וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא
לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, כִּי תִשְׁמַע אֶל
מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

(דברים כח, יג)

הברכה תלויה ברמתנו המוסרית

'ונתנך ה' אלהיך
עליון': אמר רבי לוי מהו עליון? כאליון (בוהן היד) הזה.   אם  זכית,  הרי  אתה למעלה מארבע אצבעות ואם  לאו  למטה  מארבע אצבעות,  'ונתנך ה' אלהיך עליון' – על תנאי. ואם לאו, הגר אשר
בקרבך יעלה עליך מעלה  מעלה.   ברוך  אתה בבואך,  על
תנאי –  בבואך לבתי  כנסיות  ולבתי 
מדרשות.  וברוך אתה בצאתך,
מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.  היה צריך לומר, ברוך אתה בשדה וברוך אתה  בעיר,   שממה 
שהוא  מכניס  מן השדה,  הוא מתברך בעיר. 
אלא מה תלמוד לומר ברוך אתה בעיר וברוך  אתה  בשדה?   אם באת לידך מצוה בעיר,  לא תאמר,   לא 
נצטויתי  אלא בשדה,  להוציא תרומות ומעשרות  בחוץ.   אמר  הקדוש
ברוך הוא:  אף בעיר פתח ידך.  דבר אחר, ברוך אתה בעיר: במצות שאתה עושה  בתוך  ביתך  בעיר,  כגון סוכה ומזוזה ומעקה. 'ברוך אתה בשדה'
כגון לקט שכחה ופיאה.  דבר אחר,
לא  יאמר  אדם,   אלו
נתן לי הקדוש ברוך הוא שדה, הייתי 
מוציא מעשרות מתוכה.  עכשיו
שאין לי שדה, איני  נותן  כלום.   אמר  הקדוש
ברוך הוא,  ראה מה כתבתי  בתורתי,   ברוך 
אתה  בעיר,  לאותן שיושבין בעיר.  וברוך אתה בשדה, לאלו שיש להן שדות. (תנחומא כי תבוא סימן ד)

מיהו הגֵר שיש לאהוב אותו?

דני סטטמן

במקומות רבים בתורה מזהירה התורה מפני פגיעה
בגֵרים, ומצַווה על אהבתם. אף פרשתנו עוסקת בעניין זה, ואחת הקללות מדברת על מי
שמַטה משפט גר: "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" (כז, יט). הגֵר נזכר גם בראשית הפרשה כמי שאמור להיות שותף בכל
הטוב אשר יבוא אלינו: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה
והלוי והגר אשר בקרבך" (כו, יא).

מיהו גר זה שאנו חייבים לדאוג לו כל כך?
הסמיכות החוזרת של הגר עם היתום והאלמנה מרמזת על מעמדו החברתי הנמוך והפגיע. הואיל
ואין מי שדואג ליתום ולאלמנה, הם בסכנה של הטיית הדין נגדם, וכך גם הגר; לכן התורה
מאררת את "מטה משפט גר יתום ואלמנה". ההתעמרות ביתומים ובאלמנות,
כמו גם בגרים, נזכרת גם אצל הנביאים, למשל יחזקאל: "הנה נשיאי ישראל איש
לזרועו היו בך למען שפך דם: אב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכך, יתום ואלמנה
הונו בך" (יחז'
כב, ו-ז). כדי להבין את מקור
הפגיעות של הגר והצורך שלו בהגנה מתמדת, יש לעיין בטבעם של הגרים במקרא.

בספרו תולדות האמונה הישראלית מסביר
יחזקאל קויפמן שהגרים במקרא הם בני עמים אחרים שנספחו לעם ישראל בתהליך איטי של
היטמעות. רובם נותרו ממלחמות כיבוש הארץ, וחלקם הצטרפו מעמים אחרים. בתקופת יציאת
מצרים וכיבוש הארץ דבקו בישראל שבטים או בתי אבות כמו הקינים והרכבים, ובתקופת
המלוכה שומעים אנו על גרים יחידים מבני עמים שונים: דואג האדומי, אוריה החתי,
צלק העמוני, עמשא בן יתר הישמעאלי ועוד. לדוד גדוד של גתים היושבים
בירושלים, הנחשבים אמנם לנוכרים "ויאמר המלך אל איתי הגיתי… שוב ושב עם המלך כי נוכרי אתה", (שמ"ב טו יח), אך הם נשבעים בשם ה' (שם, פסוק כא).

במיון של המקרא, ה'גרים' הם קבוצת הביניים בין
'נכרים' לבין 'ישראל' (או 'האזרח', שאין לו כל קשר למושג citizen, אלא כוונתו לבן-ישראל
טהור בייחוסו). המייחד את הגר על פני הנוכרי הוא כוונתו של הראשון להסתפח אל עם
ישראל ולהיטמע בו. ה"גיור" שלהם הוא בראש וראשונה גיור תרבותי-לאומי,
ורק כתוצאה מכך, גיור דתי (או מעין דתי).

דוגמה מובהקת למושג זה של גיור ניתן למצוא
במגילת רות. רות חוזרת עם נעמי לבית לחם לא מתוך שגילתה את אלוהי ישראל, אלא מתוך
אהבתה לחמותה:

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי,
לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ,
וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין – עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה
יוֹסִיף – כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵך.

 (רות א יד-יז)

קודם כל "אל אשר תלכי אלך"; רק לאחר
מכן "עמך עמי"; ורק כתוצאה מכך "אלוהיך אלהי". גם בועז, כשהוא
מהלל את רות אינו משבח אותה על ההמרה הדתית שביצעה, אלא על נכונותה ללכת עם חמותה
ולדאוג לה, תוך כדי הגירה אל עם זר:

וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר
לָה – הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת
אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם
אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

 (שם, ב, יא)

מסיפור רות אנו גם חוזרים ולמֵדים על מעמדו
החברתי-כלכלי הגרוע של הגֵר. בועז מעודד את רות ללקוט בשדהו ומרגיע אותה
"הלוא צוויתי את הנערים לבלתי נגעך". מכאן, שאלמלא ציווה בועז את נעריו,
היו ודאי מציקים לרות ונוגעים בה. ואכן תודעתה העצמית של רות בתקופה זו היא של
נוכריה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה".

לגרים לא הייתה נחלת קרקע משלהם, אלא רק (במקרה
הטוב) לחם ושמלה (לכן: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", דב' י יח). לכן הם
היו מלקטים בשדות יחד עם היתומים והאלמנות. חלק מהם היו שכירים אצל בעלי קרקעות,
ומכאן "שכיר תושב". לפי האנציקלופדיה המקראית (ערך 'גר'), "סתם גֵר
במקרא, בייחוד בספרי התורה, משמעו בן המעמד השפל שתיארנוהו לעיל".

מובן אפוא מדוע הגרים היו זקוקים להגנה מיוחדת.
מי שמעניק להם הגנה זו הוא לא פחות מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו, המצהיר על עצמו
שהוא "אוהב גר" (לעיל), וחוזר ומצווה את בני ישראל לאהוב את הגר ולא
לפגוע בו. מה שאמור לעזור לעם להתנהג כראוי כלפי הגר הוא הזיכרון של גרותם שלהם
במצרים: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דב' י יט).

בהבנה זו, החובה לאהוב את הגר מבטאת רעיון
מוסרי-חברתי נאצל, רוצה לומר דאגה למעמדות החלשים והפגיעים בחברה. לנוכח העושקים
("לגר עשו בעושק בתוכך", לעיל) והרוצחים ("אלמנה וגר יהרוגו
ויתומים ירצֵחו", תה' צד ו) המתעמרים בחלשים, מתייצב ה' ומכריז שהוא
"אוהב גר", והוא "דַיין אלמנות ואבי יתומים". כפי שהראה משה
ויינפלד בהרחבה (משפט וצדקה בישראל ובעמים, י-ם תשמ"ה), הביטוי 'לדון'
במקרא, כמו גם 'לשפוט משפט', משמעו עשיית שוויון וצדק בחברה, ובעיקר הצלת העשוק
מיד עושקו. 'דיין אלמנות' פירושו מגן על האלמנות שלא יעשקו אותן, ולא תובע אותן
למשפט. ומכאן הדרישה שהעם יחקה את דרך ה' ויתגייס גם הוא להגנת החלשים:

ג  שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם;   
עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.
ד  פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן;    מִיַּד רְשָׁעִים
הַצִּילוּ.
  

ברם מסר חברתי-מוסרי חשוב זה התעמעם בהלכה הבתר-מקראית,
שפירשה את ה'גר' שיש לאהוב אותו ולהגן עליו כגר צדק, פירוש שקשה עד מאוד
להולמו עם הפסוק 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים'. כך מביא
הרמב"ם הלכה זו במשנה תורה:

"אהבת הגר שבא ונכנס תחת
כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רֵעים [בכלל "ואהבת לרעך
כמוך"] ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר, ציוה על אהבת הגר כמו
שציוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר
ואוהב גר."

(הלכות דעות ו , ד)

פרשנות זו למושג הגר במקרא מקשה קודם כל להבין
את ההדגשות החוזרות ונשנות נגד עושק הגרים ורציחתם, ואת הצורך של הקב"ה להציב
עצמו כמָגנם. מעמדם של גרי הצדק בהיסטוריה היהודית לא היה עד כדי כך גרוע (למרות
שמדי פעם סבלו מן הסתם מהונאת דברים) שהיה צורך בכזו הגנה עבורם. שנית, וחשוב
יותר, פרשנות זו מוחקת מהעולם הנורמטיבי ההלכתי את החובה המוסרית החשובה של דאגה
לשכבות החלשות, גם מאלה שאינם בני-ברית, ליתר דיוק –
בהקשר הנדון – דווקא אלה שאינם בני-ברית. מעתה
הלא-יהודים הנספחים אלינו והיושבים בקרבנו אינם זוכים להגנה מיוחדת, למרות שהם אלה
שזקוקים לה במיוחד.

דומני שהגיעה השעה למצוא דרכים להחיות את ההלכה
המקראית, ולהחיל את מושג הגר על הלא-יהודים שיושבים עמנו, שגֵרותם עושה אותם פגיעים
לפגיעות והצקות שונות. אפשרות זו לא עלתה בשנות הגלות הארוכות, שבהן הגרים היחידים
שהכירו היהודים היו גרי צדק. משזכינו למסגרת מדינית משלנו המשמשת בית גם
ללא-יהודים, השיבה לרעיון המקראי מתבקשת. כפי שבועז דאג לצוות את נעריו לבלתי נגוע
ברות הנוכריה, כך גם אנו צריכים לדאוג –
בעיקר דרך המוסדות הממשלתיים והאחרים – שלא ייגעו בגרים של היום.

פרופ' דני סטטמן מלמד במחלקה
לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן.

מקרא ביכורים

"ולקחת
מראשית כל פרי האדמה" – יש במקרא ביכורים גם מידת הענווה,
כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ובנעמו, שידע האדם כי מן העבודה
שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו.

(מורה נבוכים
לרמב"ם ג, לט)

"השקיפה
ממעון קדשך" – העניין כי כתוב "אבי יתומים ודיין אלמנות
במעון קדשו", דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו, רק בבית פחות, לא כן ה'
יתברך הוא מגדלם כבנים ממעון קדשו, ולכן אמר "נתתיו לגר, ליתום
ולאלמנה"… לכן "השקיפה ממעון קדשך" – והנה אמרו בחגיגה פרק ב
(יב, ב) "זבול… ומיכאל מקריב קרבן מעון", הרי דמקום היתומים גבוה
ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה (מט, ע"ב) דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות,
שנאמר "עשה טוב נבחר מזבח" (משלי כא, ג)

(משך חכמה
לרבי מאיר שמחה מדווינסק על דברים כו, טו)

עם סגולה : גורל של נרדפות,
בחירה שרירותית או יייעוד.

'והאלהים
יבקש  את נרדף' – רבי הונא בשם רבי יוסי
אמר: לעולם האלהים  יבקש  את  נרדף ; את מוצא צדיק רודף את צדיק   'והאלהים  יבקש  את  נרדף',  רשע  רודף  צדיק
'והאלהים  יבקש  את  נרדף', רשע רודף רשע 'והאלהים יבקש  את  נרדף' – [בתנחומא
אמור סימן ט: נמצאת אומר,  שאפילו צדיק
רודף רשע 'והאלהים  יבקש  את נרדף'].  תדע לך שהוא כן, 
שהרי מכל מקום יבקש את נרדף.

רבי יהודה
ברבי   סימון  בשם רבי  יוסי  ברבי  נהוראי:  לעולם 
הקב"ה מבקש דמן של נרדפים מן הרודפים, תדע לך שכן הבל נרדף מפני קין
ולא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בהבל, שנאמר (בראשית ד') 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו' נח
נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר 'כי אותך  ראיתי  צדיק 
לפני'.  אברהם  נרדף  מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט')
'אתה  הוא  ה'  האלהים  אשר  בחרת  באברם'.
יצחק נרדף  מפני  פלשתים  ובחר 
הקב"ה  ביצחק,  שנאמר (בראשית  כ"ו) 'ויאמרו 
ראה  ראינו  כי  היה  ה' עמך'. יעקב  נרדף  מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר  (תהלים  קל"ה) 'כי 
יעקב  בחר  לו יה ישראל לסגלתו'.  יוסף  נרדף  מפני  אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם
פ"א) 'עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים'.  משה  נרדף  מפני  פרעה  ובחר  הקדוש ברוך הוא  במשה,  שנאמר (שם ק"ו) 'לולי משה בחירו עמד בפרץ  לפניו'.  דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר    (שם    ע"ח) 'ויבחר   בדוד   עבדו  
ויקחהו ממכלאות  
צאן'.   שאול  נרדף  מפני 
פלשתים  ובחר הקדוש  ברוך  הוא  בשאול,  שנאמר  (שמואל  א'  י') 'הראיתם  אשר בחר בו ה". ישראל נרדף מפני האומות ובחר  הקב"ה  בישראל, שנאמר (דברים ז') 'בך בחר ה' להיות  לו  לעם  סגולה'.

ר'  אלעזר  בר' יוסי בן זמרא אמר 
אף  בקרבנות  כן  אמר  הקדוש  ברוך הוא: שור נרדף  מפני  ארי,  עז  מפני  נמר,  כבש  מפני  זאב – לא תקריבו 
לפני  מן הרודפים, אלא מן
הנרדפים, שנאמר (ויקרא כ"ב) שור או כשב או עז וגו'. 

 (מדרש רבה קהלת פרשה ג)

וה' האמירך
וגו', אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם 
שתבא אומה אחרת ותטיב מעשיה, ותשתדל להדבק  בשכינה,  
לא ישיגו מדרגת ישראל, 
ובחינה זו תקרא  סגולה,   וזו  היא 
גדולתם,   ואומרו  כאשר  דיבר לך 
במעשה  הר  סיני,   דכתיב  (שמות  יט ה)'והייתם לי  סגולה מכל העמים'.

 (אור החיים דברים כו , יח)

והנה  מהידוע  שלא  היו ישראל
ראויין לקבל התורה כי אם  אחר  שעברו  בים  סוף ואחר
שהלכו במדבר כי בים  סוף באו לידי
אמונה שלימה בה ובנבואת משה עבדו 
כמו שכתוב  'ויאמינו  בה' ובמשה עבדו' וקודם שבאו לידי  אמונה  זו פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה, כל  זמן  שהיו  מסופקים
בנבואת משה ובאמונה בה. ואחר 
שבאו  על  ים  סוף  לידי  אמונה  זו,  מאז היו
ראויים  לקבלת  התורה  והיו  צריכין עוד
לילך במדבר בארץ  לא זרועה לקנות שמה
מדת ההסתפקות, כי 'כך דרכה של תורה: פת במלח תאכל …' ו'לא נתנה התורה כי  אם  לאוכלי 
המן'  (מכילתא בשלח (ויסע ב)
כי מן ירידת   המן   למדו   דרך 
ההסתפקות  אשר  מקבלי התורה  צריכין לזה. נוסף על זה נשתרשו באמונה על ידי ניסים   שנעשו   להם  
במדבר ,  כמו  ניסי  הים  סוף ולהורות
נתן בלבם עוד שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם  שמֵם  כמדבר  כל  זמן  שהוא בלא
תורה על כן היו  צריכין  לקבלת  התורה  להשלים  חסרון העולם. והנה  קודם  שקבלו 
ישראל  התורה  היו בכלל שאר העם  ולא  נבדלו 
עדיין  בשלימות  המיוחד  להם מן שאר 
האומות,  על כן  לא  נקראו בשם בני ישראל כי אם על  ידי  קבלת  התורה –  אז  הבדילם  ה'  מכל  העמים להיות
לו לעם סגולה.

(כלי יקר
שמות יג, יז)