"אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה"

(ויקרא ה,ד)

ונפש – זה שאמר הכתוב "להחיות רוח שפלים" (ישעיה נז, טו), אמר ר' יצחק בוא וראה, כשהזכיר הקדוש ברוך הוא קרבן בהמה שהיא קרבן עשיר לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם. אלא "אדם כי יקריב" (לעיל א, ב). אבל כשהזכיר קרבן מנחה, שהיא קרבנו שלעני, חיבבה ופירסמה ואמר ונפש כי תקריב כאלו נפשו הקריב. תדע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חיטים למחית ביתו נטלה וטחנה ועשאה סלת והביאה קורבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאלו נפשו הוא מקריב לכך נאמר: "ונפש כי תקריב".

(מדרש הגדול ויקרא ב, א)

האור של ספר ויקרא ואור הגאולה

רמי פינצ'ובר

על הפסוק בפרשת בראשית "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" דורשים חז"ל שפסוק זה נאמר: "כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה" [בראשית רבה ג]. לכאורה עם ספר ויקרא, שאנו קוראים בו בימים אלו ובפרט בפרשות תזריע ומצורע, אנו מגיעים לשיא העיסוק במה שמכנה פרופ' לייבוביץ המנוח: "הזוהמה הביולוגית של הקיום האנושי". אבל לדעת חז"ל ספר זה מלא בהלכות. לכאורה לאור מה שנראה בפרשתנו ומה שמצטייר לכל המעיין בספר זה, מדובר אכן בהרבה הלכות, אולם הלכות אלו הן חסרות משמעות לימינו, הלכות שבין אדם למקום השייכות לזמנים רחוקים.

אולם כאן נעוצה לדעתי טעות גדולה ולכך מכוונים חז"ל באומרם שספר ויקרא הוא הספר המלא במצוות שבין אדם לחברו, יותר מאשר כל ספר אחר. בספר זה, ורק בספר זה, קיימות המצוות המפורסמות, כמו: "ואהבת לרעך כמוך, לא תעמוד על דם רעך, לא תעשו עוול במשפט, מפני שיבה תקום, לא תקלל חרש, לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תשנא את אחיך בלבבך…"

ועולה על כולם מצוות אהבת הגר, שפירושה לאהוב את הזר, לאהוב את השונה,  את האחר, ולא זו בלבד אלא שכל מצוות שמנינו לעיל חתומות כולן, אחת לאחת, בחותמו של הקב"ה: " וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'".

ישראל קנוהל ( במאמרו: "מוסר ופולחן: בין תורת כהונה לאסכולת הקדושה – חוקי האשם בויקרא ה' ובבמדבר ה'" בתוך "על הפרק 14"  עמ' 114. מאמר שמבוסס על ספרו הקלאסי "מקדש הדממה" עמ' 17- 119 וראו שם הרחבה לדיון מעמיק באסכולות הכוהניות.) מראה לנו שאסכולת הקדושה "מקנה משקל מכריע לשמירת המוסר והצדק החברתי ומבטלת את החיץ שהקימה תורת הכהונה בין המוסר והפולחן ומשלבת אותם תחת מושג ה"קדושה" המורחב… יש כאן עידון מוסרי של התפיסה הפולחנית…" משמעות הדבר היא שהעבירות שבין אדם לחברו בספר ויקרא הופכות  גם הן להיות עבירות שבין אדם למקום. ממצוות אלו אנו למדים שבניגוד למה שנדמה לנו לכאורה, ספר ויקרא הוא ספר של מוסר ונתינה, הוא ספר של מצוות, הדורשות מהאדם לתת מעצמו את הטוב האלוהי שבו ואת האור שיש בו.

ברוח זו דורשים חז"ל על הפסוק: "'וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם' [קהלת פרק יא],  'ומתוק האור'. אור זה תורה שנאמר: 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר' [משלי ו']. וספרי שלמה בן דוד מפרשים זה את זה. אמר קהלת 'וּמָתוֹק הָאוֹר' אור התורה ואין למעלה הימנו. 'וְטוֹב לַעֵינַיִם'. אלו מעשים טובים שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב' [ישעיהו ג 10]. 'לַעֵינַיִם'. שיהא אדם מעיין במעשיו. כדתנן במסכת אבות 'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'." [פסיקתא זוטרתא דף צה]

אם נחזור שוב לפרשת בריאת האור, נראה שמייד אחרי הציווי "ויהי אור" נוצר האור. ואז, האל רואה את האור ומרגיש וחווה את האור, ותחושתו מביעה באופן מושלם את מה שאמרנו: " וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב …" האור הוא טוב, האור הוא הַטוב, יצירת האור היא היא יצירת הטוב. הקב"ה ברא את האור ובכך בעצם ברא את הטוב בעולם, הטוב בעולם שאותו יכולים בני האדם להרעיף האחד לשני בקיימם את המצוות שבין אדם לחבירו.   

גם באחת התפילות המופלאות ביותר, עליה אנו חוזרים שלוש וארבע פעמים ביום, אנו לומדים על הקשר בין האור לטוב ועל משמעותם המשותפת. בתפילת: "שים שלום טובה וברכה…". נאמר: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו, תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום…" אור פניו של האלוהים, מקרין על האדם את כל הטוב: את התורה שהיא תורת חיים, את אהבת החסד, את הצדקה, את הברכה, את הרחמים, את החיים ואת השלום ואור זה הוא הוא האור שמביא שלום לעולם.

אנו נמצאים בחדש ניסן חודש הגאולה ממצרים, הגאולה הראשונה של עם ישראל אשר במהלכה נאמר: " וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י 23). אולם גאולה מופלאה זו ממצרים, סופה היה חורבן הבית, וגם הגאולה שבאה אחריה סופה היה חורבן הבית השני. חורבן שנבע מחוסר היכולת של עם ישראל להרעיף את האור והטוב מהאחד לזולתו.  ר' יוחנן שחי בתקופת הכיבוש הרומי בארץ ישראל, כמאתיים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, מתאר באמצעות האור את מצב האומה הנעה בין גאולה לחורבן.

"כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" 'מעשה היה באחד שהיה מדליק את הנר בלילה והיה כבה ומדליקו, כבה ומדליקו. אמר: "עד מתי אהיה מתייגע והולך? ממתין אני עד שתזרח השמש ואני הולך לאור החמה."כך ישראל נשתעבדו במצרים – עמדו משה ואהרון וגאלום. חזרו ונשתעבדו בבבל וחזרו ונגאלו ע"י חנניה מישאל ועזריה. חזרו ונשתעבדו באדום. אמרו ישראל: "הרי נתייגענו! נגאלים ומשתעבדים, נגאלים ומשתעבדים, אין אנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם עתה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר: "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" [תהילים קיח 27]…  וכן: … "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם "(ישעיהו ס 19) ( "מדרש תהילים" למזמור לו יח, וכפי שמובא גם בתוך ילקוט  המכירי מזמור לו יח וכללתי גם פסוק נוסף שמופיע בהמשך דרשה זו.)

נראה גם, שאין זה מקרה שמסכת "פסחים" שהיא בליבו ובמרכזו של חודש ניסן – נפתחת באזכור כפול של האור: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר" [פסחים א, א].

פרנץ רוזנצווייג כותב כך: "בתווך בין קריאת אלוהים לאור בימי בראשית לקריאתו לאור באחרית הימים, עומד האדם. אין הוא נשכח אגב כוחו של אלוהים…" ( "פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה למשירי רבי יהודה הלוי" – מהדורת מיכאל שוורץ. עמ' 230, בפירושו הנפלא לשיר "מלכי") האור הקדמון על פי פרשנותו של רוזנצווייג לריה"ל – מיועד ויכול להגיע ולהאיר בכל אחד לאורך כל הדורות.

ואכן זהו המוטו המרכזי של דברנו, האדם הוא שעומד במרכזו של ספר ויקרא כפי שאנו לומדים מהפסוק השני בפרשה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" ( וראו בהרחבה את דבריו היפים של הרב רונן לוביץ: "להיות אדם" בתוך "אדרבה" עמ' 245), המצוות שבין אדם לאדם הן הליבה של ספר ויקרא כשהדרך ליצירת האור בעולם היא, דרך קיום המצוות שבין אדם לחברו ושכנו הקרוב והרחוק כפי שמפורט בפרשת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".  ורק כך נזכה לאור בכל מושבותינו.

לדעת רבי יהושע שאמר: "בניסן נברא העולם"[בראשית רבה כב] הרי שהאור נברא בחודש ניסן וחז"ל הוסיפו ש"בו נגאלו ובו עתידין להיגאל" [מכילתא דר"י מסכת דפסחא יד'].

יהי רצון שיתקיים בנו תמיד הפסוק: " בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר "(תהילים לו 10) והאור הזה שיבוא מכל אחד ואחד מאיתנו, ימשיך להפיץ ולהקרין את הטוב המאיר הזה לכל יושבי הארץ ולכל שכניה ויביא גאולה ושלום לעולם כולו, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת "יוצר אור": "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

רמי פינצ'ובר – מהנדס, תושב נטף.

כלל ופרט

הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.

 (רונן לוביץ מאתר נאמני תורה ועבודה)

קורבן פרושו קירבה?

במפגש בין מלך הכוזרי לחכם היהודי (ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי), מקשה מלך הכוזרי בשאלות על הקורבנות. לא נביא כאן את כל הדו-שיח המרתק בין שניהם, אלא רק קצה קצהו של העניין. שואל המלך הכוזרי: דבר מוקשה יש בתורתכם שאין השכל תופס אותו, והוא עניין הקורבנות. כתוב: "את קורבני לחמי לאישי", כיצד ייתכן שהקב"ה ייחס לעצמו עניין של מזון, והרי הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף, אלא הוא רוחני? מה התועלת שיש לקב"ה בקורבן? ועוד למה אתם אומרים שבזכות הקורבן הקב"ה משרה שכינתו בתוככם? שהקורבן פירושו קירבה?
והשיב לו החכם: "אמשול לך משל… ידוע שהנשמה היא עניין רוחני, היינו רוח קדושה שירדה מתחת כיסא הכבוד ואנו רואים שהיא שורה בתוך הגוף שהוא עפר מְגוּבָּל מן האדמה… כיצד מתחבר דבר רוחני עם דבר גשמי? הסבירו חכמינו, שלא כפי שאנו מדמים שהגוף הוא דבר גשמי, אלא הגוף בכל אבריו קדוש ומלאכי, שהוא עשוי בצלם אלוקים. לכן מחוברת הנשמה עם הגוף ואינה רוצה להיפרד  ממנו.
בכל זאת אנו רואים שאם הגוף אוכל ושותה, הנשמה נשארת בו, ואם לא, היא מבקשת להיפרד ממנו. ובוודאי סוד הדבר גלוי לפני הקב"ה, שאין השכל משיג זאת, שהרי אין כל הנאה לנשמה מן המאכל והמשתה. וכשם שאין אנו משיגים זאת, אין אנו משיגים את מצות הקורבנות. כי הקב"ה הוא רוחני, בדומה לנשמה שהיא רוחנית. ואנו גשמיים כגוף, ובכל זאת שורה השכינה בינינו, כמו שהנשמה שרויה בגוף. וכל זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים והיינו מביאים קורבנות, שבמזון של הקורבנות הייתה השכינה שרויה בינינו. אבל עכשיו שבטלו הקורבנות, נסתלקה שכינה מביננו כמו שמסתלקת הנשמה מן הגוף בהעדר המזון.
כשם שנבין סוד חיבור הנשמה עם הגוף ע"י מזון, כשיבוא מלך המשיח, כך נבין סוד השכינה. ואין זה מענייננו להתעמק בזה כדי לבוא לחקר הדברים. כמו רופא הנותן תרופה לחולה, שאין החולה צריך לדעת כיצד התרופה פועלת…" (ספר הכוזרי).

הדברים הקדושים נכתבו לפני כחמש מאות שנה, אולם כפי שאמרנו בפתיחה, זכינו לחיות בדור הגאולה, דור בו מתגלים סודות התורה, ובעזרת דבריו המאירים של ריה"ל, נראה לפחות רמזים כיצד בכל זאת פועלת עבודת הקורבנות להשראת השכינה בתוכנו.

(דוד אגמון באתר של משה שרון : פרשת השבוע באור הקבלה והחסידות)

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא

אדם פרטי אחראי רק לחטאיו שלו. ואילו מנהיג מוחזק אחראי לחטאי כל הציבור שבהנהגתו, או לפחות אלו שהיה בידו למנוע. עם הכוח באה אחריות, והיא גדֵלה ככל שהכוח גדל. למנהיגות אין חוקים אוניברסליים ולא ספר הדרכה פותר-כול. כל מצב שונה מחברו, וכל תקופה מעמידה אתגרים משלה. ראש מדינה שטובת עמו לנגד עיניו עשוי לפעמים לקבל החלטות שאדם בעל מצפון לא היה מעלה על דעתו לקבלן בחייו הפרטיים. הוא עשוי להחליט לצאת למלחמה, בידיעה שייפלו בה חללים. הוא עשוי להחליט להעלות מיסים, בידיעה שיהיו שיתרוששו בשל כך. רק לאחר מעשה יֵדע המנהיג אם ההחלטה הייתה מוצדקת – ולא פעם גורלה מוכרע לשבט ולחסד בידי גורמים שאינם בשליטתו.

הגישה היהודית למנהיגות היא אם כן צירוף נדיר של ריאליזם ואידיאליזם: ריאליזם בדמות הידיעה שמנהיגים דינם לעשות טעויות, ואידיאליזם משום שהפוליטיקה כפופה בה תמיד למוסר, הכוח כפוף לאחריות, והפרגמטיזם – לדרישות המצפון. שגגות של מנהיגים אינן העיקר בעיניה, משום שהן בלתי נמנעות; העיקר הוא שהמנהיגים חשופים תמיד לביקורת נבואית, ושעליהם ללמוד תורה דרך קבע כדי להזכיר לעצמם את הרף הגבוה הנדרש מהם ואת מטרות העל של אומתם. מנקודת מבטה של התורה, הדרישה החשובה ביותר ממנהיג היא שיהיה ישר דיו להודות בשגיאותיו. וזהו בדיוק תפקידו של קורבן החטאת,

רבן יוחנן בן זכאי ניסח זאת במשחק מילים מבריק על המילה "אשר" בפסוק "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא". כאמור, המילה "אשר" מעידה כאן על הסבירות הגבוהה, עד כדי ודאות, שנשיא יחטא. אך רבן יוחנן מוסיף ודורש:"אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על שגגתו".

ממנהיג נדרשים שני סוגים של אומץ: העוז ליטול סיכון, והענווה להודות שהסיכון לא השתלם.

(הרב יונתן זקס בספרו 'שיעורים במנהיגות' בהוצאת מגיד)

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם"

מה יעשה אדם / טלי וייס

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּשֶׁהָעֶצֶב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
וּמוֹתִירוֹ נְטוּל חַמְצָן
מִתְנַדְנֵד בֵּין חֲשֵׁכוֹת,
תָּלוּשׁ מִשָּׁרָשָׁיו.
מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּשֶׁהָעֶצֶב מִתְפָּרֵץ
וְשׁוֹלֵחַ שְׁלוּחוֹת כּוֹאֲבוֹת
לְכָל הָעוֹלָם, עַד כִּי אֵין עוֹלָם
עוֹד בְּעֵינָיו, רַק רוּחַ.
מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּשֶׁהָעֶצֶב מַכְתִּיב
צְעָדָיו
כְּהֵד תָּמִיד בְּעוֹרְקָיו
וְלֹא נוֹתֵן מָנוֹחַ. יִקַּח מִן הָאַחֵר אֶת עַצְבוּתוֹ
וְיֹאמַר לוֹ:
עַצְבוּתְךָ מְפוֹרֶרֶת אֶת שֶׁלִּי,
וְעַצְבוּתִי אֶת שֶׁלְּךָ.