצחק לֵךְ מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (פס' טז). יצחק נטל את רכושו, עלה במעלה נחל גרר, אך ככל שהצליח בחפירת
בארות נובעות מים, כך המשיך והתעצם הסכסוך עם רועי גרר, וסופו שהרחיק עד לבאר שבע.

כדרכו במקומות רבים אף כאן נמנע המקרא
מלצרף חיווי ערכי לתפקודו של יצחק. האמנם נהג יצחק כהלכה? בתבונה? הזו דרכו של אדם
מאמין? ומה לגבי עמידה על העקרונות, הדבקות בערכים, ההגנה על הזכויות? איֵה
הנחישות שלו? השאלות הללו ואחרות נותרות ללא מענה מיידי. מקצת מענה מספק הסיפור
המקראי בהקשרו הרחב. הסיפור אינו מסתיים בעזיבת גרר ונחל גרר, ויש טעם בעיון
בהמשכו של הפרק כדי לשמוע – אמנם
ברמיזה בלבד – מה
דעת המספר המקראי על החלטתו של יצחק לוותר, לסגת, להתקפל, להתרחק.

תחילה אעיר הערה סגנונית שיש לה השפעה
מכרעת על פענוח לוח הזמנים של ההתרחשויות במחצית השנייה של פרק כו. כלל נקוט הוא
בתורה (ולעתים גם בנביאים), שכאשר הנושא קודם לנשוא (הפֹּעַל), הוא מבטא פעולה
שקדמה לפעולה שלפניה, כעין past perfect. הכלל הזה חיוני לשיבוץ של פס'
כו ("ואבימלך הלך אליו מגרר…") בהקשרו הכרונולוגי, בשונה
מהקשרו הספרותי – לאן
יש להקדים את הפסוק הזה? לכאורה יש להקדימו לפני בניית המזבח (פס' כה), אך דומני
שאם לוקחים בחשבון את סוף הפרק, יש להקדים את הליכת אבימלך עד לאחר פסוק כב. כל
הסיפור של הליכת אבימלך ותגובת יצחק לדבריו מוביל אל פשר השם באר שבע.

לפי הסיפור שלפנינו יצחק הוא הפותח
בדברים – "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אֹתי ותשלחוני מאתכם" (פס' כז). הדברים הללו, אף שהם קשים, אינם מונעי דו שיח אלא דווקא מזמיני
מענה. כך אכן הבינו אותם אבימלך וחבורתו, שהשיבו "ראו ראינו כי היה ה'
עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (פס'
כח). הם מאשרים את קביעתו של יצחק ששנאו אותו וששילחו אותו מאתם, אך מוסיפים הסבר
כן לבואם. הדרישה ממנו להסתלק נבעה מקנאה. בינתיים התברר להם שאין מדובר במזל טוב
שהאיר ליצחק, אלא בסיוע אלוהי, ולפיכך הקנאה מפנה מקומה להכרה ולתבונה פוליטית.
תוכן העסקה המוצעת הוא – "אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך
בשלום, אתה עתה ברוך ה'" (פס' כט). תגובת יצחק
מלמדת שראה בהצעתם הצעה הוגנת, גם אם לא מצד תיאור העבר, הרי מצד עיצוב העתיד
האפשרי, והוא נעתר להם – "ויעש להם משתה, ויאכלו וישתו. וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו,
וישלחם יצחק, וילכו מאתו בשלום" (פס' ל-לא). באותו
יום נתגלתה הבאר הנוספת שנקראה שִבְעָה, ויש במתן השם אשרור של השבועה שנתן יצחק
לאבימלך.

שמא ישאל השואל, והלוא השם באר שבע
מופיע כבר בפרק כא וטעמו עמו – "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם" (פס' לא), ואם כך כבר אברהם קרא בשם זה לבאר שלידה כרת ברית עם אבימלך,
ומה מקומו של הסיפור שבבראשית כו? תשובה אפשרית אחת היא שלפנינו כפל מסורות, והנה
ראייה נוספת לריבוי המקורות של ספר בראשית. אכן, היו שפטרו באופן הזה את כל
שאלותיהם. לפי ההסבר הזה העורך של ספר בראשית מתגלה כאיש מקצוע עלוב, שבמרחק חמישה
פרקים בלבד אינו מצליח לאחות באופן אלגנטי שתי מסורות.

דומני שאפשר להציע הסבר אחר, משכנע
יותר מבחינה ספרותית, והוא שאמנם היו שני אירועים שונים שבעטיָם ניתן השם באר
שבע. קריאת השם של אברהם הייתה מעשה לשעה, וחותמו נמוג משנעלמו הנפשות הפועלות.¹
כעבור דור לא נותרה הברית ושמא אף השם נשכח.² תולדות יצחק מכאן ולהבא
מלמדים כי תמו הסכסוכים על המים, ונראה שהברית שנכרתה בין יצחק לאבימלך עמדה
ונתקיימה, וממילא נשתמר גם השם באר שבע ("על כן שם העיר באר שבע עד היום
הזה", פס' לג).

ועדיין חלק מן השאלות על צדקת דרכו של
יצחק עומדות ומהדהדות. התייחסות אחת להן שרדה בבראשית רבה (סד, י). על המלים "אם
תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב" (פס' כט) אומר
המדרש: "'רק' – מיעוט, שלא עשו עמו טובה שלמה". המדרש אינו מבאר במה קפחו את
חלקו של יצחק. תחת זאת הוא מוסיף סיפור שהוא בעייתי מאוד מבחינה היסטורית, אך מאלף
מבחינות אחרות. מאחר שהסיפור כתוב בארמית, אביא את תמציתו בעברית.

בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות
הרשעה שיבנה בית המקדש, אבל השומרונים סיכלו את הכוונה הטובה הזו. היהודים שהתקבצו
בבקעת בית רימון רצו למרוד במלכות, ואז ביקשו מישהו שירגיע את הציבור, ובחרו בר'
יהושע בן חנניה, המתואר כ"איש האשכולות של התורה". ר' יהושע משל משל:
אריה טָרַף טֶרֶף ונתקעה עצם בגרונו. אמר האריה: מי שיוציא אותה אתן לו שכרו. בא
העגור, הכניס את מקורו הארוך ללוע הארי והוציא את העצם. כשביקש את שכרו אמר לו
האריה: לך והתפאר שנכנסת לפיו של האריה בשלום ויצאת בשלום. ור' יהושע חתם את דבריו
במלים "כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום".

לפנינו דוגמה מצוינת עד כמה המדרש
מציב ומעצב גבולות חדשים לסיפור המקראי. אם בסיפור שבבראשית אפשר לראות ערך בהכרה
באלהי יצחק ובכוחו, הנה אלוהים נעדר מן האופק הספרותי שבמדרש, במשל ובנמשל; כנגד
הבסיס השוויוני – העומד
ביסוד כל הסכם – שבמקרא,
במדרש ברור שהכוחות אינם שקולים; ובעיקר, לעומת הסיפור המקראי שמסתיים בתוכן חיובי
– יש
ליצחק באר שאין עוררין עליה, הסיפור במדרש מסתיים במפח נפש. אם כך, מדוע הובא
הסיפור הזה דווקא בהקשר של פרשתנו ושל הפסוק הנידון?

איני יכול להביא תשובה החלטית לשאלה
הזו. דומני כי בראש ובראשונה המדרש מסייע להתחקות אחר עולם האסוציאציות של
חז"ל. מן המשל והנמשל אפשר ללמוד מה חשב הדרשן ומה חשב עורך המדרש
על אבימלך – הם
נתפסו כמעצמה, ואולי הייתה בזה השלכה (פרוייקציה) מעולמם ומסביבתם. שנית, נחשף כאן
קטע מסולם הערכים של הדרשן (והעורך), ובלשון ימינו אפשר לנסחו כפרפרזה על סיסמה מוכרת
– "בחיים
מוטב להיות חכם ולא להיות צודק". זו מסקנה קשה, שכן היא מגמדת את מעמד ערכי
הצדק והאמת, ומעלה על נס את ההתפשרות, ולעתים את ההתקפלות והוויתור.

ושלישית, הרי התוצאות החיובית שבמקרא
הן תוצאות שהתבררו לאחר זמן. מבחינה זו הן מידע המזומן לקורא אך לא לנפשות
הפועלות, ודאי לא בעת קבלת החלטות קשות. שמא הלקח שמציע המדרש בעניין הזה הוא, שגם
אם במבט רטרוספקטיבי מתברר שלא היה רווח גדול מן הפשרה, מן הוויתור, מן ההתקפלות,
עדיין אפשר לראות בהם החלטה נכונה שהניבה רווח קיומי, שדי בו. לעתים
"לצאת בשלום" מתוך סבך הוא נימוק מספיק, ואין צורך בהשגים נוספים.

מכל מקום, יצחק מצטייר בפרק כו
בבראשית כדמות ארצית לגמרי, בעל חושים פוליטיים בריאים, תחושת מציאות חדה ומודעות
רבה לצרכיו האמיתיים. כל אלה הם נכסים חיוניים, שראוי לאלו המתקראים "בני
יצחק" לחתור אליהם, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים".

1 1       אני מניח שאבימלך
הוא שם שושלתי כמו פרעה, והמסופר על אברהם ואבימלך עוסק באבימלך שונה מזה
של יצחק. דומני כי יש כמה ראיות בסיפור התומכות בהנחה הזו.

2 2       כך
סבר קאסוטו, הכותב ש"השבועה באותו יום חגיגי היא הזדמנות נאותה לשוב ולתת
למקום את השם באר שבע שכבר קראוֹ אברהם: שם זה יהיה מעתה מוצדק הֶצְדֵק כפול, בשל
המאורע הראשון ובשל המאורע השני"; ראה מ"ד קאסוטו, ספר בראשית ומבנהו,
ירושלים תש"ן, עמ' 240-239.

ד"ר נחם אילן מלמד בחוג המשולב ליהדות באוניברסיטת
בר-אילן ובחוג לערבית באוניברסיטת חיפה.

" …והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו מעל צוארך " – התנהגותנו חייבת
להיות מושפעת משיקולים ערכיים ולא מיחסי נקם.

'והיה כאשר תריד' –
לשון צער כמו: (תהלים נה) 'אריד בשיחי'; כלומר, כשיעברו ישראל על התורה ויהיה לך פתחון פה
להצטער על הברכות שנטל, 'ופרקת עֻלוֹ…' . (רש"י בראשית כז , מ)

'והיה כאשר תריד' –
בשיחך מתגרת ידו ופרקת עלו מעל צוארך, ירמוז לישראל שלא יתגרו בם
יותר מדאי לעשות עמם רעה, והוא מה שצוה הכתוב (דברים ב ד-ה) 'ונשמרתם מאד אל תתגרו
בם וגו". (רמב"ן שם, שם)

"מיהו עשו? מיהו אדום?" – הזהירות שיש לנקוט בפרשנות הווה
ע"פ העבר

… וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת
יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היתה תחת יד יהודה, וכן כתוב
"ויפשע אדום מתחת יד יהודה" (מלכים ב ח, כ"ב) גם יואב הכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). ובעבור שהיה תחת יד יהודה,
שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קט"ז,
ז) ויותר היה
קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם ["והחרפה שהיו
האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלים ונשרף ההיכל על ידי הכשדים, היתה קשה
לישראל יותר מצרתו" – אבן עזרא על הפסוק בתהילים קטז, ז). וכן טעם
"שישי ושמחי בת בת אדום" (איכה ד, כא) , גם כן "אל תשמח לבני יהודה" (עובדיה א, יב) גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי
ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום
לעזור ליהודה. ואומה (נוסח אחר, כנראה מקורי : ורומא) שהגלתנו הוא מזרע כתים וכן
אמר המתרגם "וצים מיד כתים" [אונקלוס: "וסיען יצטרחן מרומאי"],
והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פירשנו בספר דניאל "והיו אנשים מתי מספר" – שהאמינו
באמונה חדשה [הנצרות], וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחדש כל הדת ולא היו בעולם
שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים, גם כו יקראו היום אנשי מצרים וארץ עילם
ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט. (אבן עזרא בראשית כז, מ)

על מה כעס עשו; על הפסד ברכתו של יעקב או על ברכתו?

'וישטם עשו את יעקב על הברכה'
יש מפרשים ד'על הברכה' לא קאי אברכה דיעקב, אלא קאי הוא אברכה דעשו שברכו אביו 'על
חרבך תחיה', ובה היה בטוח. והכי קאמר: 'וישטם עשו את יעקב על בטחון הברכה דעל
חרבך תחיה וגו'.' (חזקוני בראשית כז , מא)

'ועל חרבך תחיה' – לפי אומנותו שהיה
איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא
לשופכי דמים כוחו גדול על החורבן והחרב ועל כן זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא
הכוח הממית מיוחסת לו החרב מן העולם. ומן הטעם הזה מנעה התורה החרב והברזל במשכן
ובמקדש, במשכן כתיב (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש
כתיב (מלכים
א ו) 'ומקבות והגרזן
כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו', לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם
ובית המקדש קיום העולם. 'ואת אחיך תעבוד' – כשיעקב ראוי, והיה כאשר תריד. כשאינו
ראוי, ופרקת עולו מעל צוארך. וזה כוונת אונקלוס שתרגם 'כד יעברון בנוהי על פתגמי
אורייתא'. (רבינו בחיי בראשית כז , מ)