"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"

(דברים א', א')

חומש דברים הוא חומש מרתק, שיש בו גלוי ונסתר. קריאה מהירה של הפשט משדרת רושם של הבנה; המאורעות כאילו מוכרים לנו מהחומשים הקודמים. אבל תחושה אחת אינה מרפה מן הקורא: אמנם יש בספר דברים תיאור של מאורעות העבר, אבל הוא שונה באופן עקבי ממה שאנחנו מכירים…. 

דומני שהמפתח להסבר השינויים מצוי בהבחנה בין תיאור המאורעות בעת ההתרחשות שלהם, שם יש היצמדות מסוימת לפרטים שהתורה רואה צורך להדגיש, ובין התיאור שלהם בספר דברים, שהרי כאן נואם משה שלושה נאומים – הברית, התוכחה והמצוות – לדור חדש. הדור החדש צריך להתבונן במאורעות ההיסטוריים מתוך מצבו כיום – "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (לב, ז). המוקד הוא לא הסיפור אלא השומעים, ה"לך" הוא המשמעותי פה. לב הסיפור נותר על כנו, אבל העטיפה החדשה הכרחית, שכן המאורע החשוב מקבל כעת טעם ודגש עכשווי. בפרספקטיבה של שנים, ההיסטוריה נעשית להיסטוריוסופיה. חשוב מאוד לדעת מה היה, אבל לא להתמקד רק בשאלת ה"מה", אלא גם בשאלת ה"לשם מה". על אותם מאורעות מוכרים, מתווספים בספר דברים מסרים נוספים מאת קורא הדורות מראש. הדבר הכרחי, שכן כעת אנו מכירים כבר גם את התוצאות רחבות ההיקף של אותם מעשים, ועלינו להתבונן בהם במבט הרבה יותר רחב, ולהדגיש את מה שמשמעותי כעת. מבחינה זו, חומש דברים לא רק ללמד על עצמו יצא אלא גם עלינו. ספר דברים מראה לנו כיצד לקחת את המאורעות וללמוד מהם לימוד משמעותי עבורנו, המחייב ובונה את העם.

(הרב יצחק נריה  ז׳ באב ה׳תשפ״א (16/07/2021) התפרסם במקור ראשון)

'אף על פי שהייתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שׂנאהּ'

יונתן מוס

לעילוי נשמת מוחמד אל-פארא ז"ל, אדם מבוגר שסבל משיתוק-מוחין, איבד בתקיפה שבעה מבני משפחתו, כולל את אביו וארבע מאחיותיו, לפני שנהרג כעבור כמה חודשים על ידי צה"ל, ותיעוד הריגתו הופץ בגאווה להמוני בית ישראל 

אלה הדברים נכתבים בערב פרשת בהעלותך, תשפ"ה. כולי תפילה ותקווה שהמציאות העכשווית הנוראית המתוארת בהם תשתנה משמעותית במהרה, ובוודאי עד שעת קריאתם.

נתחיל הפעם מפרשה אחרת, בהמשך הדרך, פרשת שופטים. שם נאסרה הקמת מצבה:" וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקיךָ" (דב' טז, כב). פסוק זה מפתיע: הרי יעקב אבינו הקים מספר מצבות לה'—בהשכמתו מחלומו (בר' כח, כב), במפגשו עם לבן (בר' לא, נא), ולאחר דיבורו עם ה' בבית-אל (בר' לה, יד). כיצד אפוא ניתן לומר שה' שונא מצבות? על בסיס רמז המצוי במדרש (ספרי דברים קמו) עונה רש"י על שאלה זו כך:

'ואת זו שָׂנֵא כי חוק הייתה לכנענים. ואף על פי שהייתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שׂנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה.' 

רעיון זה מלמד ש'ציפיותיו' של ה' מבני אדם יכולות להשתנות לפי התנהגותם של בני האדם, אף אלו שאינם בני ברית יחסו של ה' לבניית מצבות השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות התנהגותם של הכנענים. אם בימי האבות ה' אהב מצבות, שימושם התדיר של הכנענים במצבות לעבודה זרה הפך את המצבות לשנואות בעיניו, ועל כן הוא אסר את הקמתן.

לבי אומר לי שיש להתייחס באופן דומה לכך למספר פסוקים המופיעים בפרשתנו, פרשת דברים. בשתי העליות האחרונות של הפרשה מתאר משה את ציווי של ה' אליו, וביצועו המלא וה'מוצלח' של הציווי, להכות את כל ערי חשבון ובשן ולהשמיד את כל תושביהם—גברים (='מתים' בלשון הפסוק), נשים וטף (דב' ב, לד. דב' ג, ו). וחותם משה ומסכם בפשטות: "לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" (דב' ב, לד).

הפרשנים המסורתיים של הפסוקים האלה דנים בפירושי המלים ובדקדוקי הלכות השמדת עמים. לא הצלחתי למצוא פרשן מסורתי שתוהה על עצם הציווי. אף אחד אינו שואל מדוע שה' ירצה דבר כזה? הניתן להעלות על הדעת שה' אלקינו הרחום והחנון יחפוץ בהשמדת עם שלם?

כנראה בגלל ההימנעות מהעלאת תהיות שכאלה לאורך הדורות הגענו למצב שבו היום רבים מבני עמנו מדגימים בדבריהם ובמעשיהם עד כמה ציווים אלה רלוונטיים ומחייבים מבחינתם היום כמו ביום נתינתם למשה (גם אם הם מתייחסים בכלל לעם אחר). רבים בקרבנו מדברים בריש גלי על השמדה סיטונאית של שכננו, על המטת אסון עליהם, על הרעבתם הסיסטמית, ללא שום הבדל בין גברים, נשים וטף, או בין האוחזים בנשק לבין בעלי צרכים מיוחדים. התוצאות בשטח מעידות על כך שלעתים דיבורים אלה מתורגמים למעשים, בין אם זה על ידי מדיניות ממשלתית ובין אם זה על ידי חיילים מסוימים בשטח (לעומת רבים אחרים מחיילנו שאינם מתפתים לנהוג כך).

מה נאמר אפוא למי שמצביעים על פסוקים כגון אלו המצויים בפרשתנו ואומרים לנו שזה רצונו של ה'? חובה על כל מי שתורת הישר והטוב יקרה ללבו לתת לכך מענה. כיצד נשמע את הפסוקים בעלייה השישית של פרשת השבוע, ולא נחרד? "וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹקינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו [בָּנָיו] וְאֶת כָּל עַמּוֹ. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד. רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ" (דב' ב, לג-לה).  

תשובה אחת שאומר לי לבי, מבוססת על דברי רש"י בהם פתחנו. כפי שעבודה זרה שנעבדה על ידי עמים אחרים הפכה את המצבות מאהובות לשנואות, כך השו¬אה וכל ההרג ההמוני שידעה המאה העשרים, ושהיו אחראים לה עמים אחרים, הפכו השמדה סיטונאית של בני אדם, בין בקטילה מכוונת, בין בהרג רשלני וחסר-הבחנה, ובין בהרעבה, למשהו שאי אפשר אפילו לדמיין שה' אלקינו היה מצווה עליו כיום. לא רק שה' לא היה אוהב שנעשה לשכננו את מה שמשה ועם ישראל עשו, בציוויו, לחשבון ולבשן. הוא היה שונא את זה.    

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

דור הולך ודור בא והתורה לעולם עומדת

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום"

 מוקדשים לזכרו של אבי מורי

 סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה)

שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני 11 שנים.

"טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד", אומר החכם מכל אדם, המלך שלמה, בזקנתו. המחשבה הזאת אולי הדהדה בראשו של משה רבינו כשעמד בערבות מואב ללמד את התורה שקיבל בהר סיני ולהנחיל אותה לדור החדש והצעיר העומד לעזוב את חיי הנוודות ולהתיישב בארץ.

אם כן, מצבו לא היה שונה מכל אדם המגיע לגיל בו הוא רואה לא רק את דור ילדיו אלא גם דור נכדיו ותוהה מה טיבה של המורשת שהוא רוצה להנחיל לדור שחי בעולם מאוד שונה מזה שהוא גדל והתנסה בו.

לאורך ההיסטוריה האנושית, לא היה כמעט דור צעיר שלא היה צריך להתמודד עם עולם אחר מזה של דור סביו. ולכן הדור הצעיר נוטה לדחות את העבר ולהגות רעיונות ונוהגים חדשים השונים באופן רדיקלי מאלה שהתקיימו רק שנים מעטות לפני כן. אלא, ככלל, רעיונות חדשים שאינם מעוגנים בחוכמת העבר כושלים מאחר שראייתם צרה ושורשם בהנחה שהידע של הדור החדש עולה על כל ידע קודם ולכן אין כבר צורך בתורות ישנות. ניתן לומר יש בכך משהו מן ההיבריס.

משה רבינו אולי הבין שהדור הצעיר ידרוש חידושים. ייתכן שזה מסביר מדוע הוא בחר לא למסור את כל התורה שקיבל מהקב"ה במעמד הר סיני, כפי שכותב הרמב"ן בהקדמה שלו לחומש דברים:

"ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל, כגון: יבום, ודין מוציא שם רע, והגירושין באשה, ועדים זוממין, וזולתם. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו".

שימו לב להבדל בין נקודת המבט של משה וזו של בני ישראל בערבות מואב. מבחינת משה, הוא מוסר מצוות הידועות לו כבר שנים רבות. להבדיל, הדור הצעיר העומד להיכנס לארץ שומע דברים לראשונה והם חדשים ורדיקלים עבורו ובעיקר נראים בעיניהם חשובים לחברה שהולכת להתיישב בארץ נושבת, בשונה מחברה שרב ימיה עוברים עליה במדבר.

יותר מזה, משה לא רק מוסר את מה שקיבל, הוא גם מפרש את המצוות בתנאים שונים ועל רקע התנסות רבת השנים מאז מסירתן, ותוך כדי כך גם מחדש אותן.

מלך (או סבא) זקן וחכם מבין שהמפתח להעברת המורשת באופן מיטבי, היא להציג את הישן כדבר רדיקלי וחדש. לשאוב מהתורות הישנות חידושים ורעיונות שלא היו גלויים בהן קודם, מסקנות שדורות קודמים היו רואים כמופרכים במונחים של העולם שהם הכירו—למרות שמדובר על חידושים המעוגנים בתורת משה מסיני. "דור הולך ודור בא", אומר קהלת, "והארץ לעולם עומדת".

חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, חבר קהילת ידידיה

לשונות התורה

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – הלכה: אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון? כך שנו חכמים: "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורית". רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ומה טעמו של רשב"ג שאומר: מותר לכתוב ספר תורה יונית? כך לימדונו רבותינו, אמר בר קפרא: שכתוב: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט כז) – שיהיו דבריו של שם נאמרים בלשונותיו של יפת, לכך התירו שיכתבו בלשון יונית.

אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו ד) – ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג יח). ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך: לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים. ומה הוא שבחם? שהן מרפאים את הלשון שנאמר: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל" (יחזקאל מז יב). מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר: "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (שם). מהו "לתרופה"? רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: לתרפיון. וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה …

ר' לוי אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר? נלמד ממקומו. הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו: "לא איש דברים אנכי" (שמות ד י). כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין: "אלה הדברים אשר דבר משה".

(דברים רבה א א)