"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"

(שמות כא.א)

"…וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"

(שם כג,ב)

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ"

(שם,שם ו)

גדול הוא המשפט, שיש בו עשרה לאוין כנגד עשר הדברות. ואלו הן:

לא תטה משפט אבינך, לא תכיר פנים, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, לא תטה משפט,

ודל לא תהדר, לא תעשו עול במשפט, לא תטה משפט גר יתום, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש. מלמד, שהמשפט שקול כנגד עשר הדברות.

משנת רבי אליעזר פרשה טז

על חוקים וציוויים

פנחס קראון

בפתח פרשתנו, גוזר רש"י מסמיכות המילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים" למעמד הר סיני כי "מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי". במנותק משאלת מקור הדינים, קשה להתעלם מנקודות הדמיון שבין התורה לבין מערכות משפט קדומות אחרות, ואולי אף נכון לתת אליהן את הדעת, שכן יש בהשוואה כדי לסייע בהבנת התורה עצמה.  

כך, למשל, לקביעה המופיעה בפרק כ"א, פסוקים כ"ג-כ"ו, לפיה "וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה", קיימות מקבילות ברורות בחוקי חמורבי, אשר נחקקו במאה ה-18 לפנה"ס – "קצט. איש כי ישחת את עין רעהו – עינו תשחת. ר. אם עצם איש ישבר, עצמו תשבר. […] רג. כי יפיל איש את שן רעהו, שנו יפיל" (מובאות להלן כפי תרגומו של ד"ר שלום יונה טשרנא).

אמנם הגמרא, במסכת בבא קמא, פ"ג:ב, מבהירה כי אין הכוונה לנטילת איבר ממש, כי אם בתשלום דמים כדי ירידת ערכו של האדם לו היה נמכר כעבד, אך גם הבהרה זו לא ניתנה בחלל ריק ואין בה משום חדשנות או ייחודיות מוסרית. ודוק – חוקי חמורבי הכירו אף הם בסעד המשפטי של תשלום דמים, אלא שייחדו סעד זה למקום בו הנפגע הוא ממעמד נמוך ממעמדו של הפוגע.

למעשה, אף אם נטען שיש בהחלה הגורפת של הסעד המשפטי על כלל הנפגעים כדי להתרחק מחוקי חמורבי, הרי שבהתרחקות מחוקי חמורבי אנחנו מתקרבים דווקא למקורות אשר קדמו להם – חוקי אשנונה וחוקי אור-נמו, בהם נקבע "תעריף מקובל" לנזקי גוף שונים (בחוקי אשנונה – מנה כסף בגין אף שבור או נטילת עין, חצי מנה כסף בגין נטילת שן או אוזן, או שבירת זרוע או רגל, ו- 2/3 מנה כסף בגין קטיעת אצבע או שבירת עצם הבריח) ללא הבדלי מעמד.

לציווי המופיע בפרק כ"א, פסוק ב, לפיו "כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם" דמיון מסוים להוראה המופיעה בחוק קיז של חוקי חמורבי – "כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף או נתנם בנשי – שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית ישלחם לחופשי", אך בשונה מהנושא של נזקי גוף ומידה כנגד מידה, שם נזקקנו לפרשנות חז"ל, הרי שבענייננו קריאה פשוטה מגלה כי רב השוני על הדמיון.

בניגוד לחוקי חמורבי, המנגנון המופיע בפרשתנו לעניין קניית עבד וקציבת זמן שירותו מיוחד דווקא לזכרים. אם לא די בשימוש במונח "עבד עברי" ולהוראות האופרטיביות שמעצם טיבן אינן יכולות לחול בעניינה של אישה (לעניין אשתו וילדיו של העבד העברי), הרי שבפסוק ז נאמר מפורשות כי אמה עבריה "לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים", וכך הגמרא במסכת סוטה כ"ג:ב – "הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ. מַאי טַעְמָא, אָמַר קְרָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ״, בִּגְנֵיבָתוֹ וְלֹא בִּגְנֵיבָתָהּ", ומוסיף על כך הרמב"ם במשנה תורה, הלכות עבדים א,ב – "וְכֵן אֵינָהּ מוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָהּ".

(יעירו הבקיאים כי מהכתוב בספר דברים ט"ו, פסוקים י"ב-י"ז, משתמעת זהות בדיני עבד עברי ואמה עבריה לעניין המכירה, משך העבודה ואף הרציעה, אך נראה כי התלמוד (וראו מסכת קידושין י״ז:ב, ירושלמי, קידושין א׳:ב׳) והמפרשים (ובראשם רש"י) תמימי דעים שאין הדבר כך, וכי אזכור האמה העברייה לצד העבד העברי הינו לעניין זכויותיה ולא חובותיה.)

הסיבה, כפי שמבהיר היקר תפארת בפירושו לדברי הרמב"ם, נעוצה בהמשך דברי הרמב"ם – "וְכֵן אֵינָהּ מוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֵינָהּ קוֹנָה לֹא עֶבֶד עִבְרִי וְלֹא עֶבֶד כְּנַעֲנִי מִפְּנֵי הַחֲשָׁד", חשד אשר שטיינזלץ מפרש כמתייחס לאפשרות "כי תזנה עמו", ואשר לפי היקר תפארת נכון גם לעניין מכירתה.

באופן המתכתב במידת מה עם חשש זה, המנגנון המופיע בתחילת פרשתנו לעניין אמה עבריה נראה, על פניו, כמיועד לנישואיה עם אדונה החדש או עם בנו, וכך בספר החינוך מ״ב:ד – "מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁרִחֵם הָאֵל עַל הָעֲנִיָּה הַנִּמְכֶּרֶת וְעַל אָבִיהָ שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְמָכְרָהּ, וְצִוָּה אֶת הַקּוֹנֶה אוֹתָהּ לִשָּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה וְלַעֲשׂוֹתָהּ גְּבֶרֶת, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם הוּא. וְאִם אֵין הַקּוֹנֶה חָפֵץ בָּהּ לְעַצְמוֹ, שֶׁיַּשִּׁיאֶנָּה לִבְנוֹ, כִּי גַּם עִם בֶּן אֲדוֹנֶיהָ תִּשְׂמַח וְתָגֵל, אוֹ שֶׁיִּגְרַע מִפִּדְיוֹנָהּ מִכָּל מָקוֹם וִיסַיְּעֶנָּה שֶׁתֵּצֵא מֵעַבְדוּת, וְלֹא שֶׁיִּגְרֹם עַל כָּל פָּנִים שֶׁתַּעֲמֹד תַּחַת יָדוֹ עַד זְמַן הַמֶּכֶר גַּם אִם יְשָׁרָה בְּעֵינָיו עֲבוֹדָתָהּ הַרְבֵּה".

חשיבות האבחנה שבין חוקי חמורבי לבין חוקי התורה לעניין אפשרות מכירתה של אישה איננה לצורך ביסוס טיעון של עליונות מוסרית של דין זה או אחר (שהרי בראייה בת זמננו אלו אף אלו מקימים את העילה של סחר בבני אדם), אלא כי מהאופן שבו מערכת החוקים מאפשרת או מונעת עבדות נשים ניתן, כך נראה, להסיק על מטרת החוקים כמכלול.

חוקי חמורבי נערכו וסודרו כמערכת חוקים אשר קבע חמורבי מלך בבל לצורך התמיכה בתחום שלטונו. לא כן, לכאורה, חוקי התורה. מן המפורסמות כי ציויי התורה חלים על ישראל לבדם, וכי כאשר עסקינן ביתר הגויים, הרי שחלים בעניינם שבע מצוות בני נח –"תָּנוּ רַבָּנַן שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ דִּינִין וּבִרְכַּת הַשֵּׁם עֲבוֹדָה זָרָה גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגָזֵל וְאֵבֶר מִן הַחַי" (סנהדרין נ"ו:א).

בשונה מהתחולה האוניברסאלית לכאורה של חוק מספר קיז בחוקי חמורבי, הרי שהמצוות וההגנות הנתונות לעבד עברי ואמה עבריה אינם חלים, בהגדרה, על מי שאינו בן העם היהודי; אותה דאגה לתומתה של האמה העבריה (ונניח בצד את השאלה האם הדאגה היא לה או לכבוד בית אביה) ממחישה ביתר-שאת כי העדר התחולה אינה בשל קושי אכיפתי, כי אם בייעוד מערכת החוקים מלכתחילה – לא מערכת חוקים של ריבון השולט על נתיניו כי אם מערכת חוקים פנים-שבטית, משפחתית.

והנה, מעת לעת נשמעות קריאות בדבר השאיפה בהחלת דיני התורה על מדינת ישראל, קריאות המחזקות את החשש הקיים ממילא בקרב רבים מהחלת מדינת הלכה; כאשר עסקינן במערכת חוקים פנים-שבטית, ברי כי אין תוחלת בניסיון להחילה על מדינה מודרנית, שבה אוכלוסייה מגוונת הכוללת בני דתות ולאומים שונים, ולמעשה ניסיון להחיל את התורה באופן זה יחטא למטרתה.

ועוד מחשבה לסיום – בראשית דבריי ציינתי את האופן שבו התורה שבעל פה מתרחקת, בעניין פרשנות הציווי "עין תחת עין, שן תחת שן", מחוקי חמורבי אשר ביקשו לספק את רצון הנקם (Retribution) לטובת מקורות קדומים יותר, אשר הציבו את הדגש על פיצוי/שיקום הנפגע (Restoration).

התזוזה מעיקרון ה- Restoration שבחוקי אשנונה וחוקי אור-נמו לעיקרון ה- Retribution שבחוקי חמורבי לא נעלמה מעיני חוקרי המקורות, והיו שתירצוה בהשפעה תרבותית מערב-שמית אשר חילחלה למסופוטמיה בטווח שבין חקיקת החוקים, השפעה אשר הביאה עמה את עיקרון הנקם של "מידה כנגד מידה".

והנה, בעוד שהתורה שבכתב מהדהדת לכאורה את חוקי חמורבי, הרי שהתורה שבעל פה בחרה, באופן מופגן, להתרחק מחוקי חמורבי ולהפנות עורף לצורך בסיפוק תחושת הנקם כאמצעי לתיקון עולם – ודי לחכימא ברמיזא לעניין הרלוונטיות לימינו אנו.

פנחס קראון, אבא לדניאל, עילי ויונתן, עורך דין (בעוונותיו), פעיל בתנועת השמאל האמוני (בשאיפה), וחבר בקהילת "יחד" תל אביב (בין היתר).

כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן

חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה. אף על י שהם בעלי ממון, שאילו אלמנו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהם, שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון". והיאך נוהגים עימהם? לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המכעיסן או מקניטן או הכאיב לבן או ה בהן או אבד ממונם הרי זה עובר בלא תעשה. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי". ברית כרת להם עם מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים. שנאמר: "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". במה דברים אמורים? בזמן שענה אותם לצורך עצמו. אבל ענה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בחת ורחמים גדולים וכבוד, שנאמר "כי ה יריב עמם".

(רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה י'):

ואנשי קדש תהיון לי

טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג -מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה.

(רמב"ן שמות כב, ל)

חזון ופרטים

מעבר מתעתע מתחולל בפרשתנו. עד עכשיו הוליכה אותנו בספר שמות דרמה סיפורית סוחפת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של רעה, הבריחה למדבר, קריעת ים סוף, המסע להר סיני והברית הגדולה עם  א־לוהים.

והנה לפתע אנו מוצאים את עצמנו קוראים בסוגה ספרותית אחרת לגמרי: קובץ חוקים המכסה מגוון מבלבל של נושאים, מדיני נזיקין, דרך דיני שמירה על רכוש, עבור לסדרי דין וכלה בשבתות ובמועדים. למה כאן? למה לא להמשיך בסיפור העלילה המוביל אל הדרמה הגדולה הבאה, חטא העגל? למה לעצור את הזרימה? ומה בין זה לבין מנהיגות?

התשובה היא שלמנהיגים טובים – בין שהם מנכ"לים בתאגידים או הורים במשפחה – יש יכולת לחבר בין חזון גדול לפרים קטנים. בלי החזון, הפרטים מייגעים. יש סיפור ידוע על שלושה אנשים שעבדו בסיתות אבני בניין. כששאלו אותם מה הם עושים, אחד אמר "חותך אבן", השני אמר "מתפרנס", והשלישי "בונה ארמון". אלו הרואים לנגד עיניהם את התמונה הרחבה גאים יותר בעבודתם, ועובדים קשה יותר וטוב יותר. מנהיגים מוצלחים מנחילים חזון.

בגאונותה ידעה התורה ליישם עיקרון מנהיגותי זה בחברה בשלמותה. בני ישראל חוו סדרת אירועים מְשַׁנַּת תודעה. משה ידע ששרשרת אירועים כזו לא הייתה מעולם. הוא גם ידע, מפי א־לוהים, שהיא הייתה מכוונת מראש ועד סוף, ודבר בה לא היה מקרי. בני ישראל היו עבדים כדי שיידעו להוקיר את החירות . הם סבלו כדי שיכירו את הרגשתו של מי שנמצא בצד הלא נכון של יחסי הכוח העריצים. בסיני נתן ה' לבני ישראל על ידי משה כתב שליחות – להיות "מַמְלֶכת כֹּהֲנִִים וְגוֹי קָדוֹשׁ ", תחת ריבונות האל לבדו. הוטל עליהם לכונן חברה על בסיס עקרונות הצדק, כבוד האדם וקדושת החיים.

(הרב יונתן זקס בספר 'שיג ושיח מנהיגות' בהוצאת מגיד)

דָּם הַבְּרִית 

סוֹבֵב הוּא בֵּינוֹתֵינוּ, חוֹשֵׁק שִׁנַּיִם

קָם וְהוֹלֵךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ

וְרַק מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל לוֹ בָּעֵינַיִם

רוֹאֶה אֶת כָּל גֹּבַהּ קוֹמָתוֹ.

הוּא שָׁבוּר, אַךְ הָרוּחַ עִקֶּשֶׁת

אֶל הַגּוּף הַחֲלוּפִי לְהִתְרַגֵּל –

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן

יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.

הוּא אֶחָד מֵאֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת הַכְּאֵב בַּעֲנָוָה

הוּא לֹא מִתְלַבֵּט וְלֹא שׁוֹאֵל

וְהוּא לֹא מְאַבֵּד אֶת הַתִּקְוָה.

וְלֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא לְהַבְטִיחַ

כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק – נִשְׁמַע צַעֲקָתוֹ

וְנִשְׁתַּדֵּל אֶת הַכְּאֵב לְהַשְׁכִּיחַ

אֲבָל לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח אוֹתוֹ.

מיכל כוכבא-כהן – מתוך: פרשה_ואשה בפייסבוק