"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה…"

(במדבר יט, ב)

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: דברים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: … ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים עיקרים ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך, הרוח הזו רוח טומאה היא … מזים עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. שכתוב: "זאת חוקת התורה".

(במדבר רבה יט, ח)

לפעול בכוח כנפי השליחות

מיכל צ'רנוביצקי

בפרשת השבוע, פרשת חוקת, בני ישראל מאבדים שניים מהמנהיגים שלהם – מרים ואהרון, ואלוקים אומר למשה שגם הוא לא יזכה להיכנס לארץ. וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר. וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (במדבר כ' כ"ח-כ"ט)
אהרון שעליו אמר הלל הזקן:  "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"(משנה אבות א' י"ב), הוא מהדמויות התנ"כיות האהובות עלי, אם לא האהוב ביותר.
כשאלוקים נגלה לראשונה למשה רבינו בסנה, ומטיל עליו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה לאלוקים:"וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח"(שמות ד' י"ג) ואלוקים עונה לו: "וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ"(שמות ג' י"ד). אומר המדרש: "ורבנן אמרי סבור אתה שהיה מעכב משה לילך, אינו כן. אלא כמכבד לאהרן שהיה משה אומר עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה… אמר משה עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר….. ומה שאתה סבור שהוא מיצר לא כן אלא שמח שנאמר וראך ושמח בלבו. אמר רבי שמעון בר רבי יוסי: הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים שנאמר (שמות כח ל) והיו על לב אהרן".
תיאור הפירגון של אהרון לאחיו, הוא שמזכה אותו ואת בניו בכהונה, ובאורים ותומים. מזכיר את יחסי אפרים ומנשה: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"(בראשית מ"ח כ') שגם שם הקדמת הצעיר לבכור, לא הביאה לקנאה ואיבה בין האחים. לפיכך עד היום אנחנו מברכים את בנינו, שיהיו כמוהם.

וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל – הרש"ר הירש בפירושו על התורה, מביא את דברי חז״ל (אבות דרבי נתן יב, ג) שעומדים על ההבדל בין האמור כאן לבין האמור אחרי מות משה. שם נאמר: ״ויבכו בני ישראל את משה״ וגו׳, ואילו אחרי מות אהרן נאמר ״כל בית ישראל״. אהרן היה מסור לחסד, אהב שלום ורדף שלום. לפיכך גודל אבדתו הורגש והוערך על ידי הכל, וכל שכבות העם התאבלו עליו במר נפש.

נורא ונפלא הוא גם ההסבר של הרש"ר הירש, לסיפור מי מריבה ולעונש הכל כך חמור בו נענשו משה ואהרון – שלא יזכו להיכנס לארץ:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר… וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  … וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ' א'–ה'). כאשר הגיעו לקדש, שמחו שחזרו לארץ נושבת, ואז פתאם אירע להם המחסור במים – דבר שלא סבלו ממנו בכל מסעותיהם במדבר. הם חשו שמשה ואהרון בגדו בהם – ורימו אותם! "וירב העם עם משה".

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"(במדבר כ' ט'–י"א) אומר הרש"ר הירש:  "משה הוציא את המטה מן המקדש, שם היה מונח קרוב לארבעים שנה, לקח אותו בידו על פי ציווי ה׳, ובסמל זה של שליחותו האלוקית הקהיל את העם. כך הוא עמד שוב לפני העם – לאחר קרוב לארבעים שנה – ומטה האלוקים בידו. בתחילת שליחותו, ארבעים שנה קודם לכן, הוא נזקק למטה זה כדי לאמת את שליחותו בפני העם (שמות ד, א–יז), ועתה כאב לו, שאחר כל מה שעשה במשך אותן ארבעים שנה, עדיין לא זכה באמון עַמו ובכך שיבטחו בו. במר רגשותיו אלה שכח מה שנצטווה לעשות, ובמקום לדבר בנחת אל הסלע, הוכיח בכעס את העם. נסער כולו הוא הכה בסלע, – ״וירם וגו׳ ויך וגו׳ פעמים״ –  ואז פרצו מתוכו מים רבים והרוו את צמאון העם ובהמתם".

"וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא⁠־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת⁠־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם" ממשיך הרש"ר הירש ואומר: "אם איננו טועים בכל גישתנו עד כה, הרי שהתרגשותו של משה נבעה מהתחושה המרה שעבודת חייו הייתה ללא הועיל. כל מה שעשה למען העם היה לשווא, משום שיחסם כלפיו היה עדיין כשל קשי⁠־עורף, שלא מטים אוזן לשמוע ולא ניתן לשנות את דעתם. מצד אחד, התרגשות זו מהווה ראיה שמשה איפשר לאישיותו העצמית לבוא לידי ביטוי, דבר שאינו ראוי לאדם כמשה; שכן אישיות השליח חייבת להידחות בפני ההכרה בשליחותו. זהו אולי הקשה שבנסיונות: לא לאבד אף פעם את הסבלנות, אלא לייחל לה׳ ולחכות לו באורך רוח. מאידך, התרגשותו של משה מעידה על ספק – אף אם רק לרגע חולף – בנוגע להצלחתה הסופית של השליחות האלוקית; לרגע, משה מסתפק אם העם יקבל על עצמו את יעודו.
 
האם כל זה אינו מהווה ירידה לרגע באמונה? שכן הבוטח אין לו לירא; הוא מחזיק בעוז בה׳, אף אם המצב קשה ומנוגד. אף אם שליחותו נכשלת, הוא אינו מטיל ספק בעצמו או בייעודו – וזהו המבחן האמיתי של אמונתו. שליח ה׳ נדרש לשוות את ה׳ לנגדו תמיד, שכן אין דבר שיעצור בעד ה׳ מלקיים את רצונו המוחלט; כל אשר חפץ יעשה. הכרה זו צריכה להיות תמיד אצל השליח, ושום דבר שיארע לו לא יפיל את רוחו. כמלאכים מקדשי שם ה׳, עליו לכסות עיניו ורגליו, ולעשות את עבודת ה׳ אך ורק בכוח כנפי שליחותו. האם מילוי דרישה זו אינו מהווה קידוש השם בקרב העם אשר שליחות זו מופנית אליו? לפיכך, האם טענת ״לא האמנתם בי להקדישני״ אינה נוקבת ויורדת ללב לבה של מכשלת משה? האם אינה מגדירה את מהותה הפנימית של ההתרגשות חסרת⁠ הסבלנות של משה?

אך מי יאזור עוז להשלים את הקשר שלא נתפרש בכתוב שבין החטא (״יען״) לעונשו (״לכן״)? ומי יעז להגדיר את חלקו של אהרן בחטא זה, שבעטיו הוא נמצא ראוי לאותו עונש? מכל מקום, העובדה נותרת בעינה בכל משמעותה הגורלית: בגלל רגע אחד קטן וכה קל להבנה של חולשה באמונה, קיבלו מנהיגי האומה, העומדים על גבול הארץ המובטחת לבני ישראל, עונש הדומה לזה שנגזר על דור המדבר מחמת חוסר אמונתם המתמיד. … ממשלת ה׳ משלימה את מלאכתה עלי אדמות ללא עזרתם של משה ואהרן, ובכך היא מתגלה בכל קדושת גדולתה המוחלטת. השגת מטרותיה אינה תלויה בשום גורם חיצוני, ואפילו משה ואהרן אינם הכרחיים".

בימים אלה רבים מאיתנו מרגישים ייאוש. אנחנו, אוהבי השלום שמשתדלים להיות רודפי שלום, מתוך אמונה שזוהי שליחותנו מאת הבורא יתברך, יתכן ואנו מרגישים שלפעילות שלנו אין יכולת לנצח את גלי הענק השוטפים את ישראל והאזור בהרג ובמלחמה. אני מוצאת בדברי הרב הירש חיזוק ונחמה – אם רצון השם כפי שלימדונו הנביאים הוא שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה – הרי שאין דבר שיעצור ביד השם מלקיים את רצונו המוחלט, והחזון הזה בוא יבוא, איתנו או בלעדינו. אנחנו יכולים להמשיך לפעול, בכוח כנפי השליחות שלנו, בלי שהמציאות תפיל את רוחנו, ואולי נזכה להיות הדור שיגשים את רצון האל.

מיכל צ'רנוביצקי חברה בשמאל האמוני ובקבוצת בני אברהם.

מיתתו של אהרון

וכך היה מנהגם בכל יום, הנשיאים משכימים לפתחו של אלעזר, ואלעזר והנשיאים בפתחו של אהרן, ואהרן ואלעזר והנשיאים משכימין לפתחו של משה. ואותו היום שינה משה את המנהג, השכים הוא ואלעזר והנשיאים לפתחו של אהרן. אמר לו אהרן: משה אחי, למה שנית את המנהג? אמר לו משה: כך צוני הקב"ה … אמר אהרן למשה: אחי, אמור לי מה אתה צריך ממני? אמר לו: המתן עד שנעלה בהר. לאחר שעלו, אמר לו (משה לאהרון): אחי, שמא פיקדון הפקיד הקב"ה עמך ומבקשהו ממך. אמר לו אהרן: משה אחי, אהל מועד וכליו מופקדין בידי, שמא חסרתי מעבודתם? אמר לו משה: מנורה ושבעה נרותיה מסר לך הקב"ה. והוא לא היה נותן בלבו שעל נשמתו הוא אומר: "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ כז) ולא הרגיש בדבר. אמר לו משה: אהרן אחי, הגיע זמנך ליפטר מן העולם. כשמוע כך, הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה. והיה קורא מקרא זה: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים סו ה). וכיון שרצו ליכנס במערה, אמר לו משה אהרן אחי, שם מתו אברהם יצחק ויעקב, ואתה לובש בגדי כהונה שמא תטמא אותם. לבוש אתה בגדי אלעזר ואלעזר ילבש בגדיך וניכנס אני ואתה במערה. וכן עשה, כיון שנכנסו, ראו נר דלוק ומטה מוצעת, אמר לו משה: אהרן אחי, עלה בזו המיטה, ועלה. אמר לו: פשוט ידיך, ופשט. קפוץ עיניך, וקפץ. סתום פיך, וכן עשה. ובאותה שעה יצאה נשמתו. כיון שראה משה כך, חמד מיתתו. אמר לו הקב"ה: חייך כמות זה, כן מות זה, כך תהיה מיתתך, שנאמר: "כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו" (דברים לב נ).

(מדרש תנחומא (בובר) לפרשת חקת)

דרוש מנהיג מזן חדש

סיפורם הטרגי של משה ואהרון בא ללמדנו שיעור בהלכות מנהיגות. ראשית, כדאי לפנות את הכיסא רגע לפני הנפילה הגדולה. קריאות התיגר והמציאות המשתנה היו אמורים לאותת לדור המנהיגים הקודם שכדאי לפנות את הזירה להנהגה חדשה. אולם אז כהיום, איש אינו מוותר על כוח מרצונו וכך סיפורה של הנהגה מפוארת מסתיים בכישלון עגום לנוכח סלע המוציא מים. שנית, יסוד המנהיגות טמון באמפתיה של המנהיג לציבור. ברגע שנוצרת תחושה של ניכור ותיעוב (“שמעו נא המורים”) התהום הנפערת אינה ניתנת עוד לגישור. הכרסום בלגיטימציה להוביל ולהנהיג מגיע בסופו של דבר לנקודת מפנה שאין ממנה חזרה. שלישית, כל דור נזקק להובלה המותאמת לדרכיו ועל כן מנהיגותם של משה ואהרון, שהייתה מותאמת ליציאת מצרים ולמסע המפרך, אינה מותאמת עוד לצרכים של העם העתיד להיכנס לארץ כנען, לשלב הזה ישנו צורך במנהיגות מזן חדש.

(אברהם אייזן – באתר של בינ״ה)

אַהֲרֹן

לָמוּת כְּאַהֲרֹן

לַעֲלוֹת לְרֹאשׁ הָהָר

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ

בְּגִיל שֵׂיבָה

עִם מִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת

לְהַפְשִׁיט הַחֹמֶר

לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּטֶּה לַבֵּן

וּבִנְשִׁיקַת הָאֵל

לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַגּוּף

וּלְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

לַעֲלוֹת לַמָּרוֹם

וּלְהֵאָסֵף אֶל הָאָבוֹת

תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד

לִחְיוֹת כְּמוֹ אַהֲרֹן

אוֹהֵב שָׁלוֹם

רוֹדֵף שָׁלוֹם

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת

וְאָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת

הַמְבַכִּים אוֹתוֹ

שְׁלֹשִׁים יוֹם

בלה שור – בספרה 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים

בְּאֵרִי

בְּאֵרִי

הַחַיָּה בְּתוֹכִי

הַמְּלַוָּה אוֹתִי

בִּנְדוּדַי

לוֹחֶשֶׁת אֲנִי

בְּאָזְנַיִךְ:

הַעֲלִי לִי מַיִם

עֲנִי לִי שִׁיר.

בלה שור – בספרה 'פרשה' בהוצאת צבעונים