"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

 (שמות ט"ו, כ')

"קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח כו) … כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים, והיו המלאכים מבקשים לומר שירה, וישראל מבקשים לומר שירה. אמר להם הקב"ה: "אז ישיר משה ובני ישראל" תחילה, ואח"כ אתם. הוי: "קדמו שרים" – אלו ישראל, "אחר נוגנים" – אלו המלאכים, "בתוך עלמות תופפות" – אלו הנשים, שהן קלסו באמצע, כדכתיב:  "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

(שמות רבה כג ז)

יד ביד, יד על יד

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה

 גיליון זה של  "שבת שלום" ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני 14 שנים

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת יום סוף" (בבלי סנהדרין כ"ב א').

המימרא הזאת, ששומעים אותה בלא מעט חתונות, מופיעה בגמרא כחלק מסדרה של אמירות חכמים דווקא לא על קשירת קשר של זוגיות אלא על הקשיים שבגדיעת הקשר הזה על ידי מוות או גירושין.

הדימוי הוא די תמוה. הרי מה היה קשה בקריעת ים סוף? מדובר לכאורה על נס שהקב"ה, השולט בטבע, לא צריך להתאמץ כדי לקיימו. אמנם יש שמציעים שיש להבין את המילה "קשה" במובן של "נפלא" או "מרשים", אבל בהקשר  בסנהדרין, ברצף של מימרות על הקושי שבפרידה בין בני זוג, יש לקרוא את המילה "קשה" כפשוטה.

תיאור קריעת ים סוף המופיע בהגדה של פסח נראה קליל למדי. במזמור תהילים קי"ד ג', אותו אנחנו קוראים בליל הסדר כחלק מההלל נאמר: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". מרבית הפרשנים רואים בפסוק זה אזכור של קריעת ים סוף בזמן הבריחה ממצרים וקריעת הירדן בעת הכניסה לארץ, אם כי לכאורה גופי המים כאן מגיבים באופן ספונטני ועצמאי, ולא על פי ציווי אלוהי. 

התיאור בשמות י"ד כ"א שונה: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". מצד אחד מדובר בנס על-טבעי, אבל יש לשים לב לכך שה' אינו מחולל את הנס באופן ישיר אלא במעורבות כלשהי מצד משה ובאמצעות רוח קדים.

השותפות בנס מתעצמת במדרש המופיע בשמות רבה כ"א ו'. הקב"ה מצווה על משה להרים את מטהו ומשה מוחה:  "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְךָ", אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי שֶׁאֶקְרַע אֶת הַיָּם וְאֶעֱשֶׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, וְהָכְתִיב (ירמיה ה, כב): "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, וַהֲרֵי נִשְׁבַּעְתָּ שֶׁאֵין אַתָּה קוֹרְעוֹ לְעוֹלָם". משתמע מכאן שהקב"ה מנסה להתחמק מתקנה שתיקן בזמן הבריאה על ידי כך שהוא מפיל את המשימה על משה. לפי המדרש, משה נכנע ויוצא למשימה, אבל הים מסרב לשתף פעולה: "וְכֵיוָן שֶׁהָלַךְ לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִקָּרֵעַ, אָמַר לוֹ הַיָּם, מִפָּנֶיךָ אֲנִי נִקְרַע, אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁאֲנִי נִבְרֵאתִי בַּשְּׁלִישִׁי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי".

משה חוזר ומדווח לקב"ה על הכישלון. "מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן יְמִינוֹ עַל יְמִינוֹ שֶׁל משֶׁה". ואז "מִיָּד רָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרַח, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס", מַה רָאָה, אֶלָּא שֶׁרָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן יַד יְמִינוֹ עַל משֶׁה וְלֹא יָכֹל לְעַכֵּב אֶלָּא בָּרַח מִיָּד".

והמדרש מסיים בכך ש"הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יא): "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ", וּכְתִיב (ישעיה סג, יב): "מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ".

לפי מדרש זה, אולי הקושי בקריעת ים סוף הוא עצם העובדה שלא הקב"ה ולא משה היו יכולים לפעול לבד. הקב"ה לא היה יכול לפעול לבד שכן בכך היה מפר סדרי טבע שהוא בעצמו קבע. משה גם הוא לא היה יכול לפעול לבדו כי כאדם אין לו את הסמכות להכתיב לים מה עליו לעשות. הם צריכים לפעול יד על יד, יד ביד, כמו בני זוג.

אני כותב שורות אלה ביום הקשה בו הודיעו באופן רשמי ששירי ביבס ושני בניה, כפיר ואריאל, אינם בחיים. ירדן, אישהּ של שירי ואביהם של כפיר ואריאל, נשאר גלמוד ואבל. 

קצת לפני המימרא על הקושי לזווג זוגות מופיע עוד מימרא של ר' יוחנן: " וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה כְּאִילּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ". 

בדומה לירדן, רבים מאוד איבדו את בני או בנות הזוג שלהם במלחמה הקשה של השנה וחצי האחרונות. זוגות שהלכו יד ביד ופעלו יד על יד. מן השמיים ינוחמו.

חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, חבר קהילת ידידיה בירושלים

מעשה ניסים בדרך הטבע

הרב יהודה גלעד

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם (שמות יד, כא)

על פסוק זה כותב שד"ל: 

קריעת ים סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים. שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע, רוח קדים עזה למה? והכתוב אמר בפירוש כי ה׳ הוליך את הים ברוח עזה, וכן כתב רשב״ם: כדרך ארץ עשה הקב״ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות, על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר, קלעריקוס (ואחריו רבים) אמרו כי בני ישראל עברו בים סוף לצד קצהו הצפוני לצד סואץ ופי החירות (וכן היא קבלת הישמעאלים) ועברו בו בשעה שהוא חוזר לאחור ומימיו חסרים (refluxus), אמנם בנטות משה את ידו על הים שלח ה׳ את הרוח העזה ונשבה מצפון לדרום ועכבה את המים מלמהר לשוב למקומם, באופן שנמשך החסרון שעות הרבה יותר מן השיעור הנהוג; ואמרו כן מפני שאם היה כח הרוח לבדו מייבש הים לא יובן איך יוכלו בני אדם לעבור בו ולא תשאם הרוח. ודוגמת זה הביא קלעריקוס שאירע בהולנדא בשנת 1672, שהיו האנגליים במלחמה עם ההולנדיים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי הים עד י״ב שעות, ולא יכלו האנגליים לבוא היבשה, ותהי תשועה גדולה לאנשי הולאנדא.

שד"ל צועד בדרכו של הרשב"ם הטוען שניסי מכות מצרים משולבים במעשים טבעיים: "כדרך ארץ עשה הקדוש ברוך הוא, שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות". גם פרשנים נוספים, ראשונים ואחרונים, מנסים לעתים להסביר את ניסי יציאת מצרים בדרך המנסה לצמצם את הדרמה שבניסים ולקרבם ככל האפשר לתופעות טבע שונות, גם אם נדירות. 

אלא שכאן נשאלת השאלה, שהרי הקדוש ברוך הוא מגלה למשה כבר בהתגלות בסנה את כוונתו להראות את ידו הגדולה והחזקה:

וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. (שמות ג, יט-כ)

אם כך, מדוע שינסה  הקדוש ברוך הוא לצמצם את ניסיו ולעשותם בדרך הקרובה למעשה הטבע? 

קושי דומה עולה מסיפור הכתוב עצמו. בכל סיפור יציאת מצרים העוסק בחיזוק לב פרעה, בעשר המכות וביציאה שאחריהם, נראה כאילו מתנהל מאבק איתנים בין מלכו של עולם למלך מצרים, שבסופו של דבר מוכרע במכה העשירית, מכת בכורות. אך האם לא נכון ומרשים יותר היה שהקדוש ברוך הוא ינחית על פרעה ועל מצרים מכה אחת דרמטית וניצחת, שבעקבותיה ישלח פרעה את ישראל מארצו? מדוע ההדרגה הזו, "היפלא מה' דבר"?

ניתן לכרוך  עניין זה לשאלה נוספת: מדוע אומר ה' למשה להיזקק לתואנת "דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה' אלוהינו" (ה, ג)? לכאורה, מרשים ומכובד יותר היה לו משה היה בא ומטיח בפרעה את הדרישה האמיתית: שלח את עמי לחרות עולם, כדי שיעבדו את ה' אלוהי השמים והארץ! מדוע צריכה גאולת ישראל ממצרים להיות רצופת משברים וסיבוכים, עליות ומורדות אשר לכאורה מצמצמים את הרושם של ידו החזקה של ה'?

אנסה להציג כאן תשובה ששמעתי בעל פה ממורי ורבי הרב עמיטל ז"ל, אשר תמך את יסודותיה על דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא. בדיבור ארוך במיוחד הרמב"ן מציג שם את שיטתו בעניין תכלית ניסי יציאת מצרים, ותפקידן של המצוות שבפרשה להזכירם: 

כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, יודע ומשגיח ויכול… ולכן יאמר הכתוב במופתים: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים… אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה. ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון… ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה. (רמב"ן שמות יג, יז)

על פי הרמב"ן, מטרת הניסים הגלויים של יציאת מצרים ללמדנו על השגחת ה' בעולם גם בזמננו, כאשר איננו זוכים לראות ניסים גלויים, אך עולמנו מושגח בדרך של ניסים נסתרים. על פי זה מבאר מורנו הרב עמיטל מדוע ניסי מצרים הגלויים רצופים מעלות, מורדות ומשברים, ושאר סיבוכים ארציים. לעתים נראה כאילו הקב"ה מצד אחד מגלה טפח, כלומר מציג את הנס בכל נפלאותיו השוברות את חוקי הטבע, ומצד שני מכסה טפחיים על ידי הסמכת הנס וקירובו אל המציאות הטבעית, הנורמלית. שהרי אילו היה הנס מופקע לחלוטין ורחוק מכל התנהלות טבעית של עולם כמנהגו נוהג, לא יכול היה ללמד על השגחת ה' בעולם באמצעות ניסים נסתרים בזמנים רגילים. כי ככל שהנס הוא יותר דרמטי ומנותק מחוקי הטבע נוצר הרושם שהתערבות הקב"ה בעולם היא רק בדרך של שבירת חוקי הטבע הרגילים, ואזי מתבקשת המסקנה המוטעית שבזמן שעולם כמנהגו נוהג ובהיעדר ניסים גלויים, הרי הוא מתנהל כביכול ללא השגחתו של ה'.

אשר על כן ראה ריבונו של עולם נותן התורה לחולל את הניסים הגדולים של יציאת מצרים באופן שיהיו גלויים ומופלאים מחד גיסא, אך גם מסובכים וקרובים להתנהלות הטבעית מאידך גיסא. כל זאת על מנת ש"מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה" (רמב"ן שם).

הרב יהודה גלעד הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא. 

המאמר פורסם בספר תורה מן ההר: פשט, מדרש וחסידות בפרשת השבוע, בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע

נס בתוך נס

שהקב"ה עשה נס בתוך נס … קפאו תהומות בלב ים, לפי שיש בכאן קושיא גדולה: שיש מקומות בעמקי הים שעמוק אלף אמה ויותר, וכשנתייבשה הים איך אפשר שירדו ישראל שמה? שנמנע הוא, אלא שיפלו אנשים ונשים וטף בעומק ההוא וימותו שמה! ואף על פי שלא ימותו לא יוכלו לעלות … וזהו שאמר: "וברוח אפך נערמו מים נצבו כמו נד" – המים שהיו נוזלים ונתייבש הים שמה. אבל בעומק הים שהוא באמצע הים, נקפאו המים וקפאו תהומות בלב ים. ולזה אמר: בלב ים ולא אמר קפאו תהומות בים

(תולדות יצחק שמות טו)

קריעת ים סוף כהיפוך למעשה הבריאה

הליך קריעת הים "הפך ים ליבשה" הוא, במובן מסוים, ההפך הגמור של תהליך בריאת העולם. תהליך הבריאה הוא תהליך של דה-מיסטיפיקציה, שבו מעלימים את הסוד ורואים רק את הגילוי; שבו נפרד הגלוי מן הנעלם ועומד כעולם לעצמו – 'עלמא דאתגליא'. בבריאת העולם יצאה היבשה מתוך הים והפכה למציאות נפרדת ממנו. בקריעת ים סוף, לעומת זאת, הים נפתח והיבשה שבתוכו נראית. האדם נכנס אל תוך הים פנימה – ושם הוא רואה את היבשה. אין זה תהליך של יציאה והפרדת היבשה מן הים, אלא תהליך של גילוי היבשה שבתוך הים; זהו תהליך של גילוי ההעלם.
במובן זה, קריעת ים סוף היא כעין גלגול לאחור של תהליך הבריאה. אם תהליך הבריאה הוא באופן כללי תהליך של צמצום, של הסתר פנים, קריעת ים סוף היא תהליך הפוך – שבו אנו מושלכים חזרה אל תוך הים ובתוכו מתגלית היבשה, כלשון הכתוב: "בתוך הים ביבשה" ואז ניתן לראות את כל עומקה של המציאות.
היכולת להיות בים וביבשה כאחד, היא פרדוקס שמופיע רבות בכל הספרות היהודית, ונקרא בלשון הראשונים 'אחדות ההפכים'. במקומות בהם רצו חז"ל לציין לפרדוקס זה, הם השתמשו בביטוי "קשה כקריעת ים סוף". לדוגמא, חז"ל אומרים שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף – החיבור בין איש ואשה, השונים לחלוטין זה מזה, וצירופם יחד למציאות אחת, הוא כמעט בלתי אפשרי, ולכן הוא נמשל לקריעת ים סוף שבה הים הפך ליבשה.
ההצצה של האדם לתוך עולם אינטגרטיבי היא עניינה של קריעת ים סוף, זו היא אחדות ההפכים. החזרה הזו, שאיננה בשלימות, היא שיוצרת את הפרדוקס של "בתוך הים ביבשה". כאשר כל השמים נפתחים אבל האדם ממשיך לעמוד על הארץ; כאשר ים ויבשה, שמים וארץ, מתערבבים זה בזה, וכל המסתורין מתגלה בבת אחת. העולם נחתך, כביכול, לרוחבו וניתן לעבור ולראות את המציאות של העולם על כל שכבותיה, את הבריאה כמכלול שלם. מכאן מובן מאמר חז"ל הידוע: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" מפני שקריעת הים היא קריעת כל הסודות, פתיחת השמים ושמי השמים מקצה לקצה.

(הרב עדין שטיינזלץ באתר 'ישיבה')