"…וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו … וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"

(בראשית ל"ז, ט'-יא')

אבל אשמים אנו / מוטי קפלן

מכירת יוסף היא כתם נורא בתולדות עם ישראל. על פי המסורת, עשרת הרוגי מלכות בעת המרד הגדול מסרו את נפשם לכפר על עוון המכירה, ולכך רומזים גם דברי הנביא בהפטרת וישב: "על מכרם בכסף צדיק". חטאם של האחים אינו מסתכם רק במכירה. עשרים שנה חלפו ממנה ועד שהתוודע יוסף לאחיו. היכן היו האחים כל הזמן הזה? מדוע לא טרחו לחפש אותו, לפדותו ולהשיבו הביתה? הכיצד לא חמלו על יעקב המתייסר המבקש לרדת אל בנו שאולה?

אחרי שיוסף מתוודע אל אחיו, הם אומרים בתדהמה "אבל אשמים אנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". על כך אומר הרמב"ן:

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – נחשבה להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן לפניהם ולא ירחמו". כלומר פשע האכזריות, ההתעלמות מזעקותיו ותחינותיו של יוסף אל אחיו, חמור יותר מפשע המכירה עצמה.

ומוסיף הרמב"ן בהתייחס  לדברי ראובן "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. גם דמו – אע"פ שלא הרגתם אותו, ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו". ומשמעות דבריו: שופך דמים הוא לאו-דווקא המניף את הסכין ונועצה. גם העומד מנגד ומתעלם מתחנוני אחיו יחשב כשופך דמים. וכאמור בהלכה: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום בו אפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

דברים אלה מעוררים מחשבה על רקע מאורעות הימים הנוראים העוברים עלינו בעת הזו. ועל הדור הזה העומד על דם אחיו ומתעלם מהם, יאמרו הדורות הבאים: אחיכם ואחיותיכם הנתונים בצרה ובשביה, התחננו אליכם מִבּוֹר שִׁבְיָם, ממנהרות כלאם, בדממה, בלא קול, ואתם עזבתם אותם לאנחות, אלי-יסורים ומוות. אבל אשמים אתם אשר ראיתם בצרת נפשות אחיכם המתחננים אליכם ולא שמעתם, ונחשב לכם כאילו שפכתם את דמם.

הלוא לאלהים פתרונים

מוטי קפלן

פרשת וישב עתירת חלומות, תחילתה בחלומות יוסף וסיומה בחלומות המזעיפים את פניהם של שרי פרעה. לשאלת יוסף "מדוע פניכם רעים היום"? משיבים השרים כי חלום חלמו "ופותר אין אותו". יוסף מציע את עזרתו, "הלוא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי".

הסיפור, כה פשוט, אך הוא מצית את דמיונם של המפרשים:

ר' עובדיה ספורנו רואה במילים "ופותר אין אותו" מעין זריקת אתגר ליוסף – אין מי שיפתור כאן את חלומותינו, אין כאן "פותר חלומות מקצועי" דוגמת החרטומים – להם יקרא פרעה בפרשה הבאה לפתור את חלומותיו – ובוודאי שאתה, אסיר בבית הכלא לא תפתור אותם.

תשובתו של יוסף: "הלוא לאלהים פתרונים". בקריאה פשוטה: לא ביד אדם לפתור חלומות. פתרון החלום נמצא בידי אלהים, והוא יעביר לי את דבר הפתרון. הספורנו הולך בדרך אחרת: הפתרון דווקא נמצא ביד אדם – "הנה חכמת הפתרון היא באדם מצד מה שהוא בצלם אלהים, ולזה יתכן שתהיה גם בי (ביוסף) אף על פי שאני עתה עבד ובבית האסורים. ומפני זה אפשר שלא צדקתם במה שאמרתם: "ופותר אין אותו". ובלשון ימינו: אני העבד הנקלה, לא אלהים, אפתור את החלום.

מה לצלם אלהים ולפתרון חלומות?

נזכור את דברי רש"י: "נעשה אדם בצלמנו – בדפוס שלנו, בדמותנו – להבין ולהשכיל". כלומר, אני יוסף נבראתי בצלם ודמות. אלהים האציל עליו מדמותו, ונתן בי את הכח להבין ולהשכיל. בכח בינתי ושכלי אהיה מסוגל לפתור את החלום. וכך, המשפט "הלא לאלהים פתרונים" לובש צורה חדשה – אלהים אשר האציל לי את צלמו ודמותו – חכמתו ובינתו – בכח אלהים ומתוך השראתו אפתור אני את החלום.

אך אין די בחכמה, החלומות חודרים אל נבכי הנפש, הם משקפים תכונות, סגולות, דמיונות ומאווים כמוסים, נשגבים כמו גם אפלים, רעיונות נעלים אך גם דברי שטות והבלים. מסתרי החלום לא יהיו נהירים לאדם החולם, שנפשו נסערת מן החלום. ולמי הפתרון? לאדם מן החוץ, חכם ומשכיל אך בנוסף לתכונות אלו יש בו גם סגולות נפש, להבין את צפונות מחשבותיו ורגשותיו של האחר, הזרמים התת-קרקעיים – אם תרצו – מודע ותת-מודע של הנפש.

הדברים האלה משתקפים בדברי הנצי"ב בפרושו "העמק דבר":

"הלוא לאלהים פתרונים… שאין חכמה זו (פתרון חלומות), כשאר חכמות התלויות רק בשכל ולמוד. לא כן פתרון חלומות שהוא תלוי בסגולת הנפש, ולא הכל יש להם סגולה זו. ומאחר שכן הוא, חכמה זו שייכת לאלהים המופיע על הנפש המסוגל לזה ידיעה אמיתית וברורה (אלהים מאציל את חכמת פתרון החלומות רק לנבחרים, להם סגולת נפש מיוחדת). ויודע אני בי שיש לי סגולת הנפש נפלאה לזה אף על פי שלא למדתי הרבה בבתי חכמה."

יוסף מבחין בין "סתם חכמה" שתלויה בשכל ולימוד – ובלשוננו ברובד הרציונאלי, לעומת החלומות שהם תלויים בסגולות הנפש. מהי אותה סגולת נפש שאינה בגדר חכמה רגילה? זהו מקום הרגש, חכמת סתרי-הלב וצפונותיו, חכמה שאין להביע בכלי ההגיון בלבד.

חכמת הרגש – סגולת הנפש, מואצלת על ידי אלהים, ניתנת לבחירי-אל, לא לכל אדם. ויוסף מעיד על עצמו "יודע אני בי" מכיר אני בעצמי, "שיש לי סגולת הנפש הנפלאה הזו" והוא מוסיף כי סגולה זו ראויה להתפעלות והיא "נפלאה", ויכול שאינה קשורה כלל לחכמה הסטנדרטית, הנלמדת בבתי הספר, "אף על פי שלא למדתי הרבה בבתי חכמה".  

ומכאן לפתרון החלום, יוסף מאזין בתשומת-לב רבה לסיפורי החלומות ומוצא את הפתרון בגישת החולם לחלומו ולנפשות הסובבות. הנה חלום שר המשקים:

 "בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה".

יוסף שם לב לפרטים, למנגינת החלום, לשירה ולהמית-הלב; הגפן פורחת, מעלה ניצה, אשכולותיה מבשילים והופכים לענבים. שירת הטבע, הפריחה וביכורי פרות. יוסף שם לב גם לריגשת הלב ולקרבה אותן מביע שר המשקים לפרעה. כוס פרעה ביד השר, והוא סוחט את הענבים אל הכוס, כנראה לעיני פרעה, ומיד מגיש לפרעה את הכוס ונותן אותה ישירות על כף פרעה – יד נוגעת ביד.

החלום משקף את הרהורי לבו של שר המשקים, השופע רצון טוב למלך. מגלה חיבה אליו, ועד למגע כף היד. "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". כך יפתור דניאל את חלום נבוכדנצר "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו" – אתה המלך, רעיונותיך על משכבך עלו, (דניאל ב ל). יוסף שם לב לאופטימיות העולה מסיפור החלום, ליחסו החם של שר המשקים השש למלא את תפקידו, והוא אומר לעצמו: והרי אין ספק כי פרעה יחוש בכך, וקרוב לוודאי שיחוֹן את השר וישיבו למעמדו. וכך אכן היה.

ומכאן לשר האופים:

 "אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי".

יוסף מאזין בתשומת-לב, לא טובים הדברים הנשמעים ולא טובה דרך הצגתם. שלושה סלים על ראשך ובסל העליון (מה עם השניים האחרים?) מכל מאפה פרעה, מי אפה? כיצד נאפו המטעמים? מה טיבם ודרך הכנתם? היכן אתה – שר האופים – בעניין? מה היא תרומתך? לא כלום.

בהמשך הדברים, "והעוף אוכל אותם מן הסל מעל הראש" ואיפה אתה? מדוע אתה מאפשר לעוף לנגוס במאכל פרעה הישר מעל ראשך? לו באמת היית משרת נאמן לפרעה, לו היה אכפת לך מפרעה, היית מכסה את המאפים ושומר עליהם מכל משמר. ואם זה הוא יחסך לפרעה, ואם אלה הרהורי לבך וכך אתה רואה את תפקידך, מן הסתם גם פרעה יחוש בצינה, באי-האכפתיות הנושבת ממך, ומן הסתם גם אתה לא תמצא חן בעיניו. וכן אכן היה.

"האדם יראה לעיניים והאלהים יראה ללבב". ליוסף הוענקה סגולה אלהית – ראייה והבנת צפונות הלב והרגש. אלהים אף נטע בו את ההכרה כי סגולה זו נתונה לו וכי בידו לרדת לסתרי הִרהורי הלב. ללמדנו כי אין די בחכמה, וכי לב ורגש, והבנה בנפש האדם הם העומדים ביסוד פתרון החלומות. ועוד באו הכתובים ללמדנו כי סגולת הנפש והרגשת הלב הן גם התכונות שאי-אפשר למנהיגי העם בלעדיהן.

מוטי קפלן – עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון.

האומץ להודות בטעות

היהודי הראשון שהודה בטעות הוא יהודה, שכמעט גרם לשרפת תמר כלתו בשל החשד שזנתה, וכשהבין מה קרה באמת ומה חלקו בדבר אמר "צדקה ממני".

ודאי אין זה רק צרוף מקרים שהשם 'יהודה' בא מאותו שורש שבאה ממנו המילה 'הודאה', בתוך שמנו כולנו, היהודים, העם הנקרא כיום בשמו של יהודה, כבר נרמז אפוא שאנו העם שיש לו האומץ להודות בחטאים. ביקורת עצמית כנה היא מסימניה המובהקים של גדלות רוח.

(הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח בהוצאת מגיד)

"ולא יכלו דַבְּרו לשלום"

עיון בסכסוך יוסף ואחיו בעיניים "גישוריות" חושף בפנינו רבדים נוספים ופנים חדשות. הכתוב מתאר לנו עימות קשה ביותר, שנחסמו בו כל ערוצי התקשורת בין הצדדים. במצב דברים זה, הם אינם מסוגלים לנהל אפילו את הצרכים היום יומיים המשותפים להם. את הכתוב "ולא יכלו דברו לשלום", פירש ר' עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז) כך: "אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, בהיותו מנהיג במצוות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום וריעות כמנהג אחים". פירוש זה מדגיש את הקשיים כתוצאה מחסימת ערוצי התקשורת בשני תחומים: יחסי העבודה, "הנהגת הבית ומרעה הצאן"; היחסים בתוך המשפחה, בין האחים. בשניהם מדובר ביחסים מתמשכים בין הצדדים, שיש בהם לשני הצדדים אינטרס לשמר את הקשר ביניהם לטובתם המשותפת.

הכשל התקשורתי מתבטא לא רק באי-יכולת האחים לדבר עם יוסף, אלא גם בהתנהגות יוסף, הנותר לכאורה אטום לרגשות המשטמה של אחיו, וממשיך לספר להם את חלומותיו מבלי להבין את תוצאותיהם. והספורנו אומר: "'ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו' – כי התחיל לדבר עימהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו. ולפי ששנאה זו הייתה בלב, לא הרגיש בה יוסף".

לפי פירושו, נמנעו האחים מלבטא את כעסם, וצפנו אותו בלבם. חוסר ה"דיבור" דִרבן את יוסף להמשיך לספר להם את חלומותיו, ורף השנאה ביניהם עלה מעלה מעלה. וכיוון שלא הייתה תקשורת ביניהם, נותרה שנאה זו "כבושה" בלב האחים, וכשפרצה במלוא עצמתה כמעט שרצחו את יוסף.

למשמע חלומותיו הנוספים, מגיבים אחיו בכעס: "ויאמרו לו אחיו: המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו? ויוסיפו עוד שנוא אותו".

מחקרים מלמדים שזלזול בעמדת האחר או התנהגות הנראית לו משפילה או מטילה ספק בכישוריו, בכוחו, במעמדו או במוניטין שלו, גורמת לו להתחפר בעמדתו ולצאת לפעולות 'תגמול'. והדברים אמורים בעיקר בעמדה שיש בה משום איום על האחר או פוגעת בכבודו, ובמרבית המקרים גורר איום מצד אחד איום נגדי.

(אלישבע ואביעד הכהן מאתר מכללת הרצוג 'דעת')

יוסף הושלך לבור – בור אשר היה פעור זה מכבר במערכת היחסים בינו לבין אחיו

כיצד הגיעו האחים לכדי מצב כה קיצוני של תכנון רצח אחיהם, השלכתו לבור ומכירתו כעבד? …לא מדובר כאן באדם אחד במבצע את המעשה , אלא בקבוצה שלמה של אחים, אנשים אשר בעתיד יתפתחו מהם כל שבטי ישראל. אומנם בדיעבד ולאחר זמן הם מבינים שטעו, מצפונם מכביד עליהם והם זוכרים : "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (בראשית מב,כא). ואף על פי כן – אי אפשר למחוק את העובדה שכך נהגו ופעלו, בכוונה ובמודע, באחיהם עצמם ובשרם.

המפתח להבנת המעשה הקיצוני מצוי במילות הפסוק: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". הכעס על יוסף הלך והתנפח למיממדים מפלצתיים, בשקט. דבר לא נאמר. יתכן שאם היו האחים מעיזים לפתוח את הדברים, לבטא בגלוי את קנאתם ושנאתם – אולי לא היו מגיעים הדברים לאן שהגיעו. …זו הסיבה שהתורה מצווה אותנו בפירוש: " לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט,יז). אם יש בעיה ביחסים, צריך לדבר ולתקשר. השמירה בלב היא מסוכנת ומובילה לחטא.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף')

חולם כמו יוסף / חנן בן ארי

כל אדם מגורש מגן עדן
כל אחד עובר מבול
לכל אחד יש איזה הבל
שהוא מקנא בו עד מוות
בכל אחת מגדל של מרד ובלבול

כל אדם הולך לו מבית אבא
כל אחד כמעט עוקד את בנו
עמוק בפנים יש סדום קטנה
שהוא רק רוצה למחוק כבר
ויש מלאכים שימלטו אותו

וגם אני חולם כמו יוסף
כן גם אותי זרקו לבור
גלגל חוזר בתוך תחפושת
וכמו דוד אני עושה מזה מזמור
עושה מזה מזמור

כל אחת מלכה כמו אסתר
מביסה כמו דבורה כל צבא שרק יבוא
כמו כל אחת גם היא בוכה בסתר
כמו רחל כמו משה על הר נבו

וגם אני חולם כמו יוסף
כן גם אותי זרקו לבור
גלגל חוזר בתוך תחפושת
וכמו דוד אני עושה מזה מזמור
עושה מזה מזמור

כל אדם נברא בצלם
גחל בוער סודות ורמזים
כל אחד הוא חומר טוב לסרט
תפקיד חדש בתוך סיפור עתיק יומין