"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם."

(במדבר ט"ז, ל-לא)

הָאֲדָמָה פּוֹצָה אֶת פִּיהָ

וּבוֹלַעַת מִנְהָרוֹת

בַּיֹּבֶשׁ הַקּוֹצִים

נִשְׂרָפִים הַיְּעָרוֹת

כִּכָּרוֹת כְּאוּבִים

עוֹשִׂים לִדְמֹעַ

הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?

הִנַּחְתִּי אֶת הַמַּטֶּה

אֵין לִי מִשְׁעָן

תְּחַבְּקִי

זֶה כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר

זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי

יָכוֹל לְבַקֵּשׁ

פֶּרַח לָבָן

שֶׁיָּצִיץ

מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

רועי שלום זמיר

התנאים לקיום דיאלוג מכובד ומחלוקת אמת ושלום

גדעון אדמנית

'מרד קרח ועדתו': בפרשתנו עומד משה רבנו מול מחאת קרח ועדתו כנגד בחירתו ובחירת אהרון ובניו ככהנים. איום זה כה חמור בעיניו ולכן הוא יוזם עונשים חסרי תקדים. ההחמרה נעשית גם בעקבות חטא המרגלים שקדם לו, שם סרב העם לקבל את עמדתם ואמונתם של יהושע וכלב והעדיף את העמדה הפסימית של העם.

נראה שיעדי שותפיו של קרח למרד אינם זהים, אך יש להם מכנה משותף: ראיית מינויי משה ואהרון, כמחטף שנועד להשגת טובות הנאה, ולא כבחירת ה'. לדעת המורדים מינויים אלו נעשו רק לשם התנשאות ורצון לשׂררה. את המשמעות האידיאלית של התפקיד הציבורי, היטיב רבן גמליאל להגדיר (לדורות!) כשמינה שני חכמים ואמר להם: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (בבלי הוריות י)!

המשנה מתייחסת לאירוע הדרמטי של קרח כדי להבחין בין שני סוגי מחלוקת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה, י"ז).

מדוע מכנים חז"ל מרי זה כמחלוקת? נראה שהשימוש במונח זה נועד להסיק מתוך הדינמיקה של האירוע המטלטל אפיונים חשובים ביחס למחלוקת, לחיוב או לשלילה.   

בערעור על מנהיגות משה ואהרן, קרח וחבר מרעיו, 'משמיטים את השטיח' מתחת לכל מפעל הנבואה, התורה והנהגת העם מראשית קיומה. לכן ניתן להבין את תחושת משה שמבין כי עתיד כל מפעל חייו מונח בשעה זו, על כף המאזניים.

תופעת המחלוקת. היא תופעה טבעית שהרי "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" (ירושלמי ברכות ט, א). רוב החכמים רואים את המחלוקת כתופעה חיובית כדרשת ר' אלעזר בן עזריה על הפסוק: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת י"ב, א). לדעתו שפע המחלוקות בין חכמים היא תופעה חיובית משום: א. היא מביאה את החברה מ'דרכי מיתה לדרכי חיים'. ב. הדרשן מאפיין את ההלכה כדינמית ומתפתחת כנטיעה (ע"פ המילה 'נטועים' המופיעה בפסוק) מחד גיסא, וכיציבה כמסמר מאידך גיסא (ע"פ המילה 'כמשׂמרות' המופיעה בפסוק).

 ג. כנגד הנבהלים מריבוי הדעות בין החכמים, קובע המדרש (במדבר רבה נשא) שכל הדעות 'ניתנו מרועה אחד' והיא "דברי א-להים חיים" (בבלי עירובין יג), לממד החיובי של המחלוקת נדרש, בסיום המדרש, תנאי חיוני – הקשבה מיטבית: "עשה אזנך כאפרכסת [=משפך ביוונית] וקנה לך לב שומע" [או בניסוח אחר: 'עשה לבך חדרים חדרים' (תוספתא סוטה ז,יב)] על מנת ללמוד ולהעמיק בכל אחת מהדעות, המבטאת אמת עמוקה.

הלל ושמאי, מדגימים  מחלוקת לשם שמים בשאיפתם להבין את מצוות ה'.  קביעת המשנה שמחלוקת כזו 'סופה להתקיים' מתפרשת ע"י ר' עובדיה מברטנורא במשמעות שלאחר ליבון הדעות תתברר האמת, וההלכה תיפסק כמותו. פשט המשנה נראה לי אחרת – כרבנו יונה: מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים לעד, היות וכל דעה מהווה פן אמיתי להבנת  דבר ה'.

'מחלוקת קרח ועדתו', סופה להיכחד מפני שאינה 'לשם שמים'. הנימוקים להגדרה זו הן:

א) כוונתם משתתפיה לא נראית כמכוונת להבנת דבר ה' ורצונו, אלא לשם השגת אינטרס אישי. ב) סגנונם אינו מכובד ומכבד. הוא נוצר ע"י התקהלות (הנשמעת כ'עליהום'), הוא מלווה בהכפשה, בציניות ובהאשמות פוגעניות חסרות בסיס. ג) אין להם נכונות להקשיב ולהידבר ולגלות סובלנות כלפי הדעה האחרת, היות והם בטוחים שש להם מונופול על האמת.

אפיונים אלו ניכרים מפתח דבריהם: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם [=במשרות שלכם] כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'(!) וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'(?!)". בניגוד להגדרת הקדושה, כתלויה בקיום המצות "וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים…" (במדבר ט"ו), אנשי קרח משתמשים במונח זה באופן מניפולטיבי. הקדושה לשיטתם נובעת מעצם בחירת העם ושוללת בחירת יחידים מתוכו להנהגה ולכהונה. האשמת משה בהתנשאות מנוגדת לחלוטין לאישיותו המאופיינת בענווה ועומדת בעוצמה כנגד מידת הדין של ה' הרוצה להשמיד את עמו  קשה העורף. ודבר זה חוזר על עצמו יותר מפעם אחת כולל בפרשתנו: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (?!)"למרות ההאשמה הבוטה, מנסה משה להידבר אתם בטיעון: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל א-ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה'..ְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"? על כך מגיבים בני קרח בציניות ובתוספת הכפשה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"?… חוצפתם מתבטאת גם בייחוס תואר הכבוד 'ארץ זבת חלב ודבש', שניתן לארץ, כלפי מצרים. כתגובה להזמנת משה להמשיך בבירור טענותיהם, הם משיבים, בחוצפה: "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? – לֹא נַעֲלֶה" – איננו מוכנים להגיע, להקשיב ולדבר אתך. כך מגיבים גם דתן ואבירם כלפי הזמנה דומה של משה: "… וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה".

מכיוון שאירוע זה הינו מרד שני ברציפות, הצומח מתוך האליטה של העם, ניתן להבין את התגובות הקיצוניות של משה רבנו.  החל בייאוש מהמצב, המתבטא בנפילתו על פניו (ט"ז, ד), וכלה באיום בשני עונשים ניסיים וקטלניים שהוא יוזם, כדי לנסות לקטוע את ההידרדרות לתהום. הוא מצווה ל – 250 נשיאי העדה לקחת מחתות להקטיר בהן קטורת כתזכורת לסוף הטראגי של נדב ואביהו ומאיים בבליעת קרח ועדתו ע"י פתיחת 'פי האדמה'.

תקופת חז"ל המאופיינת בהיעדר נבואה וניסים, מתמודדת מול האתגר  של שפע במחלוקות. כדי למנוע אירועים חמורים של מלחמת אחים (כמלחמת האחים החשמונאים והשנאה העזה שגרמה לחורבן בית שני), מעמידים חז"ל את בוחן ה'לשם שמים' כתנאי למחלוקת אמת.

כיצד מגשימים, אז כהיום, חברה מתוקנת ומאוחדת? במציאות כה מפולגת מעמידים חכמים שני ערכים בסיסיים של היהדות: ערך האמת מחד, וערך השלום והאחווה מאידך.  המקור הבא (תוספתא יבמות ח) מציג התמודדות מול אתגר זה: "אע"פ שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל בצרות ובאחיות… לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנאמר: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבו" (זכריה ח). התלמוּדִים מנסים למצוא דרכי יישום לשילוב ערכי יסוד אלו. תשובה אחת מצויה בתוספתא הנ"ל לפיה שני ה'בתים' החמירו על עצמם רק במקרי ודאי אך הקלו ביחס לכל מקרי הספק, בהם היו מוכנים לקבל את הדעה האחרת. דרך נוספת לשילוב ערכי האמת  והשלום מצויה במסכת יבמות (יג) לפיה כל 'בית' היה מודיע ל'בית' האחר כמחווה של כבוד ופרגון לעמדתם, על המקרים הבעייתיים, לשיטתם.

צריך לזכור את החלופה הנוראית למצב זה, המתארת רצח בתוככי בית המדרש (!) בירושלמי שבת (א,ד) "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל.. ".  

לפי זה התנאים ליחסי שלום בחברה בעלת מחלוקות הם: מודעות כל עמדה לחלקיות האמת שלה; נכונות לגמישות ולמאמץ תמידי למתן אמפתיה וכבוד כלפי הדעה האחרת; שיתוף פעולה ממשי בין בעלי המחלוקת. מסקנות אלו רלוונטיות לחברתנו יותר מתמיד.

גדעון אדמנית – מלמד תורה ומתנדב בארגון 'אדם ללא גבולות' בהסעת ילדים פלשתינאים.

מחלוקת על הצורך במתווך

כל כוונת קורח להפיג ולהחזיק הקושיה: וכי מאחר שה' עם ישראל, אם היה רוצה ה' לתת תורה ראוי שתינתן בלא אמצעי, כי אי אפשר שלא היו ראויים ישראל לשמוע דבר ה', שהרי שמעו בסיני … והיה קורח חושב להפיל את משה בטעותו לשאול אותו "טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית או חייבת בציצית?" וסבר כי בוודאי ישיב משה שהיא פטורה מפני שהתכלת דומה לכיסא הכבוד … יזכור ויעשה כל מצוות ה' … והיה סובר כיון שהטלית כולה תכלת למה לו חוט, ואז יהיה משיב לו קורח – אם כן כל ישראל היו כולם קדושים, למה להם כהן מיוחד לכפר בעדם. וקורח אשר רצה להפיל את משה בטענתו, חרבו בא בלבו, כי אדרבא, זה ראייה כי גם שם אין הדין כך, כי צריך … חוט שאינו מן הטלית. וכך ישראל, אע"פ שכל ישראל כולם קדושים, צריכים כהן מיוחד נבדל מהם, לא שיהיו הכל כהנים.

(מהר"ל, תפארת ישראל כב)

בריאת יש מאין

תבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם – כתב הרמב"ן, מה שהוצרך לומר ותפתח הארץ אחר שהזכיר ותבקע האדמה, שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו, והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך ותפתח הארץ את פיה, לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר ותכס עליהם הארץ, ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן.

(רבנו בחיי במדבר ט"ז, ל"א)

מידה כנגד מידה

ואש יצאה מאת ה'- מידותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, קרח בקש מעלה רמה שאינה ראויה לו ובא בזה כנגד ה' יתברך, לפיכך נדון בירידה הוא והנסמכים עמו, וכעניין שדרשו רז"ל (במדבר כ״א,כ׳) ומבמות הגיא, כן ענינו של קרח אב לכל המתגאים המבקשים ליטול שררה שלא כדין. גם בכאן בעונש השרפה הייתה מדה כנגד מדה, כי חמשים ומאתים אלו שהיו בכורות באו להקריב קטורת על גבי האש ומחתותיהן בידיהן ועל כן נדונו באש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהילים ק״ו,י״ח) ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים.

(רבננו בחיי במדבר י"ז, ג')

(אִם אֵין הַבְדָּלָה דַּעַת מִנַּיִן)*

שִׁוְיוֹן

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, קֹרַח,

אֵין שִׁוְיוֹן!

יֵשׁ כֹּהֲנִים

לְוִיִּים

בְּתוֹךְ לְוִיִּים

בְּנֵי קְהָת.

רְאוּבֵן לֹא שָׁוֶה

לִיהוּדָה,

דָּן

לְאֶפְרַיִם.

אוֹמְרִים

יֵשׁ מָקוֹם אֶחָד בַּיַּהֲדוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפְשָׁרוּת לְשִׁוְיוֹן –

בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה.

כָּל אֶחָד יָכוֹל לִלְמֹד.

אַךְ הָאֱמֶת

לֹא כָּל אֶחָד מְחוֹנָן

בְּאוֹתָהּ רָמָה

שֶׁל דֵּעָה

בִּינָה

וְהַשְׂכֵּל

אֵין שִׁוְיוֹן, קֹרַח,

אֲבָל בַּמִּכְלוֹל –

יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת לִשְׁלֵמוּת.

בלה שור

*עירובין יט א