"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה"

(ויקרא י', ז')

ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרובים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחין כאמרו כי שמן משחת ה' עליכם:

(ספורנו ויקרא י', ו')

כי שמן משחת ה׳ עליכם – אף על גב שאין אתם כהן גדול, מכל מקום יש לכם דין משוח שעבר שאסור גם כן בפריעה ופרימה. אף על גב שלכל דבר לא היה להם דין משוח שעבר, מכל מקום בזה שנוגע לכבוד ה׳ יש לכם דין משוח. ופי׳ משחת ה׳. משום דשמן המשחה הניתן על המלך הוא בא לגדל כבוד ועוז המלך מה שאין כן שמן המשחה הניתן על הכהן הגדול, בא לגדל כבוד ה׳ על ידו.

(העמק דבר ויקרא י', ז')

פרשת שמיני: נוֹראוֹת הקדוּשה – בין חוֹמרה לתוֹכנה

נדב ש. ברמן

הקדושה כמקור לחיכוך בין–דתי

ה'קונספציות' הישראליות שהביאונו אל סיפו של אסון ה7 באוקטובר 2023 ול'מבול אל-אקצא' נידונו הרבה. אחת מהן היא מה שאפשר לקרוא לו 'כשל התוכנה': המחשבה שאנו יכולים בעזרת הכלים הטכנולוגיים והמיכשור שלנו לייתר את הצורך להחזיק את ה'חוֹמרה', כלומר להציב מספיק חיילים וכלים קרביים על הקרקע, או לנהל שגרת לחימה נאותה הכוללת נהלים ותרגולות כמו 'כוננות עם שחר'.

קונספציה שלא נידונה תדיר היא ההתעלמות מממד הקדושה העומד בלב הסכסוך הישראלי-ערבי והיהודי-פלסטיני. כלומר, הזלזול בחשיבותם של מאפייני זמן ומקום ספציפיים, המשמעותיים עבור ה'אחרים' הדתיים והלאומיים שבתוכנו ולצידנו, ובייחוד אלו המוסלמים. בראש ובראשונה כוונתי להתעלמות של ממשלות ישראל לדורותיהן מהנפיצות של הר הבית עבור הפלסטינים, בייחוד בחודש תשרי (או מקבילתו 'אוקטובר'), ושל הלנת גופות אדם, ככל שמדובר בגופות מחבלים מאזור יו"ש, המנוגדת לדין המקראי המורה לא לעכב קבורה של גופת אדם, כולל מי שנידון לתלייה: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כב-כג).

ערך השוויון: שווה בין שוים?

הזלזול בכבודו הסגולי של אדם שנברא בצלם אינו תמיד מובן לאדם המודרני, כפי שאנו רואים באדישות של החילוניות המערבית למול תערוכת 'עולמות הגוף' (או שמא 'אולם הגופות'). בניגוד לכך, במסורת היהודית והאברהמית באופן יותר רחב, ישנם מוקדי קדושה הבונים תפיסת עולם בה לא הכל זהה להכל ולא הכל שווה להכל. כדברי מדרש הפסוק "כִּי יִתֵּן בכיס [בַּכּוֹס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג לא) בידי ר' אסי בגמרא (בבלי יומא עה ע"א): "הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור".

עקרון השוויון הוא חיוני באתיקה וגם ביהדות, אך כמו כל עקרון מוסרי, גם העקרון הזה נוטה לצאת מאיזון כשאינו נמצא כ'שווה בין שווים' לצד עקרונות מוסריים נוספים המרכיבים יחד את המארג המורכב והמרובד של האתיקה.[1] בהקשר של הקדושה, משמעות הדבר היא שיש מקומות שמיוחסת להם קדושה, יש זמנים קדושים, ויש יצורים ייחודים – יצורי אנוש – שהאל הטיל עליהם אחריות מוסרית והאציל עליהם מקדושתו. ויש את עם-ישראל, שעליו הוטלה בהר סיני ומתועדת בתנ"ך משימה סבוכה במיוחד: להיות חלון הראווה של 'הסיפור הגדול' ולהדגים כיצד לממש את החזון הזה בחיי העולם. אכן משימה לא פשוטה.

בין ריאליזם (או העולם כ'חוֹמרה'), פרגמטיזם, ואידיאליזם (או העולם כ'תוֹכנה')

העיוורון המודרני הרווח לגבי מוקדי הקדושה ניזון מתפיסה 'אידאליסטית' במובן הפילוסופי של המילה (להבדיל מ'אידאליזם' כאחיזה בערכים, אידאלים), המתעלמת מגורמים מוחשיים, קונקרטיים, שהשפעתם אינה נעלמת רק בגלל שאנו מדחיקים אותה, מתכחשים לה, או סבורים שנוכל 'להנדס' אותה. בפילוסופיה יש הבחנה ידועה בין ריאליזם לאידאליזם (המשיק מצידו ל'נומינליזם', ואכמ"ל), כאשר ריאליזם מניח את קיומו הממשי או האובייקטיבי של העולם החומרי, ואידאליזם חמור גורס שבסופו של דבר 'הכל בראש', כלומר שתודעתנו היא המכוננת את מושגינו ואת העולם, הנתפס מבחינה זו כ'חיצוני'. כדי לסבר את האוזן, אפשר להדגים את ההבדל בין ריאליזם לאידאליזם דרך ספרו של זיגמונט באומן, 'מודרניות נזילה', הטוען שהעידן הפוסט-מודרני שלנו האדיר את ה'תוֹכנה' על חשבון ה'חוֹמרה'. לאור באומן, ובהכללה גסה, אפשר לומר שחשיבה מבוססת-תוכנה היא אידאליסטית, וחשיבה מבוססת-חומרה היא ריאליסטית. גם לריאליזם וגם לנומינליזם יש ביטויים קיצוניים: 'מימין', גרסתו הקיצונית של הריאליזם היא גסות-רוח בסגנון 'חוק הג'ונגל' נטול ערכים; 'משמאל', גרסתו הקיצונית של האידאליזם היא ניהיליזם בסגנון "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב, יג) שגם הוא בז למוסר. בתווך שבין ריאליזם לנומינליזם נמצא פרגמטיזם – שכיאה למושג המוּעדוּת-לטעוּת (פליבליזם) העומד במרכזו, גם הוא עלול לסבול מעיוותים ומהקצנות.

הציר ריאליזם—פרגמטיזם—אידאליזם כזירת חיכוך בין יהדות לאסלאם

לעתים יש צדק ותועלת באידאליזם המתעלה מעל המישור החומר, בוודאי בעולם הטכנולוגי שלנו בו אנו יוצרים עולמות מקוונים וחפצים מחוכמים (להבדיל מהגדרתם כ'חכמים' ובעלי מחשבה עצמאית) שיש להם כביכול 'חיים' משל עצמם, ומאפשרים לנו לפעול בעולם באופן משוכלל, יעיל וארוך-טווח מאי פעם. דא עקא, לאידאליזם יש השלכות בעייתיות כשמדובר בממשק בין היהדות בה רווחת תפיסת אמצע הלכתית פרגמטית הממצעת בין ריאליזם לאידאליזם, לבין האסלאם שכתבי הקודש וה'שריעה' שלו מאופיינים בנטייה ריאליסטית יותר או ארצית ומבוססת- גוף יותר. חשבו למשל על הקשיחות בהחלת צום הרמדאן בארצות צפון אירופה, למול הגמישות האנושית ההלכתית המתבטאת במדרש הידוע (שמות רבה טו, ב):

"החודש הזה לכם" – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולם, אימתי אתה עושה את המועדות? […] אמר להם: אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה'.

אמנם, רעיון הקדושה בגרסתו העברית הקדומה, הטרום-חז"לית, אופיין בריאליזם המניח כי הממשות שמחוץ לתודעתנו קיימת גם בלי קשר אלינו, ולעתים עלולה להיות מסוכנת. לא בכדי מצוה התורה לגבי המקדש: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' " (ויקרא יט, ל), ובכך מלמדת שקודש זה awesome (מעורר יראה) וכי ה'נורא' אינו משחק, וקודש אינו fun; להבדיל מאתוס האהבה חסרת הגבולות המאפיין את החשיבה הכללית והדתית בעידן שלנו, 'נורא' הוא דווקא הדבר המרוחק, המסייג את הקִרבה. הסלנג האמריקאי הרווח לגבי המילה awesome מרוקן אותה מתוֹקפּה ובה בעת מרדים את כושר ההבחנה בין נורא לחביב ובין טוב לרע. גם בישראל ראינו כיצד המילה 'מטורף' נהפכה לתואר משטֵּחַ המחליף את המילים שפעם ידענו להשתמש בהן: טוב, יפה, נאצל, ראוי, נשגב, מקסים, נפלא. טירוף המערכות הלאומי שלקינו בו אשר גבה את חייהם של רבים כל כך בטבח הנגב המערבי, הוא שיקוף של טשטשת כזו שבה ההיבריס מחליף את הזהירות, ושוויון הנפש והעיוורון מחליפים את חובת ההגנה הלאומית העצמית על חלוצות וחלוצי הנגב המערבי.

חטא נדב ואביהוא כביטוי לאידאליזם

פרשתנו, פרשת 'שמיני', מתארת סיפור איום ונורא, שכן יאה לתואר 'מטורף': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, א-ג). לא ברור מה היה חטאם של נדב ואביהוא, ומדוע חרף כוונתם טובה, הם ספגו העונש הנראה לנו מוגזם, באופן המזכיר את סיפור פֶּרֶץ עֻזָּה (שמואל ב פרק ו, פס' ו-ז). הברייתא הנודעת במסכת כריתות ו ע"א אומרת: "תָּנוּ רַבָּנַן פִּיטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי וְהַצִּיפּוֹרֶן וְהַחֶלְבְּנָה וְהַלְּבוֹנָה מִשְׁקַל שִׁבְעִים שֶׁל שִׁבְעִים מָנָה […] וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ חִיסַּר אַחַת מִכׇּל סַמְמָנֶיהָ חַיָּיב מִיתָה", ומכאן אנו למדים שיתכן שהקטורת הייתה אמורה למסך ולחצוץ בין הקודש לבין הבאים אליו, ואולי זו הייתה הסיבה – הטכנית ממש – לעונש הכבד. הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ב, ח) במשנה תורה פירש את הברייתא הזו ממסכת כריתות תוך רמיזה לחטא נדב ואביהו: "חיסר אחד מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטֹרת זרה". באותו הפרק (שם, יב) מזכיר הרמב"ם סיפור נוסף, פֶּרֶץ עֻזָּה, המניח את מעמדה העצמאי או האובייקטיבי של הקדושה: "בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לֹא עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא עַל הָעֲגָלוֹת אֶלָּא מִצְוָה לְנָטְלוֹ עַל הַכָּתֵף. וּלְפִי שֶׁשָּׁכַח דָּוִד וּנְשָׂאוֹ עַל הָעֲגָלָה נִפְרַץ פֶּרֶץ בְּעֻזָּא".

אתגרי ההווה בין 'תוֹכנה' ל'חוֹמרה'

לא בכדי חשים רבים מאיתנו תדיר שאט נפש לנוכח סיפורים מקראיים דוגמת נדב ואביהוא או פֶּרֶץ עֻזָּה; הרי אנו יצירי העידן המודרני, האידאליסטי או הנומינליסטי, כפי שטען זיגמונט באומן. לנטייה הזו יש יתרונות רבים, ההופכים את חיינו המודרניים לקלים ונוחים בהרבה מאלו של קדמונינו. אולם יש לה גם מחירים עליהם רמזתי לעיל.

בפרשתנו מופיע עניין נוסף המציג את המתח בין 'תוכנה'  ל'חוֹמרה' –  דיני הכשרות: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם, וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מו-מז). גם בעניין זה אנו נמצאים כעת בפני דילמות קשות הקשורות ליחס בין 'חומרה' ל'תוכנה', למשל בהקשר של בשר מתורבת – האם הוא נחשב לבשר? או אולי הוא פרווה? ויש הגורסים שמדובר בכלל ב'אבר מן החי' האסור באכילה. חשיבה מבוססת-תוכנה תגרוס שבסופו של דבר השאלה היא איך אנו מייצרים ומגדירים את הבשר המהונדס; חשיבה מבוססת-חומרה תדבק בהגדרה החומרית, ה'טבעית' של הבשר מן החי. גם בשאלה זו כדאי שניקח בחשבון את ההטיה הפוסט-מודרנית שלנו, שהיא כאמור אידאליסטית או נומינליסטית בעיקרה. שכן בחשבון אחרון, בלי הקטגוריה של הבדלה בין טומאה לטהרה, יהיה אשר יהיה פירושה ויישומה ההלכתי בפועל, עלולה היהדות ההלכתית – ולמעשה, כל מערכת נורמטיבית – להתנשל מהיכולת להבחין בין אני לזולת, ומהיכולת להבין שישנם אחרים משמעותיים (העולם המוסלמי, בהקשר דלעיל) עם פני-אדם שאינם פיקסלים בעלמא; שהם יצורי אנוש בעלי קיום ממשי בעולם, בהם אנו צריכים להתחשב ושאותם אנו נדרשים לקחת בחשבון. למול מה שאפשר לכנותו 'פרץ עזה' (או רצועת עזה), דהיינו הזוועות שחווינו ועודנו חווים ב'מבול אל אקצא', אנו נקראים לחשוב מחדש על שלל הסוגיות הללו, במלוא מורכבותן. אני כותב את הרשימה הזו בפורים, כשחטופינו מעונים כבר 525 ימים בשבי הנורא בעזה, בתפילה שבשבת פרשת שמיני כבר ישובו כולם למשפחותיהם, מי לחיים ולשיקום, ומי לקבורה נאותה.

ד"ר נדב שיפמן ברמן הוא עמית מחקר במכון מעין ע"ש וייספלד לחקר הפילוסופיה היהודית בפני אתגרי הקיימות של המחר באוניברסיטת בר-אילן, ומרצה מן החוץ בביה"ס ברנרד רֶבֶל לתארים מתקדמים בלימודי יהדות בישיבה יוניברסיטי.

היום השמיני

כשם שאלוקים ברא את הארץ כמשכן לבני האדם, בני ישראל בנו את המשכן כבית סמלי לאלוקים. וכשם שמלאכתם של אדם וחוה החלה ביום השמיני, כך צריך היה להיות במשכן. ביום השמיני לימד אלוקים את אדם וחוה להדליק אש – וכעבור דורות רבים, ביום השמיני לחנוכת המשכן, לימד את בני ישראל לפנות מקום לשכינת האל, כדי שגם אותם ילווה האור, אור ה', בדמות אש המזבח ואור המנורה.

(הרב יונתן זקס)

ויהי ביום השמיני                                                                  

לאחר התעלות של שבעת ימי המילואים, זכו העם להכרה של 'היום השמיני', שהוא למעלה מן הטבע. במערכת הזמן יש רק שבעה ימים בשבוע, ושוב חוזרים אנו ליום ראשון. המשכן נחנך ביום השמיני, וזה בא ללמדנו שהמשכן והמקדש הם למעלה מהזמן. וכן מצוות המילה – "וביום השמיני יימול בשר עורלתו (ויקרא יב,ג), וכן שמחת תורה בשמיני עצרת – כולם רומזים למעלתם שהם למעלה מהטבע. גם הכהן הגדול לבש שמונה בגדי כהונה וכן בשירת הלוויים – שמונה ניצוחים (למנצח על הנגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על שושנים, על הגיתית ועל השמינית)

(משה שרגא מתוך 'אור בקודש')

הימים הבוערים / זלדה

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים

כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,

כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי –

זִיו הַכֵּלִים

יְפִי הַגִּנּוּנִים

יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד

מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם

סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים

כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:

לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים –

נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד

נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב.

[1] לטענה שקרל מרקס היה מֵָחַלֵּן (secularizer) של עקרון ה'אגאפה' בנצרות (שאתוס של שוויון רדיקלי הוא אחד מבשורותיו), ראו את  מאמרי 'חִילּוּן ונפתוליו: על אודות קרל מרקס כמחלן של רעיון האגאפּה וכמבקרו', אלכסון, (23 ביולי 2023).