"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ"

(שמות כה, לא)

לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר.

 אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.

לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ.

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.

יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.

 אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.

 יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ

(תהילים מזמור סז)

בין חתימת משפטים לתחילת תרומה

נַחֵם אילן

ר' אברהם סבע (1440–1508) היה מחשובי חכמי ספרד בדור הגירוש. עד 1492 שימש רב וראש ישיבה בזאמורה שבצפון מערב ספרד. משבאה גזירת הגירוש בחר בחלופה הזולה, המהירה והבטוחה מכולן, כפי שעשו כ-60% מיהודי ספרד, ופנה מערבה אל פורטוגל, ששמחה לקלוט אל תוכה כ-120,000 יהודים. במשך ארבע שנים שימש ראש ישיבה בגימרייש (Guimarães) ממזרח לפורטו שבצפון. ואז הגיעה פקודת ההתכנסות בליסבון והחובה להיפטר מטקסטים עבריים. הוא קבר את כתבי היד שלו תחת עץ זית סמוך לליסבון וקיווה לאוספם בהמשך, תוחלת שנכזבה. שניים מילדיו נֻצְּרוּ בכפייה לנגד עיניו, הוא נותק ממשפחתו, נכלא למשך חודשים אחדים, ואז הצליח לברוח באמצעות ספינה לארזילה (Arcila) שבמרוקו הספרדית, על חוף האוקיינוס, וממנה לפאס, שם זכה לטיפול מופתי מצד הקהילה ששיקמה אותו גופנית ונפשית. מאז השקיע את כל אונו בשחזור מן הזיכרון של חיבוריו, ובראשם פירושו לתורה, "צרור המור". מאחר שציין בתחילת כל חומש מתי החל לכותבו, ובסופו הקפיד לכתוב מתי השלימוֹ, קל לזהות ולקבוע שכתיבתו הייתה מה שמכונה מזה שנים בלשון הפסיכולוגים "כתיבה אוטומטית".

פירושו מצטיין בשילוב מרתק ויצירתי של שפע גישות לטקסט המקראי – פשט ודרש, רמז וסוד, מעשה ידיו של דרשן מעולה. הנחת העבודה שלו הייתה שיש לדקדק בכל מילה, בסדר המילים במשפט, ובסדר הפנימי של המשפטים, מפני שהם מכוונים וטעוני משמעות. ר' אברהם הקפיד לקרוא קריאה ספרותית הדוקה בכתובים, וכך הצליח להפיק מהם תובנות שלרוב נעלמות מעיני הקורא. כל אלה באים לידי ביטוי מפתיע ורענן בדבריו על הזיקה בין פסוקי החתימה של פרשת משפטים לאלה הפותחים את פרשת תרומה. וכך פתח את פירושו לפרשת תרומה:

"ויקחו לי תרומה" – לפי שלמעלה אמר "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (כד, יז) לרמוז, שאחר (=מאחר) שירד השי"ת על הר סיני לתת התורה לישראל היה רוצה לעמוד בקרב ישראל מצד חבתם, ומתאוה שיעשו לו מקדש מלך ובית ממלכה. ואולי חשב השם יתברך, שישראל יעירו לבם ורוחם בהתעוררות חזק, ויאמרו: מה היום מיומים?! כי אחר (=מאחר) שנתן לנו תורתו ומצותיו, למה לא חזר אל מכון שבתו, אל השמים, אלא שהוא עומד ויושב בראש ההר? כי אולי הוא רוצה לעמוד בקרבנו ובקרב תורתו שנתן לנו! ולזאת ההתעוררות כתב למעלה "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" וגו'. כי זה הפסוק הוא מיותר, ולא היה לו לכתוב אלא "ויכס הענן" (כד, טו)… "ויקרא אל משה" וגומר (כד, טז)… "ויהי משה בהר ארבעים יום" (כד, יח). אבל הפסיק בפסוק "ומראה כבוד ה'" (כד, יז) לומר שנשתהה שם מדעת ומתאוה, בענין (=כדי) שיראוהו בני ישראל, ויחשבו בלבם מה זה ועל מה זה, וזהו "לעיני בני ישראל" (שם).

ר' אברהם סבע לא חשש מהאנשה של אלוהים, ולכן קרא את הפסוק "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (כד, יז) כמתאר לא דימוי כבוד ה' אלא את תחושתו של אלוהים! לדעתו, המילים "לעיני כל ישראל" מתארות כאילו סומֶק בפני האלוהים מתוך הצפה של אהבה ותאווה כלפי ישראל! אלוהים ניסה למשוך את תשומת לב העם ולעורר אותו לתמוה על כך שה' כאילו נותר על עומדו במְקום שישוב למקומו הרגיל, "אל מכון שבתו, אל השמים". ה' קיווה שהתמיהה תניע את העם לפרש זאת כהזמנה לקשר אינטימי מתמשך, מעין "הצעת חברוּת", להנצחת הרגע הזה באמצעות הקמת מקום מפגש קבוע, שאינו תלוי בהר. כך יוכל העם לחוות את האינטימיות החד-פעמית שתוארה פסוקים אחדים לפני כן גם כשימשיך בנדודיו: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כד, י).

אך בפועל, וכשראה שעמד משה בהר מ' יום, והשכינה נגד (=מול, לנוכח) בני ישראל, ולא העירו רוחם ונפשם, בא הוא עצמו ית'[ברך] ואמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)… "ועשו לי מקדש" וגו' (כה, ח).

אלוהים נחל אכזבה רבתי. ארבעים יום התעכב ה' על ההר מתוך תקווה שהעם יקלוט שלנגד עיניו מתרחש משהו לא הגיוני, מנוגד לציפיות, הרומז למהלך ולמחווה שאלוהים מקווה שהעם ייזום. העם לא קלט את הרמז, לא "הרים את הכפפה" ולא נקט כל יוזמה. באותו רגע עמדו בפני אלוהים שתי אפשרויות: להתאכזב, להיעלב, להיאלם ולהיעלם, "לנתק מגע", ואולי גם להעניש את העם בגין ההחמצה.

אלוהים בחר בדרך אחרת. מבחינתו העיקר היה הרעיון שהאינטימיות אינה תלוית מקום ואינה חוויה חד-פעמית אלא יכולה להתממש בכל מקום ובאופן אחר. חשוב מי היוזם של המשך הקשר האינטימי, אולם אין זו השאלה היחידה, ובוודאי לא החשובה מכולן. ה' בחר ליזום. מבחינתו ה"מה" היה חשוב יותר מה"מי". פרשת תרומה והציווי בראשיתה "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" הם ברירת המחדל משום שהעם לא קלט את הרמז שהפגין מולו האל במשך ארבעים יום בסיני.

*

משהתאושש מחוליו ראה ר' אברהם כמשימת חייו לעודד את רוחם של הגולים ולהפיח בהם תקווה. בפירושיו יש הדים רבים לכך, גלויים וסמויים, בפירושו לתורה ובשאר חיבוריו. קשה מאוד לקבל שהפירוש שהציע ר' אברהם לפסוקים החותמים את פרשת משפטים ולזיקתם לתחילתם פרשת תרומה הוא פשוטם של המקראות. דומני שאין צורך להתאמץ כלל בכיוון הזה, שכן גם הוא לא חשב כך. דבריו לאמיתם הם דרשה מתוחכמת עם רמיזות אקטואליות לימיו, ויש בחיבוריו רבות כאלה. הערך שבדבריו הנדונים כאן כפול: הוא הדגים איך לקרוא קריאה מדוקדקת, לשים לב לכל זוטה, וכך להפיק מן הטקסט הרבה מעבר למה שנגלה בקריאה ראשונה; ואיך להשתמש בקריאה הזאת כדי להפיק בעזרתה לקח יישומי לחיים מן הטקסט הקנוני, התורה.

החיים רצופי אכזבות ותסכולים. הם מציבים בפני כל אחת ואחד אתגר כיצד להתמודד עימם. לדעת ר' אברהם סבע ההכרעה תלויה בשתי שאלות שעל כל אחת ואחד להשיב לעצמה ולעצמו: האם הרעיון חשוב לי דיו כדי שאחתור למצוא דרך אחרת לממשו? ועד כמה זה תלוי בי?

בתחכום ובאומץ הדגים זאת באמצעות ייחוס אכזבה עמוקה של אלוהים, שאין לה כל רמז בכתובים. לדעתו, גם אלוהים מתאכזב, והרבה. הדוגמה שלפנינו מופתית, משום שהיא עוסקת בזיקה רגשית בין אלוהים לעמו ולא במעשה חיצוני, טכני. מתברר אפוא, שהקריאה הצמודה והדווקאית במקרא היא אמצעי כדי לטעת תקווה ואמונה בלב יהודים השרויים בפוסט טראומה, שאלוהים עודנו חש תאווה ואהבה כלפיהם, וכי המשכן, שנועד להיות מקדש, אינו מבנה בעל מידות מוגדרות עשוי מחומרים מגוונים, אלא הוא לאמיתו של דבר ביטוי מוחשי לרצון האלוהי לקשר אינטימי מתמשך בין ה' לעמו.

נַחֵם אילן – פרופ' בגמלאות. מזה כעשור הוא עורך את שנתון  'ספונות' מטעם מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

העולם כמקדש

ולזה אני אומר כי העולם בכללו נקרא מקדש של מעלה, להיותו פעולת השם יתברך. וכן נקרא העולם בכללו 'בית אל', כמו שפירש הרב שם טוב (פרק נד, חלק א) מספר המורה. ולזה נאמר 'בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו'. כי על ידי פעולת השם יתברך אשר הם נגלות לנו, אנו משיגים השם יתברך. לזה אמר 'שם ימצאנו'.

ולזה נאמר במשה רבינו עליו השלום 'בכל ביתי נאמן הוא'. רצה לומר, שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן, כמו שביאר הרב המורה, וכאשר פירש שם הרב שם טוב (פ' נד הנ"ל). וכבר העיר על זה בעל העקידה (פר' וישב שער לא).

וכתב הבחיי פרשת תרומה, ג' תרומות נאמרו בבנין המשכן נגד ג' תרומות שנברא בהן העולם, והם חכמה ודעת ותבונה, וכדי לזכור שהמשכן הוא שקול כנגד בריאת העולם, כתב אצל בצלאל 'וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'.

(הרמ"א, תורת העולה, א, א)

ועשו לי מקדש

כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה ה' למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז"א בכל ביתי נאמן הוא. כי הראה לו ביתו הגדול וסודותיו שהוא המקדש הכולל שעז"א ככל אשר אני מראה אותך, ועז"א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א"ע להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמ"ש ה' לדוד (שמואל ב ז׳:י״א) והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', ר"ל שאתה בעצמך תהיה בית לה' כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה, ובאופן זה כן תעשו לדורות שכ"א יבנה מקדש בחדרי לבבו ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת כמ"ש אברהם ואנכי עפר אפר, שחשב א"ע שהועלה עולה לה' ואפרו צבור על מזבח הלב הנשבר והנדכה לפני קונו:

(המלבי"ם שמות כה,ח)

להיות חלק- להיות שייך

המשכן נועד להיות המרכז הרוחני של עם ישראל, שיאפשר לכל העם את הקשר התמידי עם הבורא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). לכן המצווה היא לבנותו בעזרת הרכוש והכישרון של כל העם. כולם שותפים, כולם נוטלים חלק. להיות חלק זה אחד מכישורי החיים החשובים ביותר. בלי היכולת הזאת, נפש האדם חסרה את אחד מהממדים הכי בסיסיים של הקיום האנושי. כמעט אפשר לומר שלהיות אדם משמעו להיות חלק ממארג קהילתי וקבוצתי. היכולת של האדם להיות חלק, למצוא את מקומו ולהרגיש שייך, זה לתת מעצמך. הנתינה וההשתתפות בעשיה הופכת אותי אוטומטית  להיות   חלק מהדבר.

כמה צריך לתת? כמה שהלב רוצה. הכמות או הסכום הם לא מה שחשוב כאן, אלא עצם הנתינה. הציווי מדבר על נדבת הלב, לקחת מעצמי – ולתת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…"(שמות כה, ב).

לאחר בניית המשכן ייארגו גם בגדי הכהן הגדול, שאחד מהם הוא החושן. על החושן משובצות שתים-עשרה אבני חן יקרות, שעל כל אחת מהן חרות שם אחד משנים- עשר שבטי ישראל. הדבר הזה נועד להיות סמל להיותו של הכהן הגדול שליח של כל חלקי העם, של אחד ואחת – כולנו היינו שותפים לתרומה ולעשייה, כולנו נתנו מעצמנו, ובשם כולנו ישרת אהרון בקודש.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולם כמו יוסף')

הַמִּשְׁכָּן רֵיק

נִגְנְזוּ הַכְּרוּבִים

וְנִגְנַז הָאָרוֹן וְהַמְּנוֹרָה וְהָאֵשׁ

נוֹתַרְנוּ אֲנַחְנוּ

לָשֵׂאת עַל כְּתֵפֵינוּ

אֶת מָה

וְאֶת מִי

שֶׁאֵינוֹ

בְּיָדַיִם רֵיקוֹת

רָאִינוּ כַּנְפֵי מַלְאָכִים

כְּנָפַיִם שְׁקוּפוֹת

רִחֲפוּ מֵעַל הַפְּרָחִים

וְהַגֶּשֶׁם יָרַד

הַמִּשְׁכָּן רֵיק

וַאֲנָשִׁים

מִקְשָׁה אַחַת זָהָב

מֻתָּכִים זֶה בָּזֶה

חֲבוּקִים

בְּגַעְגּוּעַ אֶחָד

רועי שלום זמיר

(מהפייסבוק)