וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה': אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם.

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי

וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.

(במדבר טז, טו)

איור: הרי לנגבהיים

וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי – אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה דכתיב (ש"א ח טז) ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו וזה טעם של אונקלוס "שחרית", שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (ב"ב מז) הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם, לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן.

(רמב"ן שם, שם)

לא חמור אחד מהם נשאתי – אילו הכתמתי את אופיי על ידי מעשה קל של רדיפת בצע או אלימות, היתה להם הזכות לא רק להסתפק ביסוד האלוהי של שליחותי, אלא לכפור בו במישרין. שליחיך חייבים להיות טהורים במידותיהם. אין אתה שולח אדם שיש לו נטייה כל שהיא לדרכם של מנוולים ועריצים. טוהר האופי הוא הסימן הראשון להאמנת שליחיך. אין אני ראוי לקטרוג שהם מטיחים בפניי, כי לא ערערתי את האימון בשליחותי על ידי שרירות לב ורדיפת שררה. אין צריך לומר שלא הכבדתי את עולי על אחד מהעם, ולא הרעתי את-אחדמהם מדעת ובשרירות לב.

(הרש"ר הירש שם, שם)

תרבות של מחלוקת

אשר יובל

ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג – נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. וכן: "מה יקחך לבך" (איוב טו יב) – לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר: ויקח קרח – משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר: "קח את אהרן" (במדבר כ כה), "קחו עמכם דברים" (הושע יד ג). (רש"י במדבר טז, א)

נראה שאין פתיחה מתאימה יותר לנושא שלנו מרש"י זה ותרגום אונקלוס שהוא מביא. מהו "ויקח"? – התפלג, לקח עצמו הצידה ונחלק על משה ואהרון. אבל רש"י מיד ממשיך לפירוש אחר ש'לקח' הוא 'משך' והוא מביא פסוקים חיוביים של לקיחה. לקיחת אהרון לכהונה ולקיחת דברים של תשובה לפני הקב"ה. ואנו נוסיף את הפסוק: "כי יקח איש אשה" שהוא הבסיס לקשר הנישואין – לקיחת אשה בפי חז"ל. מחלוקת היא לקיחה, ולקיחה יכולה להיות דבר חיובי ובונה כמו כהונה בקודש, תשובה ונישואין. אבל בה בעת, יכולה 'לקיחה' להיות גם דבר הרסני ומפריד, כהמשך הפסוק שם: "כי יקח איש אשה ושנאה…". יש כאן משחק שורשים מהופך בין השורש לק"ח וחל"ק, סק"ל וקל"ס… לא לחינם קובע שם רש"י: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא".

ובמסכת אבות (ה, יז) נאמר:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

רבו הפירושים על הביטוי "להתקיים", כולל ההלצה שמחלוקת "לשם שמים" תמשיך להתקיים לנצח ואף פעם לא תסתיים, משום שהיא אידיאולוגית וכל צד בטוח שהוא מכוון אל האמת "ומציל את העולם". אך אלבק כותב על המשנה כאן: "שיהיה קיום ליגיעתם של החולקים ויבררו האמת ויגדילו כבוד שמים", היינו, שבעלי המחלוקת יכולים לחלוק איש על רעהו ויחד עם זאת להתקיים. ואולי ניתן לפרש גם עפ"י מסכת עדויות (פרק א משנה ה): "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין? הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו". היינו, יש אפשרות שבעתיד תיבחר הדעה השנייה ויש סיבה לקיים את שתי הדעות וטוב יעשה הרוב אם יכבד את דעת המיעוט..

ובאבות דרבי נתן (נוסח א פרק מ), בצמוד למשנה זו, מופיעה המשנה הבאה שהיא מעין "דרשת ראי": "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. אי זו כנסיה שהיא לשם שמים? כגון כנסת ישראל לפני הר סיני. ושאינה לשם שמים? כגון כנסיה של דור הפלגה".

מסכת אבות דרבי נתן היא, כידוע, מעין פירוש והרחבה של מסכת אבות. לא בכדי מובאת כאן דרשת ראי זו המשלימה על דרך הניגוד את המשנה באבות הנ"ל. כנסיה = התכנסות. מחלוקת = היפרדות. בפירוד כבהתכנסות, מה שחשוב הם התכלית והמטרה: קנטור והתנצחות, או בירור האמת. בית שמאי ובית הלל משמשים בית אב ודגם למחלוקת לגיטימית ומוצדקת, שאם כל קשייה ומכאוביה (חלקם נראה בהמשך), מטרתה הוא בירור האמת. מנגד, קורח ועדתו משמשים בית אב למחלוקת שאינה לגיטימית, אינה מוצדקת ואינה רצויה, שכל מטרתה הוא ניגוח וניצוח לשמם. זו אפוא ההבחנה הראשונה בין מחלוקת שהיא לשם שמים ומחלוקת שאיננה לשם שמים – המטרה, התכלית.

והמדרש (במדבר רבה יח, סוף סימן ט) מתאר את הלך רוחו של קורח במחלוקתו על משה:

…כל הדברים האלו פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבו דבר. לפי שהיה [קרח] פקח ברשעו. אמר: אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ומקלקלני ואני מתרצה לו בעל כורחי. מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת, פירש הימנו.

ובהמשך המדרש שם: "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם – אף הם עמדו ברשעם ולא נזקקו להשיבו". המבחן השני למחלוקת שהיא לשם שמים ויכולה להתקיים, היא בקיום דיאלוג. כל ספרות חז"ל מלאה בפלוגתות ומחלוקות: "פליגי אהדדי", "אמרו להם בית שמאי לבית הלל", "ואני אומר…" וכו'. אבל עדיין מחלוקת עם דו-שיח ועם תיחום וצמצום: "לא נחלקו אלא על…". ואם השתכנעו – "הודו לדבריהם", "הודו לו חכמים לבן זומא", "רואה אני את דבריך" וכו'. ואם צריך להכריע – "נמנו וגמרו". קורח ועדתו בורחים מעצם הדיאלוג, שמא חו"ח עוד יבינו וישתכנעו. "לא נעלה", אומרים דתן ואבירם. ראה רש"י ורמב"ן על "ויקח קרח": "לקח עצמו לצד אחד" (רש"י), "לקח עיצה בליבו… בסתר" (רמב"ן). ושניהם בעקבות התנחומא: "אין ויקח אלא לשון פליגא שלקחו ליבו".

ולפני כן, באותו מדרש (פרשה יח סימן ח), אנו קוראים:

'זאת עשו קחו לכם מחתות… ותנו בהן אש ושימו עליהם קטורת לפני ה' מחר' – מה ראה [משה] לומר כן? אמר להם: בדרכי הגויים יש טעויות (אלילים) הרבה, נימוסין הרבה וכומרין הרבה, כולן מתקבצין בבת אחת. ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד. ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה? אף אני רוצה בכך… לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. אמר להם משה: הרי אני אומר לכם שלא תתחייבו בנפשותיכם. מי שיבחר מכם יצא חי וכולכם אובדין.

ובנוסף, המדרש בויקרא רבה ד ו מתאר את האווירה של מחלוקת שלא לשם שמים: "גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה… אמר לו [ר' יהושע]: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. הרבה בנים יש לי. בשעה שהם יושבים על שולחני, זה מברך לאלוה פלוני וזה מברך לאלוה פלוני ואינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו". מבחן נוסף למחלוקת לשם שמים, הוא שיש בה אחדות פנימית מינימלית. שהחולקים מתנהגים לפחות ביניהם כמחלקה אחת. ומפי מחותני עמוס חכם ז"ל שמעתי שמהביטוי "מחלוקת קורח ועדתו" אפשר להבין שהמחלוקת הייתה לא רק כלפי חוץ (כלפי משה), אלא גם כלפי פנים: מחלוקת פנימית בתוך קורח ועדתו. ונראה שאפשר למצוא לכך סמך בפסוקים עצמם.

וכבר במדרש בראשית רבה (צח סימן ב) אנו מוצאים את ערכה של אחדות, גם כאשר יש מחלקות:

'ויקרא יעקב אל בניו… האספו… הקבצו…' – רבותינו אומרים: ציווה אותם על המחלוקת. אמר להם: תהיו כולכם אסיפה אחת. זהו שכתוב: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו" (יחזקאל לז טז) – חברו כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה.

אחדות היא דבר רצוי ומבורך. כך מצווה יעקב את בניו ערב מותו. וכך גם משאלתו של משה ערב פטירתו, ספרי דברים סימן שמו: "יחד שבטי ישראל, כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות", ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת נצבים סימן ד, המשל על מקלות העץ: "בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק יכול ומשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת". אחדות ישראל היא תנאי לגאולה ותוצאה שלה כאחת. בדומה למשאלתו/צוואתו של יעקב: "תהיו כולכם אסיפה אחת". עד שתתגשם אחדות מושלמת זו, נראה שהעיקר הם דבריו הראשונים של יעקב: "ציווה אותם על המחלוקת", וכפירוש מודרני, שציווה אותם איך להתנהג במחלוקת, איך להתקיים בעולם של מחלוקות. איך לשמר את המאחד והמחבר גם בעולם של ריבוי דעות ושבטיות. איך להבחין בין מחלוקת שהיא לשם שמים ומחלוקת שהיא לשם מחלוקת. זה הפשט במשנה בה פתחנו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" – המחלוקת תתקיים וגם תקיים את בעליה. פשט המדרש הוא שיעקב ציווה אותם להימנע ממחלוקות. אך בהלצה וחיוך, נראה שבני ישראל אכן מקפידים על צוואת יעקב זו לאורך הדורות…

אשר יובל, ירושלים

הקדושה: מצב נתון או שאיפה נעלה ותמידית?

סדרת "קרח" סמוכה לסדרת "שלח" ולפרשתה האחרונה, פרשת ציצית. לכאורה אין קשר מבחינת העניין בין שתי הפרשיות… והנה ניתן לגלות, שאף-על-פי ששני הדברים רחוקים זה מזה מבחינת עניינם – לכאורה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב -, יש ביניהם קשר עמוק ביותר מבחינת מלת-מפתח המופיעה בשניהם גם יחד. והמרחק בין שתי ההופעות של אותה מלה אינו אלא פסוקים אחדים בלבד.

הסיום של פרשת ציצית שגור בפי כל יהודי האומר קריאת-שמע כל יום: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדשים לאלהיכם." ומיד: "ויקח קרח וכו…" – מה לקחו? הם לקחו לידיהם את המרד במשה ובמנהיגותו, והדברים המושמים בפיהם כטענה נגד משה הם: "כל-העדה כולם קדשים".

ההבדל בין שתי קדושות האלה הוא ההבדל שבין אמונה לבין עבודת אלילים. הקדושה האמורה בפרשת ציצית איננה עובדה, אלא משימה. שם לא נאמר "אתם קדשים", אלא מוצגת דרישה (דרישה אשר ספק אם אדם יכול לקיים אותה, אבל הוא צריך להיות מודע שהוא נדרש לכך): "והייתם קדשים". ואילו בתודעתם הדתית של קרח ועדתו "כל העדה כולם קדשים": הקדושה היא דבר נתון לנו, הוענקה לנו קדושה.

(ישעיהו ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע", עמ' 96)

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו 'אלהים ברא בראשית' – 'אעשה אדם בצלם ובדמות' – 'ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי'- 'זכר ונקבה בראו', ולא כתבו 'בראם' – 'הבה ארדה ואבלה שם שפתם' – 'ותצחק שרה בקרוביה'- 'כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס' – 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם' – 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה' – 'וישלח את זאטוטי בני ישראל, ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו' – 'לא חמד אחד מהם נשאתי' – 'אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים' – 'וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם' – וכתבו לו 'את צעירת הרגלים' ולא כתבו לו 'ואת הארנבת', מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי.

(בבלי מגילה ט, ע"ב)

לא חמד אחד מהם נשאתי – שלא יאמר חמור לא לקח, אבל חפץ אחר לקח.

(רש"י מגילה ט, ע"ב)

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ…

(משנה אבות פרק ה, משנה ו)

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'.": כתב הרמב"ם וז"ל: הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה.

(תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן על מסכת אבות פרק ה משנה ו)

חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנוּ (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה – זו אשתו של און בן פלת; ואולת בידה תהרסנה – זו אשתו של קֹרח.

 (בבלי סהדרין קי, ע"א)

אָמַר רַב, אוֹן בֶּן פֶּלֶת – אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי נַפְקָא לָךְ מִינָהּ (מה יצא לך מקטטה זו)? אִי מַר (אם זה- משה) רַבָּה (יהיה הרב- יגבר) – אַנְתְּ תַּלְמִידָא (אתה תלמידו). וְאִי מַר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא (ואם קורח יהיה הרב, יגבר, אתה תהיה תלמידו). אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱבִיד? הֲוָאִי בְּעֵצָה, וְאִשְׁתַּבְּעִי לִי בַּהֲדַיְהוּ! (מה אעשה, הרי הייתי איתם בעצה אחת ונשבעתי!). אָמְרָה לֵיהּ: יָדַעְנָא, דְּכוּלָהּ כְּנִישְׁתָּא, קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ (אני יודעת שכל העדה קדושה היא), דִּכְתִיב, (במדבר טז) "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אָמְרָה לֵיהּ: תּוּב, דַּאֲנָא מַצִּילְנָא לָךְ (שב ואציל אותך). אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא (השקתה אותו יין), וְאַרְוִיתֵיהּ (שיכרתו), וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוָּאִי (והשכיבה אותו בפנים). אוֹתְּבָה עַל בָּבָא (התיישבה על הפתח), וְסָתַרְתָּה לְמַזְיָהּ (וסתרה את שערותיה כמתרחצת), כָּל דַּאֲתָא, חַזְיֵיהּ, הָדַר (כל מי שבא, ראה אותה וחזר). אַדְהָכִי וְהָכִי – אִבְלְעוּ לְהוּ (ובינתיים נבלעו להם אנשי קורח).

(בבלי סנהדרין קט, ע"ב, קי, ע"א)