"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ"

(במדבר יז, כה)

התורה רצתה שייזכר לדורות אירוע ירידת המן במשך ארבעים שנה. במקרה הזה הזיכרון נשמר באמצעות חפץ פיזי (ט"ז, לב-לד). מקרה נוסף שבו בחר הקב"ה להזכיר אירוע בדרך דומה מתואר בפרשת קרח שם נשמר מטה אהרן לעדות (במדבר י"ז, כה).

חפצים אלו מתקופת המדבר נשמרו באוהל מועד, במשכן בשילה ובבית המקדש של שלמה, על מנת שיהיו עדות מוחשית לתקופת הנדודים במדבר. הגמרא (יומא נב ע"ב) כותבת שבימי יאשיהו נגנז הארון יחד עם חפצים שונים שהיו לידו: צנצנת המן, מטה אהרן, צלוחית שמן המשחה והארגז ששיגרו הפלשתים כדורון לאלוקי ישראל. הרמב"ם מסביר את מטרת הגניזה ואומר:

"ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה… ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני" (הלכות בית הבחירה ד, א-ב).

החשיבות הרבה שראה יאשיהו לגנוז את "הממצאים הארכאולוגיים" מימי הנדודים במדבר יחד עם החפץ הקדוש ביותר לעם ישראל, ארון ברית ה', מלמדת על המשמעות שייחס לשמירה על חפצים אלה. יש כאן אפוא מעין "מוצג מוזיאוני" שמטרתו דתית, המלמד כי התורה מודעת לכך שגם דרך ממצא חומרי ניתן להעביר מסרים מהעבר להווה ולשמר את הזיכרון.

עולה מהדברים כי הקב"ה, שיצר את האדם ומכיר את נפשו, מנחה אותנו שכתיבת היסטוריה ועיסוק בארכאולוגיה יכולים להיות בעלי משמעות דתית. הדברים עולים בקנה אחד עם ההנחיה בספר דברים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים ל"ב, ז). וכן: "וזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (שם ח', ב). זכירת האירועים מביאה לתובנה היסטורית על סיבה ומסובב, על גורמים ותוצאותיהם.

(ד"ר יצחק מיטלייס בספרו 'פרשת דרכים' בהוצאת מגיד)

מחלוקת – החטא ועונשו

יעקב טייכמן

בפרשת קורח מדובר על חומרת האיסור להחזיק במחלוקת. בגמרא אמר רב: כל המחזיק במחלוקת – עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנהדרין דף קי ע"א). רש"י כאן עומד על חומרת העוון להחזיק במחלוקת: בֹֹֹּא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו יונקי שדים  (ט"ז כ"ז).

המהר"ל בגור אריה כותב: "ואם תאמר, מאי שנא חטא זה מכל חטאים בעולם, שאין הקטן נענש. ויש לך לדעת עיקר הטעם, כי מה שאין הקטן נענש, כי אין הקב"ה מביא עונש על קטן. אבל במחלוקת, שגוף הגיהנום דבק במחלוקת, כי הגיהנום והמחלוקת נבראו ביום שני למעשה בראשית (ב"ר ד, ח), להודיע כי המחלוקת הוא גוף הגיהנום, ולכך נענש אף הקטן, כי העונש בא מעצמו. כי השם יתברך אין מעניש הקטן להביא עליו עונש, אבל עם המחלוקת עצמו הוא העונש, ואין צריך להביא עליו, והוא נענש. המשל; אם אמר אחד אני לא אהרוג אותך, אבל אם תהרוג את עצמך – אני לא עשיתי זה. כך ענין המחלוקת, כיון שנברא הגיהנום עם המחלוקת, הוא מביא עצמו לעונש, כי לא נקרא זה מביא עונש עליו, רק כל בעל מחלוקת מקומו המיוחד לו הוא הגיהנום, שהרי נברא עמו, אם כן הוא שייך לו.

‎ועוד יש בזה דבר מופלא, והוא ענין ברור, וזה מפני כי יש נמצאים נכנסים לפנים משורת הדין, ואין באלו אנשים מחלוקת. ויש מעמידין דבריהם על הדין, ובזה מצוי המחלוקת. ויש עוד שאפילו אינו בדין להם, רק שיש להם שום ערעור, נכנסים במחלוקת, ואינם מוותרים. נמצא בעלי המחלוקת הכל דין. ומפני כך בית דין של מעלה דנין אותו בדין, כפי המידה אשר מחזיק בה בעלי מחלוקת. ואין לפטרו מפני כי אין דין על קטן ואין נוהגים עם הקטן בדין, אבל במקום שהוא מחזיק במחלוקת, שאינו מוותר, והוא כולו דין, אף בית דין של מעלה מענישין. והיינו דקאמר 'כמה קשה מחלוקת', כלומר שהמחלוקת דבר קשה, שאין ויתור לו, במה שהוא הכל דין. וכיון שהוא הכל דין, גם כן קטן חל עליו הדין. ודברים אלו ברורים אמתיים.

בהסבר הראשון מסביר המהר"ל שהעונש על המחלוקת הוא עניין שבטבע, בורא עולם ברא את עולמו בצורה כזו שמי שמחזיק במחלוקת נענש באש של הגיהינום. עונש זה קיים הרבה לפני שניתנה תורה לישראל וכך ניתן גם להבין שהוא אינו מוגבל לבני דת מסוימת וכפי שאנחנו לומדים מדור המבול, כמו שכותב רש"י במקרה של דור הפלגה:  "ומשם הפיצם – לימד שאין להם חלק לעולם הבא. וכי איזה קשה: של דור הפְּלָגָה או של דור המבול? אֵילוּ לא פשטו יד בעיקר , ואֵילוּ פשטו יד בעיקר להלחם בו; ואֵילוּ נשטפו , ואֵילוּ לא אבדו מן העולם?! אלא שדור המבול , שהיו גזלנים , היתה מריבה עמם , ואֵילוּ היו נוהגים אהבה ורעות , שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים" (לעיל , א). למדת , שֶשָנאוי המחלוקת , וגדול השלום (בראשית י"א ט)". כלומר עוד הרבה לפני מתן התורה פגעה מידת הדין באלה שהחזיקו במחלוקת, בצורה חמורה יותר משהיא פגעה באלה שכפרו בעיקר.

בהסבר השני המהר"ל מעלה אותנו לדרגה נוספת, הוא מסביר כי תהיה זו טעות לחשוב כי בעל המחלוקת הוא זה שהצדק אינו נמצא בצד שלו. להיפך, לעתים קרובות בעל המחלוקת יצדד בטיעונים לוגיים שהם עלולים להתקבל על הדעת. הוא עלול למשל לצטט ראשונים הסבורים כי בורא עולם נתן את ארץ ישראל ליהודים לנצח (ישנם לא מעט ראשונים הסבורים שבורא עולם נתן את הארץ ליהודים לתקופה קצובה, אך לא כאן המקום להרחיב בעניין). הוא עלול לטעון כי בית הדין בהאג לא דרש עצירה מוחלטת של הלחימה בעזה, כי החוק הבינלאומי מכיר בחלק מגבולות מדינת ישראל וכן הלאה, טיעונים אשר הם לא בהכרח פחות נכונים מטיעוני צד השני. אומר לנו המהר"ל כי דווקא זה שצודק הוא זה שמוגדר כבעל המחלוקת, נדרש מאדם להתנהג באיפוק ובסובלנות דווקא במקומות שהוא מסוגל להצדיק את התנהגותו.

המהר"ל בפרשתנו מלמד אותנו יסוד נוסף בהלכות מחלוקת. על הפסוק הראשון שבפרשה ויקח קורח, אומר רש"י: "לקחם בדברים". וכותב המהר"ל: "ושייך בזה לקיחה, לפי שהמפתה את האדם לוקח אותו ברשותו לגמרי, לפי שהוא נשמע לו. לאפוקי אם אדם לוקח אדם אחר, אין זה לקיחה, לפי שעיקר האדם – שהוא נפש המשכלת – אינו ברשותו, ואינו ציית לו, אבל כאשר מפתה אותו בדברים, הרי הוא לוקח את האדם עצמו" יש כאן יסוד חשוב מאוד והוא כי בעל המחלוקת הוא לא בהכרח זה שזורק אבנים, מנקב צמיגים וכן הלאה. בעל המחלוקת הוא זה שמשכנע אנשים להצטרף למאבקו באמצעות דיבורים. כשנבחר ציבור כותב מאמר או עומד ודורש והוא סוחב אחריו קהל המצטרף ונלחם נגד חלק מהאוכלוסייה, הרי הוא נוהג מנהג קורח שלא עשה שום דבר של ממש מעבר להסתה.

ייתכן שאפשר לומר שזה שצורת ניהול מחלוקת שלו הוא בידיים, יתקשה לעתים לגייס קהל ומשום כך עונשו בידי שמים יהיה קל יותר. אך בדיבור או בכתיבה ניתן בקלות לגייס קהלים רחבים שיצטרפו למחלוקת. ומשכך למרות שלבית דין אין סמכות לענישה על כך, כי זה נחשב כדיבורים בעלמא. גם על פי החוק הישראלי לפעמים לא מדובר במשהו שהחוק אסר במפורש, למשל הסתה להפליה אינה מעשה שאסור במפורש בהתאם לחוקי שוויון הישראליים. לעומת זאת בידי שמים מדובר לעיתים במעשה שמזמין עונש לא שגרתי.

נסיים עם אמירה בשם ר' יהונתן אייבשיץ. המשנה אומרת  כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז). אומר ר' יהונתן שאם אתה רוצה לדעת איזו היא מחלוקת לשם שמים, תבדוק האם העילה למחלוקת מתקיימת. בית שמאי ובית הלל נחלקו על ביצה שנולדה ביום טוב, האם היא מותרת לאכילה או אסורה. היום אחרי אלפיים  שנה היא עדיין עומדת וקיימת ואף אחד לא וויתר על עמדתו. דתן ואבירם נחלקו עם משה, לא בהכרח מסיבה קונקרטית, פעם זה סיפור עם מצרי כפי שמופיע בפרשת שמות ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך  ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב, יג-יד). רש"י מסביר שם "שני אנשים עברים" – דתן ואבירם הם, שהותירו מן המן." ופעם זה הסיפור על הכהונה. מטבע הדברים במחלוקת שאינה לשם שמים, הסיבה אינה חשובה והיא עלולה להיעלם עם הזמן, אך הוויכוח לא הסתיים. מה שאפשר ללמוד מכך הוא כי, הדרך היחידה שמותר ורצוי להתחיל ו/או להחזיק במחלוקת הוא אך ורק כשאנחנו בודקים כל הזמן האם ואיך הוויכוח מקרב את התוצאה הרצויה שבגינה הוויכוח התחיל.

יעקב טייכמן הוא קרימינולוג בהתמחות שיקום ותיקון, ומרכז בכיר של תחום המחקר בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה- משרד הכלכלה והתעשייה.

מחלוקת לטובה?

מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. דברי המשנה האלו תמוהים לכאורה. הלוא שנואה היא המחלוקת, אם כן כיצד יתכן שהיא תתקיים לעולם? אלא שכאשר החולקים מכוונים רק לשם שמים, בהכרח הם מבטאים צדדים שונים של האמת, כך שגם כאשר תוכרע מחלוקתם לצד אחת הדיעות, יבואו כל הצדדים לידי ביטוי בצורה כלשהי בשורה התחתונה. לכן יהיו מצבים של שעת הדחק שבהם מותר לסמוך על הדעה הדחויה, וגם אם יראה לבית דין לפסוק כדברי היחיד, יכול לעשות כן. וגדולה מזאת מוסרים בשם גורי האר"י ז"ל, שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי. ללמדך שדברי המיעוט אינם דברי הבל, והקב"ה קובע עליהם שכר.

הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בעל "פחד יצחק", היה רגיל להדגיש את החיוב שעשוי לצמוח מהעמדת דעות מנוגדות זו מול זו. היה אומר: כשיש 'אלו ואלו' אז זה 'דברי א-לוהים חיים'. אך כשאין 'אלו ואלו' הרי זה דברי אלהים מתים.

כל מחלוקת עוברת דרך שלב שבו היא לשם שמים וגם שלב שבו היא שלא לשם שמים. על כן מי שנתון במהלך של מחלוקת צריך תמיד לעמוד על המשמר ולהבחין מהו השלב שבו אולי עבר את הגבול של לא לשם שמים, ללא הונאה עצמית.

(הרב אורי שרקי מהאינטרנט) (https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=category&id=531)

סיבת עושרו ונפילתו של קורח

אמר ר' לוי: שני עשירים גדולים היו בעולם, אחד בישראל ואחד באומות העולם: קרח בישראל והמן באומות העולם. ושניהם שמעו לנשיהם, ושניהם נפלו. קרח שמע לאשתו ונפל, הא כיצד? כשבא מבית המדרש אמרה לו אשתו: מה הָלָכָה חידש לכם משה בבית המדרש? אמר לה: פירש לנו על מעשה התכלת. אמרה לו: מעשה התכלת מהו? אמר לה: כך דרש ואמר: נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם, וכדי שיהא חוט אחד תכלת, שנאמר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו לח). באותה שעה היתה משחקת ואומרת לו: ראו כמה הוא יושב ומשחק בכם, תדע לך שכן הוא אומר לכם: "על כנפי בגדיכם", אני עושה לך טלית שכולה תכלת. מה עשתה? עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת. נתעטף בה ועמד לפני משה. אמר לו (משה לקרח): מה המעשה אשר עשית? אמר לו: אתה אמרת מעט ואני עשיתי הרבה. השיב ואמר לו: כתוב: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו ט), בית שהוא מלא ספרי תורה צריך מזוזה או לא? א"ל: הן, אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך מוציא. א"ל משה: קרח, עברת על מצותיו של הקב"ה ונתגאית בעושרך.

(מדרש משלי (בובר) פרשה יא)

קורותיו של המטה

"ומטה אהרן" – יש אומרים: הוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר: "ומטך אשר בידך" (בראשית לח יח). ויש אומרים: הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר: "והנה פרח מטה אהרן" (במדבר יז כג). ויש אומרים: נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם: כולכם מקורה אחת, טלו מקלכם. ועל מה עשה כן? "כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע" (משלי כ), שלא יאמרו: מקלו היה לח והפריח. וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר: "ויצא פרח ויצץ ציץ" (במדבר יז כג). והפריח בו בלילה ועשה פרי.

"ויגמול שקדים" – גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי. ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר: (תהלים קיב) "מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך".

(במדבר רבה פרשה יח סימן כג)

כֹּרַח הַנְּסִבּוֹת מוֹבִיל לְכָךְ

שֶׁבַּסּוֹף נִבָּלַע בַּאֲדָמָה

כְּשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי

תֵּן לִי לִפֹּל אֵלֶיהָ

בְּלִי אֵימָה

בְּלִי צָרוּת עַיִן וְקִנְאָה

בְּלִי שֶׁרָצִיתִי חַיִּים אֲחֵרִים

בְּלִי טְרוּנְיוֹת וּטְעָנוֹת

בְּלִי יִסּוּרִים

כָּל מָה שֶׁאֲנִי חוֹלֵק עָלֶיךָ

זֶה כִּי אֲנִי לֹא מֵבִין

וַאֲנִי מַאֲמִין

שֶׁזֶּה לְשֵׁם שָׁמַיִם

שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה

וְהַגּוּף יִשְׁקַע

גַּם מָה שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין

יִהְיֶה לְאַיִן

כְּשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי

שִׂים אֶת נִשְׁמָתִי בְּמִשְׁכָּנְךָ

בְּאֹהֶל מוֹעֵד

וּמִן הָאֲדָמָה

אֵלֶיהָ הַגּוּף יֵרֵד

יַעֲלוּ פְּרָחִים

עַל מַקֵּל הַשָּׁקֵד

(רועי שלום זמיר – מהפייסבוק)