לפי הנושא "ריבוי", שלושת הטורים מסודרים בסדר הגיוני ביותר. ב-1 אנו רואים "ריבוי בכח" בלבד. בגלל האיסורים אין שם לא רביעה ולא זריעה. ב-2 כן נמצא "זריעה", "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע." ובסוף, ב-3 אנו עוסקים בפירות הזריעה (נטיעה). הסדר הוא לפי היציאה מן הכח אל הפועל. יש סימוכין נוספים לתפיסה ששלושת התחומים האלה מהווים יחידה רעיונית אחת.

יש סדר הלכתי מובהק: בצד ימין, 1, יש רק איסורים. בצד שמאל, 3, יש מצוות עשה. באמצע, 2, קיים שטח אפור שמצד אחד אינו מצווה, ומאידך גיסא, אינו ממש איסור, "לא יומתו כי לא חפשה." יש לו תיקון במעשה "והביא את אשמו." לכן, יש למטפורה בשלושה חלקים המבוססת על רבוי, גם יסוד הלכתי. החלוקה לשלוש מוצאת ביטוי גם במישור הלשוני. כל איסורי טור 1 מנוסחים בלשון יחיד. לעומתם, המצוות שבטור 3 מופיעות בלשון רבים, ובכלל, עיקר החיוב מופנה לעם "כי תבואו אל הארץ." באמצע יש גם יחיד וגם רבים "לא יומתו." יש ב-2 גם מעשה של יחידים, ההתייחדות, וגם מעשה במישור הצבורי, הבאת קרבן "אל פתח אהל מועד."

מצאנו עד כה בשלושת הטורים שלושה מרחבי חשיבה הקשורים זה לזה באופנים שונים. בצד ימין מצאנו יחידנות. הפרטים אינם מתחברים עם זולתיהם מחמת איסורי הכלאים. כל אחד עומד בפני עצמו, ברשותו. בצד שמאל נמצאת מצוות עשה המכוונת לכלל העם בשבתו בארץ, המביאה איתה ברכת הרבוי "להוסיף לכם תבואתו." בין מרחב הפרטיים המבודדים בימין, ובין מרחב הכלל שבשמאל, מצוי עניין השפחה הנחרפת. שם היחידים פוגעים בסדרים המקובלים ובמוסכמות החברתיות על ידי פרישתם מן הרבים לשם התייחדות. התיקון לפגיעה במוסר הרבים הוא ההתיצבות במוקד החברה כאשר אשמתו בידו "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." התחלנו לראות את הפן הסמוי של התורה.

כלל אחד עולה על גבי כל הסדרים שמצאנו בקטע המשולש שלפנינו. הכלל הוא שאלמנט הנמצא באמצע לפי סדר הפסוקים בתורה (2), הוא גם אמצעי הרעיוני המגשר בין הקטעים שלימינו (1) ולשמאלו (3). בניגוד לדרך הדיבור המחייבת הצגת האמצעי הרעיוני בסוף, התורה מציבה אותה באמצע. בדיבור הסדר ההגיוני להצגת רעיון משולש הוא: תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה: דבר, היפוכו ודבר שלישי המגשר בין ההפכים. האמצעי הרעיוני בסוף. בניגוד להגיון ה"שמעי", התורה מציגה את רעיונותיה באופן חזותי, כך שהאמצעי הרעיוני נמצא באמצע.

הדרך שאני מציג כאן לפרש דברים סתומים בתורה אינה מצויה בפרשנות הפשט. ובכל זאת, יש לה זיקה לאחד המקורות העתיקים ביותר: ספר יצירה. לפי אחד התיאורים שבספר יצירה, המציאות נחלקת לשלוש חוויות המכונות "שנה, נפש ועולם." הכוונה שמאחרי המוסג "שנה" היא גם זמן וגם כל מה שמשפיע על האדם כדוגמת המחזורים השמימיים. כנגד "שנה" נמצא "עולם" שהוא העולם החומרי שהאדם שולט בו. בין שנה לעולם נמצאת "נפש", המתוארת בספר יצירה דווקא "זכר ונקיבה". כאן כח הרבוי שמצד אחד נמצא באדם ומצד שני תלוי בגורמים שאין לאדם שליטה גמורה עליהם. הקטע המשולש שלנו בנוי על מושגי היסוד של ספר יצירה. כל עניין ערלת העצים תלוי ב"שנה" באופן מפורש. עניין השפחה הנחרפת בנוי על "זכר ונקבה" כמושג ה"נפש" בספר יצירה. ובסוף, ב"עולם" הטבע החומרי, אין השור מרביע את החתולה. זה לא "טבעי". כך מהווה ספר יצירה בסיס לפרשנות התורה.

במשך דורות, ילדים בגיל הרך התחילו ללמוד תורה מן האמצע, מספר ויקרא. לפנינו ראייה שהתורה עצמה משתמשת בכלל ארגון הקובע את העיקר באמצע. סגנון התורה, כמו ההגיון של ספר יצירה, ממקד את הקטע שלנו בחווית האדם. בשתי הקצוות (1 ו-3) חוקים המנוסחים בסגנון איסור וחובה. במרכז (2) נמצא מעין סיפור של אדם אמיתי על כל רגשותיו וחולשותיו, יצריו ותחושותיו. האדם הזה חוטא כאשר הוא נוטה לקצה האחד, לכיוון האסור, ומחפש את טובתו האישית ללא כל מחשבה על המשכיות. וכל מעשי האדם הזה דומים לכילאים שאין להם קיום. אבל לאותו אדם יש תיקון. הוא יכול גם להטות את מעשיו לקצה השני, לכיוון מעורבות בכלל, "והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד". כאשר הוא תורם את קרבנו למוקד הצבור, הוא מתקן את ה"אנוכיות" שלו, וכנגד, נציג הצבור מכפר עליו, "וכפר עליו הכהן". אז גם הקב"ה סולח לו והוא יכול לזכות בברכות השפע של הצבור. התורה מתארת מצב האנושי, מצבו של כל אחד ואחד המצוי במתח שבין יחודיותו כפרט וחובותיו כחלק מציבור.

כתוב בפרשתנו "לפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלוהיך אני ה' " (יט, יד) הפסוק עוסק , לפי הפשט בהכשלת עוור ממש אבל הורחב על ידי כל המפרשים גם לעיורון מנטלי. .

ומוסיף המלבי"ם ומסביר את כפל המשמעות של מושג העוור " שפועל פקח מורה שמדובר בעיוור השכל"

חז"ל בספרא לפרשת קדושים מתארים שלושה סוגים של סומא לדבר : השאה לדבר עברה (נישואין עם אשה אסורה ) . עצה למעשה מסוכן (מסע שעשוי להסתים במוות) ועצה שעשויה להסתיים בנזק כספי ( אובדן הבעלות על קרקע)

וכבר פרשה נחמה ליבוביץ שדוקא הסוג האחרון חמור יותר מבחינת נותן העצה כי הוא היוזם "אין הוא בא אליך אלא אתה בא אליו ומשיאו לעשות דבר שאינו בטובתו" (עיונים בספר ויקרא ) . דווקא בענייני ממונות בני אדם מתירים לעצמם ליעץ ולהמליץ בדבר העשוי לגרום לנזק .

לכן מכל עשרות המקרים של "סומא לדבר" המופיעים במשנה ובתלמוד בוחר רש"י "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו". הנחשב פחות חמור ולכן שכיח מאוד. מדובר על מעשים שהמשדל לא יישפט ולא ייענש כי עצה אינה עברה .

מאז ומעולם היו רוכלים ונותני עצות שהיו מפתים אנשים לרכוש דברים מיותרים במחיר מופקע אך בדורנו שוכללו שיטות הפרסום ואיש אינו מצליח להתגונן מפניהם .

אציין מספר דוגמאות לתעלולי פרסום הנחשבים לכשרים : צילומיםי מטעים , פרסום מחיר במטבע זר, פריסת תשלומים מסובכת לחישוב ," מבצעי הנחות" מדומים, הצנעת פרטים באותיות זעירות ( מע"מ ,דמי משלוח, הצמדה למדד , ריבית ,דמי ביטול), ועוד.

למעשה כולנו "סומים לדבר" אבל ישנן שלוש קבוצות בסיכון מיוחד : ילדים, קשישים ומוגבלים.

לקבוצות אלו אין כלים מספיקים להתמודד מול עצמת הפיתוי .

סכנה רבה קימת גם במפעלי ההימורים הממשלתיים ,אלו שחוקיותם מכשירה כל אמצעי שיווק. איש אינו טורח להזהיר את המהמרים (שחלקם עניים ,מוגבלים וקשי יום ) שאינם מצוידים בידע הנדרש לחשב את סיכוייהם האפסיים לזכות .

המשיכה להימורים ,כידוע , הנה סוג של התמכרות שהאדם משתעבד לו בדומה לאלכוהול וסמים לכן יוזכרו כאן דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יב ) "וכן כל המכשיל עיור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עובר עברה שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר 'לפני עיור לא תתן מכשול'.

יעקב צימרמן הוא ראש המסלול לחינוך מיוחד במכללת דוד ילין בירושלים.