וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ

 תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

(שמות כה, ב)

 איור: הרי לנגבהיים

מלת ויקחו לי – כגזרת סור' אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככ' קחי נא לי מעט מים.

(אבן עזרא שם, שם)

קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר (משלי ח, י). שלמה המלך ע"ה הזהיר בכאן את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח בריבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא וריבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סיבה לדאגות רבות וכמו שאמרו חז"ל (אבות ב, ז) 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. וידוע שאין בכל הריבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם בריבוי התורה. 'ודעת מחרוץ נבחר', טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר.

והזכיר לשון 'קחו' לומר שיקחו מוסר התורה והמצוות בזריזות והשתדלות, כמו שלוקח הדיבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש, כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש, אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד ה' יתברך בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו, גדול עוונו מנשוא כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות, כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפילה, אם התפלל ולא כיוון את לבו בתפילתו, אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא, וכמעט שעליו נאמר (שמות כ, יט) 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב', כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפילה לפני, אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך ה' יתברך, ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן. וכן אילו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם, אין המצוה שלמה וכן המצוות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצוות יקרה לו חטא ועוון בסיבת העצלה.

(רבנו בחיי שם, שם)

"תחילתו השתדלות וסופו מתָּנָה"

אריאל רטהאוז

לאבי מורי מנחם מנדל בן משה ז"ל,

שנפטר בכ"ז בשבט התשנ"ה

בתחילת פירושו ל"תרומה" מסביר הרמב"ן את משמעות סמיכותה של פרשה זו לקודמותיה:

כאשר דיבר ה' עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וציווה אותם על ידי משה קצת מצוות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצוום על ידו של משה וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחילה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה" (שמות יט, ה), ואמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם, ו), והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בתוכם מקודש לשמו […] (רמב"ן פירוש לתורה, שמות כא א).

רצף הפרשות מוסבר בפירוש זה כרצף של שלבים בתהליך רוחני של כלל ישראל. קבלת התורה ("יתרו") מחייבת את אמירתן של קצת מצוות ("משפטים"), כדרך שמודיעים לגר שבא להתגייר, וקבלת התורה עושה את ישראל ל"גוי קדוש", הראוי שיהיה בתוכו מקדש: לכן בא הציווי לבנות משכן ("תרומה"). זהו מיבנה פרשני יפה ורחב-יריעה המצרף יחד כמה וכמה פרקים מספר שמות, אך מה שאינו מתחוור לגמרי מדברי הרמב"ן הוא טיב הזיקה בין השלב הראשון לשלישי – הווה אומר: בין כריתת הברית לקדושה. הרמב"ן אינו אומר (לפחות לא במילים מפורשות) שאת הברית עם ה' יש גם לקיים, כדי להיות באמת "גוי קדוש". לא זו אף זו: איך ישפיע חטא חמור כחטא העגל על אותה קדושה? במקום אחר אומר הרמב"ן שאחרי חטא העגל "נתרצה להם הקב"ה ונתן לו [למשה] הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה, שילך ה' בקרבם" (רמב"ן, פירוש לתורה, שמות לה, א-ב), אבל אינו אומר שההתפייסות הזאת החזירה מניה וביה לעם את מעמדו כגוי קדוש. האם קדושה זו מובנת מאליה, עד שאין כל צורך להזכירה שוב?

גם ר' שמשון רפאל הירש התייחס בפירושו לפרשת "תרומה" לקשר בין תורה לקדושת המשכן, מזווית-ראייה שונה במקצת מזו של הרמב"ן. פרשנותו מבוססת על קריאה מקורית של הפסוקים בהם מוזכר ציווי הקמת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כה, ח-ט).

קריאתו של רש"ר הירש מתמקדת במילה "מקדש". "מקדש" פירושו "מעון מקודש" ("דעת תורה" על אתר), אולם למרות שהמילה מובנת לחלוטין ניתן לשאול מדוע אותו מעון נקרא, רק שורה אחת אחרי כן, בשם אחר, "משכן". אם הציווי הוא על בניית מקדש, למה כתוב אחרי כן "את תבנית המשכן"? על שאלה זו כבר השיבו פרשנים אחרים תשובות מניחות את הדעת. למשל, ר' חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" מבחין בין מצוות בניית המקדש ("ועשו לי מקדש"), כציווי לדורות להקים בית לה' במקום אשר יבחר, לבין ההנחיות הספציפיות לבניית המשכן ("את תבנית המשכן"), הקשור לחיי הנוודות במדבר, "שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים" ("אור החיים" על אתר). אולם דבריו של רש"ר הירש בהקשר זה חורגים ממתן פתרון לבעיה לשונית נקודתית, ומהווים יסוד לתפיסה תיאולוגית-פילוסופית שלמה:

 […] אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על- ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'… מכל מקום מבשר הכתוב, כי "ושכנתי בתוכם" יבוא בעקבות "ועשו לי מקדש". לפיכך "מקדש" איננו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח. בהודעה הזאת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כלולים אפוא שני מושגים, שכל בנין המשכן וכליו יהיו ביטוים הסמלי. המושגים האלה הם "מקדש" ו"משכן"…"מקדש" מורה על קידוש כל חיינו הפרטים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ה'; "משכן" מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו והמתגלה בהשראת ברכת ה' ושמירתו על שגשוג כל חיינו הפרטיים והציבוריים (פירוש רש"ר הירש לתורה, שמות כה, ג-ח, תרגם מגרמנית מ' ברויאר).

כאמור, דברים אלו אינם רק בירור סמנטי של גוני משמעויות במילים נרדפות, אלא הצגה של תפיסה דתית עמוקה. לפי רש"ר הירש למילה "מקדש" שבתחילת פרשת "תרומה" משמעות רעיונית מופשטת. המקדש שאנו מצוּוים לעשות איננו רק בניין במקום כלשהו, במדבר או במקום אשר יבחר ה' בארץ ישראל, אלא הוא עצם החתירה לקדושה, ההשתדלות לממש את הקדושה בתוך חברתנו המקימה את המשכן, השתדלות אשר רק בזכותה יישא המשכן הריאלי, העשוי יריעות ועצי שיטים עומדים, את שמו בצדק: מעונו המטפורי של האלוהים, הכלי שבאמצעותו משכין ה' את שכינתו בתוכנו. החתירה להיות קדושים היא שמביאה אם כן על ישראל קדושה נוספת, את קרבת האלוהים להווייתנו ולמעשים שאנו עושים לשמו.

רעיון דומה הביע רמח"ל בניסוח נהדר, כדרכו, ב"במסילת ישרים", אם כי מתוך דגש בחוויה האינדיבידואלית ולא בפן הלאומי-חברתי: "עניין הקדושה כפול הוא, דהיינו, תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו". על האדם להשתדל בפועל לחיות חיי קדושה, ורק השתדלותו סוללת את הדרך להשגת הקדושה; אלא שכיוון שמצב זה "כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם", בסופו של תהליך זה ה' יעזור לו וידריך אותו, "ויַשרה עליו קדושתו ויקדשהו" (פרק כו, "בביאור מידת הקדושה"). ישעיהו ליבוביץ הקצין עוד יותר תפיסה זו, ולא היה בדורות האחרונים הוגה-דעות דתי שהדגיש יותר ממנו שהקדושה איננה תכונה מוּלדת או מצב נתון מראש, אלא השתדלות. אם לומר זאת בלשונו החדה כתער:

תפיסה זו [שהקדושה היא משהו מושרש בישראל] משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים (י' ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", אקדמון ירושלים 1988, עמ' 77 – 78).

ונחזור לרש"ר הירש כדי לסכם את עמדתו. גם הוא בפירושו מתאר שלבים בדרך להשגת הקדושה, כפי שעשה הרמב"ן, אלא שלשיטתו ברור שעצם קבלת התורה לבדה אינה יוצרת את התנאים לקדושה: יש ציווי מיוחד שניתן אחרי קבלת התורה – "ועשו לי מקדש". זו איננה, כאמור, רק מצוות הקמת המשכן. ה' מצווה כאן על קידוש אורח חיינו ברמת הפרט וברמת הכלל על ידי התורה ומוסרה, וזה הבסיס שעליו אפשר לבנות את המשכן.

התורה מכוננת אם כן את המשכן – ואת הדבר הזה כבר אמרו בשפתם הסמלית בעלי אגדה בדורשם פסוק אחר מפרשת "תרומה": "ועשו ארון עצי שיטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו " (שמות כה, י). כתוב ב"מדרש רבה":

[…] "ועשו ארון עצי שטים". מה כתיב למעלה? "ויקחו לי תרומה", מיד – "ועשו ארון עצי שטים". מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים. מה האור קדם לכל במעשה בראשית, דכתיב (בראשית א, ג) "ויאמר אלהים יהי אור", ואף במשכן התורה שנקראת אור, דכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצווה ותורה אור (שמות רבה, תרומה, לד, ב).

הראשון בכלי המשכן הוא הארון, אומר הדרשן, וברור מדוע הוא אומר זאת למרות שבפרשת "ויקהל" מוזכרים הכלים בסדר שונה: הרי בפרשתנו מדובר בצו האלוהי, הווה אומר: בסדר עקרוני ואידיאלי, ולא במה שמשה ציווה את בני ישראל או בסדר העבודה בפועל של בצלאל ואהליאב – דברים שערכם יחסי ולא מוחלט (השווה רשב"ם על אתר). כדי להסביר את קדימות הארון על פני שאר הכלים הולך בעל המדרש בעקבות האגדות המשוות את הקמת המשכן לבריאת העולם, ובד בבד הוא מזהה את הארון עם התורה – כי הארון נועד להכיל את "העדות", את שני לוחות הברית.

הארון הוא התורה, התורה קדמה לכל והיא אור, האור נברא בתחילת מעשה בראשית. המשכן הוא מקום פולחן הקורבנות והכלי הקשור יותר מכול לפולחן זה הוא מזבח העולה. אבל לא בו נפתח הצו האלוהי, ואף לא בגופו של המשכן עצמו אשר יכיל את הכלים כולם. הצו נפתח בכלי המסמל את היסוד המכונן, את המהוּת, את התורה אשר שמירתה יוצרת את קדושת המשכן.

דר' אריאל רטהאוז, חוקר ספרות ומתרגם, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים

המשכן האמיתי צריך להבנות בתוך האדם

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

ובמשכן מזבח אשים, לקרני הודו

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

(מתוך ספר חרדים לחסידי אשכנז)

"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כשבני-אדם עושים משכן לכבוד ה', הם מביאים את השכינה לשכון בתוכם. העולם מקבל משמעות וערך, אם במסגרתו בני-אדם עובדים את ה'. לא העולם כשלעצמו הוא משמעותי: משמעותית היא עבודת ה' בעולם. ולכן תופסת פרשת המשכן בתורה מקום גדול לאין-ערוך מאשר בריאת העולם.

 (י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 56)

גם בעבודת הקודש מוותרים מעט על פאר למען האדם

"וצפית אתו זהב": ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו,ודינו להנשא בכתף כדכתיב – ככתוב – "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד.

(חזקוני שמות כה, יא)

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדבור דווקא ולא במחשבה והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כו (מי רוצה לקנות סם החיים?).

(כלי יקר שמות כח , לא)

קיים ניגוד מהותי בין מזבח, משכן ושפיכות דמים

'כי חרבך הנפת עליה ותחללה': מכאן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל מקצר ימיו של אדם אינו דין שיניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים המטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין משפחה למשפחה בין ממשלה לממשלה על אחת כמה וכמה.

(ילקוט שמעוני שמות כ)

במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית פרק כז פסוק מ)

גדולה צדקה מכל הקרבנות

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנאמר (דברים טו) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה' דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר רבי אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל הקרבנות', דכתיב 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'

 (טור יורה דעה סימן רמז)